סימנים וניקוד

סימנים וניקוד

הניקוד (התנועות)

הערה: את הניקוד בערבית, כמו בעברית, לא חייבים לכתוב, וניתן לכתוב רק חלק מן הניקוד במילה, אך הוא כלי עזר לקריאה נכונה למתחילים ואף למתקדמים. לעומת-זאת, את רוב הסימנים חייבים לכתוב.

1. התנועות הקצרות

א. פַתְחָה - دَ - מקבילה לפתח בעברית (A).

ב. דַמָה - دُ - מקבילה לקובוץ בעברית (U).

ג. כַּסְרָה - دِ - מקבילה לחיריק בעברית (I).

ד. סֻכּוּן - دْ - מקביל לשווא נח בעברית.

2. התנועות הארוכות

א. ا מאריכה את תנועת הפתחה ( دَر = דַר, دَار = דָאר)

ב. و מאריכה את תנועת הדמה ( دُر = דֻר, دُور = דוּר)

ג. ي מאריכה את תנועת הכסרה ( دِر = דִר, دِير = דִיר)

הערה: אֵם הקריאה הבאה בסוף המילה אינה מאריכה את התנועה הקודמת לה. לדוגמה: بَدَوِي

הסימנים

הערה: סימן השאלה (?) בערבית הפוך מעברית = أينَ ٱلولد؟

1. המזה + כסא ההמזה נא לכתוב

2. دّ - שַׁדָה (شَدَّة) = דגש חזק

א. סימן השדה נכתב תמיד מעל האות, והוא בא בנוסף לניקוד.

ב. השדה מכפילה את העיצור (בדומה להכפלת האות באנגלית) בהיגוי בלבד, לדוגמה: عَمَّان קראו עַמְמָאן - Amman'.

ג. כאשר השדה באה עם כסרה ( ـِ ) הכסרה עולה אל מתחת לשדה, כך: ـِّ. דוגמה: أَلْمُعَلِّم קראו אָלְמֻעָלְלִים.

ניתן לכתוב גם בצורה הרגילה, כלומר השדה למעלה והכסרה מתחת לאות, אך הדרך הנפוצה יותר היא הדרך הראשונה לכתיבת השדה + כסרה.

הערה: אין בערבית דגש קל.

3. ٱ - וַסְלָה (وَصْلَة) = אלף שותקת

א. סימן הווסלה נכתב תמיד מעל האליף (ا), ולא נכתב על אות אחרת מלבדה, וכן אין להוסיף ניקוד לאליף כאשר ישנה וסלה מעליו (איפה כן מוסיפים ניקוד?).

ב. הווסלה באה רק על אליף שבאמצע המשפט, ונמצאת מעל לאליף ב أل הידיעה (תלמד בהמשך).

הערה: את הווסלה לא חייבים לכתוב.

לדוגמה: ذَهَبَ ٱلْوَلَد קראו דַ'הַבַּלְוַלָד.

4. آ - מַדָה = אלף מוארכת

א. המדה, כמו הווסלה, נכתבת מעל לאות אליף בלבד ואין להוסיף לה ניקוד.

ב. המדה נכתבת במקום הצורה أا (כלומר הארכת תנועת הפתחה באות אליף), ונהגית כאליף עם פתחה מוארכת (أا).

לדוגמה: آسْيَا קראו אָאסְיָה.

5. ة - תַּא מַרְבּוּטָה = סימן הנקבה

א. היגויה כ-ה כאם קריאה (כמו במילה מכבסה ולא במילה נהר - בנהר האות ה"א משמשת כעיצור), זהה להיגוי ا בסוף מילה (וגם מחליפה אותה לפעמים; אירופה [אורובא/אורובה] אפשר לכתוב גם أُورُوبَا וגם

أُورُوبَة).

ב. ة תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.

ג. ة מציינת שהמילה היא נקבה, אך לא תמיד נכתבת במילים במין נקבה, לדוגמה: مُدِيرَة - מנהלת (קראו מוּדִירָה), أَرْبَعَة - ארבעה (קראו אַרְבַּעָה; ארבעה מתכוון לזכר ולא לנקבה בדומה לעברית: ארבעה בנים וארבע בנות).

ד. האות שלפני ة תמיד תנוקד בפתחה.

ה. כאשר ישנה הסמכה יש לקרוא את ة כ-ת, למשל مُدِيرَة مَدْرَسَة קראו מוּדִירָת מַדְרַסָה ולא מוּדִירָה מַדְרַסָה, כמו בעברית, רק שלא נכתבת כ-ת (מנהלת בית-ספר).

ו. כאשר ה-ة מנוקדת היגויה כ-ת, לדוגמה: دَوْلَةُ קראו דַוְלָתֻ.

ז. האות ت (המקבילה ל-ת בעברית) מחליפה את ה-ة כאשר המילה מוטֵית, לדוגמה: غُرْفَة (חדר; קראו רוּרְפָה) - غُرْفَتِي (חדרי; קראו רוּרְפָתִי).

6. ى - אליף מקצוּרה = אלף שבורה

א. היגויה כהיגוי ة ו-ا בסוף מילה (ה"א כאם קריאה).

ב. ى תמיד נמצאת בסוף, אין לכתוב אותה באמצע או בתחילת המשפט.

ג. תמיד לפני ى ישנה פתחה, לדוגמה: مَتَى [קראו מַתַא/מַתַה].

ד. לפני כינויי הקניין וכינויי הפעול ى תהיה ל ا, לדוגמה: أَلْقُرَى - הכפרים = قُرَانَا.

ה. בנטיית הפועל ובנטיית מילות היחס תהיה ى ל ي, לדוגמה: رَأَى - ראה = رَأَيْتُ - ראיתי. إِلَى - אל = إِلَيْكَ - אליך.

---

תוכן דף זה מקורו בוויקיספר: עמוד ראשי. רשימת התורמים