על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
עדות: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
|||
| (13 גרסאות ביניים של 7 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
השיר "עדות" הוא שיר שמניח בתשתיתו משפט מדומה שמתקיים. | *[[ספרות|לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות]] | ||
---- | |||
השיר "עדות" הוא שיר שמניח בתשתיתו משפט מדומה שמתקיים. | |||
בבית הראשון מתקיים משפט בין בני- אדם, בו הדובר נדרש להשיב על שאלה סמויה, שניתן להניח אותה מהתשובה- האם הנאצים היו בני אדם? האם אפשר לכנות את הנאצים "חיות"? וכיו"ב. | |||
== השיר: == | |||
<h1> | |||
:::לא לא: הם בהחלט<br> | |||
:::היו בני אדם: מדים, מגפים<br> | |||
:::איך להסביר. הם נבראו בצלם.<br> | |||
<br><br> | |||
:::אני הייתי צל.<br> | |||
:::לי היה בורא אחר.<br> | |||
<br> | |||
:::והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.<br> | |||
:::ובחרתי אליו, עליתי קליל, כחל,<br> | |||
:::מפויס, הייתי אומר: מתנצל:<br> | |||
:::עשן אל עשן כל יכול<br> | |||
:::שאין לו גוף ודמות.<br> | |||
</h1> | |||
== בבית הראשון: == | |||
מתקיים משפט בין בני- אדם, בו הדובר נדרש להשיב על שאלה סמויה, שניתן להניח אותה מהתשובה- האם הנאצים היו בני אדם? האם אפשר לכנות את הנאצים "חיות"? וכיו"ב. | |||
התשובה של הדובר היא "לא, לא, הם בהחלט היו בני אדם", והתכונות שמובאות לבני אדם הן תכונות חיצוניות- מגפיים, מדים- לאו דווקא פנימיות. | התשובה של הדובר היא "לא, לא, הם בהחלט היו בני אדם", והתכונות שמובאות לבני אדם הן תכונות חיצוניות- מגפיים, מדים- לאו דווקא פנימיות. | ||
המגפיים והמדים הם מעין מיטונימיה לגרמנים, לנאצים. | המגפיים והמדים הם מעין מיטונימיה לגרמנים, לנאצים. | ||
יחד עם זאת, הדובר מנסה להסביר שהם נבראו בצלם. הביטוי הוא ארמז מקראי מבראשית- "ויברא אלוהים את | יחד עם זאת, הדובר מנסה להסביר שהם נבראו בצלם. הביטוי הוא ארמז מקראי מבראשית- "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו". | ||
המשפט המקראי בא להדגיש את ייחודיות האדם כאדם. המשפט השני מדגיש באופן אירוני ומנוגד את המשמעות של "להברא בצלם"- לקבל את תכונות הרשע והרצחנות. הביטוי "להברא בצלם" הופך לביטוי אירוני. | המשפט המקראי בא להדגיש את ייחודיות האדם כאדם. המשפט השני מדגיש באופן אירוני ומנוגד את המשמעות של "להברא בצלם"- לקבל את תכונות הרשע והרצחנות. הביטוי "להברא בצלם" הופך לביטוי אירוני. | ||
== הבית השני: == | |||
הבית השני מעמיד באופן מנוגד את הדובר אל מול הגרמנים, שהם בני אדם. | |||
מעמיד באופן מנוגד את הדובר אל מול הגרמנים, שהם בני אדם. | |||
אם לגרמני יש גוף ודמות, הדובר מעיד על עצמו שהוא רק צל ומעבר לכך, יש גם אמירה שאותו ברא בורא אחר- לו יש בורא אחר. | אם לגרמני יש גוף ודמות, הדובר מעיד על עצמו שהוא רק צל ומעבר לכך, יש גם אמירה שאותו ברא בורא אחר- לו יש בורא אחר. | ||
יתכן וזהו אותו בורא, אלא שתכונותיו אחרות. אם לרוצח נתן את צלמו ודמותו, לנרצח לא השאיר דבר, אפילו | יתכן וזהו אותו בורא, אלא שתכונותיו אחרות. אם לרוצח נתן את צלמו ודמותו, לנרצח לא השאיר דבר, אפילו לא משהו שימות בו. | ||
האמירה "לא השאיר בי מה שימות" היא אירונית – לכאורה נראה הדבר טוב, אך לקורא מובן כי זהו איננו "חסד"- לא נשאר לדובר דבר. | האמירה "לא השאיר בי מה שימות" היא אירונית – לכאורה נראה הדבר טוב, אך לקורא מובן כי זהו איננו "חסד"- לא נשאר לדובר דבר. | ||
== בבית השלישי: == | |||
בבית השלישי מדבר הדובר על עצמו ועל האלוהים שברא אותו. האלוהים שלו הוא גם כן אלוהים שאין בו כלום, שגם הוא עשן שנמוג ברוח.אמנם הוא עשן כל יכול, אבל אין בו דבר אחר. | |||
מדבר הדובר על עצמו ועל האלוהים שברא אותו. האלוהים שלו הוא גם כן אלוהים שאין בו כלום, שגם הוא עשן שנמוג ברוח.אמנם הוא עשן כל יכול, אבל אין בו דבר אחר. | |||
הדובר מעיד על עצמו שהוא עולה לשמיים לאחר מותו, כליל, כחול, מפויס ומתנצל. הדובר עולה כמו עשן, אחרי השריפה. | הדובר מעיד על עצמו שהוא עולה לשמיים לאחר מותו, כליל, כחול, מפויס ומתנצל. הדובר עולה כמו עשן, אחרי השריפה. | ||
| שורה 30: | שורה 54: | ||
הבית הראשון מתחיל כביכול מאמצע הדברים. בשורה הראשונה יש גלישה שמדגישה את אלמנט ההפתעה. | == מבנה השיר: == | ||
'''הבית הראשון:''' | |||
מתחיל כביכול מאמצע הדברים. בשורה הראשונה יש גלישה שמדגישה את אלמנט ההפתעה. | |||
השבירה בפיסוק מדגישה את האמירה שהם היו בני אדם. | השבירה בפיסוק מדגישה את האמירה שהם היו בני אדם. | ||
בנוסף לכך, המשפט הראשון נגמר במילה "בהחלט", מה שמדגיש את ההחלטיות ואת המוחשיות. | בנוסף לכך, המשפט הראשון נגמר במילה "בהחלט", מה שמדגיש את ההחלטיות ואת המוחשיות. | ||
הבית השני הוא בית קצר, שמחבר בין הבית הראשון והשלישי. | '''הבית השני:''' | ||
הוא בית קצר, שמחבר בין הבית הראשון והשלישי. | |||
השורה הראשונה בבית זה מתחברת לבית הראשון, השניה לבית השלישי. | השורה הראשונה בבית זה מתחברת לבית הראשון, השניה לבית השלישי. | ||
יש כאן העמדה מאוד ברורה בין הרוצח לנרצח. הרוצח הוא בן-אדם, הנרצח הוא צל. | יש כאן העמדה מאוד ברורה בין הרוצח לנרצח. הרוצח הוא בן-אדם, הנרצח הוא צל. "הם נבראו בצלם", הנרצח בצורת בורא אחר- דוגמת עשן. | ||
'''הבית השלישי:''' | |||
מבחינת הצורה הולך ומצטמצם, מה שממחיש דעיכה והעלמות, כשם שעשן עולה למעלה- הולך ונמוג. ההעלמות מתקשרת לצורך של הדובר להתנצל על עצם קיומו, להעלם. | |||
הבית השלישי מבחינת הצורה הולך ומצטמצם, מה שממחיש דעיכה והעלמות, כשם שעשן עולה למעלה- הולך ונמוג. ההעלמות מתקשרת לצורך של הדובר להתנצל על עצם קיומו, להעלם. | |||
הכותרת מדגישה את הסיטואציה של המשפט, כאשר המשפט הוא לאלוהים ולכל סוגי האלוהות. שני האלוהים שבשיר עומדים למשפט- אחד על מתן תכונות רעות- אלוהות שבצלמה נותר האדם הרשע; ואחת שאין לה יכולת להגן על האדם- האלוהות החלשה, שבצלמה נוצר הנרצח. | הכותרת מדגישה את הסיטואציה של המשפט, כאשר המשפט הוא לאלוהים ולכל סוגי האלוהות. שני האלוהים שבשיר עומדים למשפט- אחד על מתן תכונות רעות- אלוהות שבצלמה נותר האדם הרשע; ואחת שאין לה יכולת להגן על האדם- האלוהות החלשה, שבצלמה נוצר הנרצח. | ||
| שורה 51: | שורה 78: | ||
השיר מעלה שני רעיונות מרכזיים שחוזרים אצל פגיס: | השיר מעלה שני רעיונות מרכזיים שחוזרים אצל פגיס: | ||
1. הגרמנים היו בני אדם ונבראו בצלם אלוהים, גם את תכונותיהם קשות ונוראות- ושבני אדם אינם יכולים להתחמק מאחריות, שכן הרוע בתוכם. | |||
2. ביקורת נוקבת על אלוהים ש"בזכות" תכונותיו נוצר אדם כל-כך רשע, ודווקא הקורבן הוא זה שספק אדם. | |||
---- | |||
* בית הספר "כרמל זבולון". | |||
[[קטגוריה:ספרות]] | |||
גרסה אחרונה מ־14:56, 1 ביוני 2011
השיר "עדות" הוא שיר שמניח בתשתיתו משפט מדומה שמתקיים.
השיר:
- לא לא: הם בהחלט
- היו בני אדם: מדים, מגפים
- איך להסביר. הם נבראו בצלם.
- אני הייתי צל.
- לי היה בורא אחר.
- והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
- ובחרתי אליו, עליתי קליל, כחל,
- מפויס, הייתי אומר: מתנצל:
- עשן אל עשן כל יכול
- שאין לו גוף ודמות.
- לא לא: הם בהחלט
- היו בני אדם: מדים, מגפים
- איך להסביר. הם נבראו בצלם.
- לא לא: הם בהחלט
- אני הייתי צל.
- לי היה בורא אחר.
- אני הייתי צל.
- והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
- ובחרתי אליו, עליתי קליל, כחל,
- מפויס, הייתי אומר: מתנצל:
- עשן אל עשן כל יכול
- שאין לו גוף ודמות.
- והוא בחסדו לא השאיר בי מה שימות.
בבית הראשון:
מתקיים משפט בין בני- אדם, בו הדובר נדרש להשיב על שאלה סמויה, שניתן להניח אותה מהתשובה- האם הנאצים היו בני אדם? האם אפשר לכנות את הנאצים "חיות"? וכיו"ב.
התשובה של הדובר היא "לא, לא, הם בהחלט היו בני אדם", והתכונות שמובאות לבני אדם הן תכונות חיצוניות- מגפיים, מדים- לאו דווקא פנימיות.
המגפיים והמדים הם מעין מיטונימיה לגרמנים, לנאצים. יחד עם זאת, הדובר מנסה להסביר שהם נבראו בצלם. הביטוי הוא ארמז מקראי מבראשית- "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו".
המשפט המקראי בא להדגיש את ייחודיות האדם כאדם. המשפט השני מדגיש באופן אירוני ומנוגד את המשמעות של "להברא בצלם"- לקבל את תכונות הרשע והרצחנות. הביטוי "להברא בצלם" הופך לביטוי אירוני.
הבית השני:
מעמיד באופן מנוגד את הדובר אל מול הגרמנים, שהם בני אדם.
אם לגרמני יש גוף ודמות, הדובר מעיד על עצמו שהוא רק צל ומעבר לכך, יש גם אמירה שאותו ברא בורא אחר- לו יש בורא אחר.
יתכן וזהו אותו בורא, אלא שתכונותיו אחרות. אם לרוצח נתן את צלמו ודמותו, לנרצח לא השאיר דבר, אפילו לא משהו שימות בו.
האמירה "לא השאיר בי מה שימות" היא אירונית – לכאורה נראה הדבר טוב, אך לקורא מובן כי זהו איננו "חסד"- לא נשאר לדובר דבר.
בבית השלישי:
מדבר הדובר על עצמו ועל האלוהים שברא אותו. האלוהים שלו הוא גם כן אלוהים שאין בו כלום, שגם הוא עשן שנמוג ברוח.אמנם הוא עשן כל יכול, אבל אין בו דבר אחר.
הדובר מעיד על עצמו שהוא עולה לשמיים לאחר מותו, כליל, כחול, מפויס ומתנצל. הדובר עולה כמו עשן, אחרי השריפה.
מה שמפריע לקורא היא ההתנצלות- למה אותו קורבן שלא נותר ממנו אלא עשן, צריך להתנצל? - הוא עדיין נמצא בייסורי מצפון על עצם קיומו כישות.
הסיום של השיר הוא סיום ציני. לכאורה הדובר מתמזג עם האל שלו, מגיע למצב אילעי- התעלות נפשית, אבל ההתמזגות היא לאחר שלא נותר בו דבר ומתברר שגם האלוהים שלו הוא משהו שאין בו דבר.
מבנה השיר:
הבית הראשון: מתחיל כביכול מאמצע הדברים. בשורה הראשונה יש גלישה שמדגישה את אלמנט ההפתעה. השבירה בפיסוק מדגישה את האמירה שהם היו בני אדם.
בנוסף לכך, המשפט הראשון נגמר במילה "בהחלט", מה שמדגיש את ההחלטיות ואת המוחשיות.
הבית השני: הוא בית קצר, שמחבר בין הבית הראשון והשלישי.
השורה הראשונה בבית זה מתחברת לבית הראשון, השניה לבית השלישי.
יש כאן העמדה מאוד ברורה בין הרוצח לנרצח. הרוצח הוא בן-אדם, הנרצח הוא צל. "הם נבראו בצלם", הנרצח בצורת בורא אחר- דוגמת עשן.
הבית השלישי: מבחינת הצורה הולך ומצטמצם, מה שממחיש דעיכה והעלמות, כשם שעשן עולה למעלה- הולך ונמוג. ההעלמות מתקשרת לצורך של הדובר להתנצל על עצם קיומו, להעלם.
הכותרת מדגישה את הסיטואציה של המשפט, כאשר המשפט הוא לאלוהים ולכל סוגי האלוהות. שני האלוהים שבשיר עומדים למשפט- אחד על מתן תכונות רעות- אלוהות שבצלמה נותר האדם הרשע; ואחת שאין לה יכולת להגן על האדם- האלוהות החלשה, שבצלמה נוצר הנרצח.
השיר מעלה שני רעיונות מרכזיים שחוזרים אצל פגיס:
1. הגרמנים היו בני אדם ונבראו בצלם אלוהים, גם את תכונותיהם קשות ונוראות- ושבני אדם אינם יכולים להתחמק מאחריות, שכן הרוע בתוכם.
2. ביקורת נוקבת על אלוהים ש"בזכות" תכונותיו נוצר אדם כל-כך רשע, ודווקא הקורבן הוא זה שספק אדם.
- בית הספר "כרמל זבולון".