העבד - מוטיבים בסיפור

• לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות

---

"הרומן" העבד, מאת יצחק בשביס-זינגר, עוסק בנושאים רבים ומגוונים, הקשורים לחיי האהבה, הדת, החברה והרחוניות.
הספר עצמו מתרחש על רקע גזירות ת"ח ות"ט, ועוקב אחר סיפור חייו של יעקב, מלמד יהודי, גבוה ויפה תואר, אדם חכם הנשאר נאמן לעצמו ולאמונתו למרות הנסיבות.
הרומן מתאר את חייו כיהודי על רקע התקופה והמקרים.

התקופה עלילת הרומן מתרחשת על רקע גזירות ת"ח ות"ט.
בתקופה זאת בפולין ובאוקראינה (רק פולין רלוונטי לגבי הסיפור), האנטישמיות הגיעה לרמות שיא, ודברים רבים נעשו ליהודים.
זינגר בוחר דווקא בתקופה זו על מנת להעמיק את הסיפור, לקדם את העלילה וליצור אווירה ריאליסטית ומוכרת (הכוונה היא לשואה). הפרעות נגד היהודים באותה תקופה התקיימו ללא הרף. יהודים נשדדו, הוכו, נרצחו ונאנסו ע"י הנוצרים, רק בגלל היותם יהודים.
חייהם היו שווים כקליפת השום, והתקיים מסחר בהם כאילו היו צאן. זינגר בוחר בתקופה זו מכיוון שהיא עוזרת לקדם את העלילה כך שאהבתם של יעקב וואנדה תקבל יותר נפח ומשמעות, וגם כדי לגרום לנו הקוראים להרהר בנוגע לתקופה וכיצד היא דומה לשואה. התקופה מהווה בסיס לעלילת הסיפור והיא משמשת את המסר לא פעם במהלך הרומן.

מוטיב העבדות כבר בתחילת הסיפור אנו שמים לב למוטיב העבדות (יעקב הוא עבד בידיו של יאן בז'יק), אך עבדותו הפיזית של יעקב הינה שולית ורק משמשת אותנו להבנת עבדותו האמיתית של יעקב, שהיא בעצם עבדותו לערכי הדת, המוסר, והאהבה. מתחילת הסיפור מוצא עצמו יעקב חושק בואנדה, בתו היפה ושל יאן בז'יק, וכבר בנקודה זו מוצא עצמו יעקב משועבד לקונפליקט הפנימי שבו. הוא מתחבט בשאלה האם עליו לממש את אהבתו לואנדה האלמנה הנוצריה או האם עליו לשמור על עצמו ועל דתו, שהרי אסורה האהבה בין יהודי לנוצריה. יעקב בודק את הסיטואציה מכל קצוותיה, הוא חושב על כך שיתכן כי אשתו עדיין בחיים, וגם על כך שאם יתפסו אותו עם ואנדה יהיה זה הקץ לחייהם.
זינגר משתמש בעבדותו של יעקב בכדי להעמיק לנו את התפיסה של אישיותו של יעקב.
אנו מבינים באמת כמה יעקב הוא אדם עמוק ורוחני, אנו מקבלים מושג על הצורה בה הוא מתייחס לחיים ולבעיות אשר הם מציגים בפניו, על כמה שהוא לא מוותר על ערכיו למרות הקשיים, לדוגמא כאשר ואנדה מתוודה בפניו על תשוקתה אליו, יעקב אינו נשבר, הוא שומר על עצמו ועל טהרותו. בנוסף לכך ש"העבדות" עוזרת לנו בהבנת דמותו של יעקב, היא באה לסמל בעצם את העובדה שיעקב הוא אדם חופשי, לא בגופו, אלא בנפשו. יעקב אינו משועבד לעבדות האמיתית בחיים, שהיא העבדות ליצרים ולתשוקות. בכך שהוא "משועבד" לדת ולמוסר הוא בעצם חופשי, חופשי מהשעבוד ליצרים. הוא מסוגל לשלוט על עצמו, ולעשות את הדבר הנכון, ולחיות את חייו בצורה הכי נכונה שאפשר, ובכך להיות אדם טהור באמת, שלא כמו סביבתו המתהוללת. עבדותו של יעקב היא דבר חשוב מאוד בסיפור, היא לוקחת חלק גדול מאוד בעיצוב דמותו, ותפיסתנו של הצורה בה רואה יעקב את הדת והחיים. אני מבינים בעצם כמה יעקב חופשי, וכמה הוא אדם טוב ואמיתי, הנשאר נאמן לעצמו ולדתו.

מוטיב העליונות במהלך הרומן חוזרת לא פעם עליונתם של יעקב וואנדה על פני החברה הסובבת אותם. מוטיב זה בא להבהיר לנו, הקוראים, את מיקומם בחברה של שני האנשים המיוחדים הללו.
צורה אחת שבה בוחר זינגר לבטא את עליונתם היא המראה החיצוני, שניהם מתוארים כאנשים יפים וגבוהים ("אבל הבחורות הלנות ברפתות ורועות הצאן התגרו בו (ביעקב) עד עצם היום הזה.
קומתו הגבוה מצאה חן בעיניהן" "הבחורים והאלמנים שבכפר חיזרו אחריה (ואנדה), אבל היא דחתה את כולם. גבוהה הייתה מן האחרות...").
עליונתם על החברה מתבטאת במראה החיצוני שלהם, וגם בכך שמתוך כל הסביבה בחרו דווקא אחד בשני, מעין "מצא מין את מינו", שני האנשים היפים, החכמים, הטהורים, הם אלו אשר עליונים על החברה הנמוכה.
עוד דרך שבה מבטא זינגר את עליונותו של יעקב על הסביבה הוא העליה להר, והדברים שיעקב אוכל.
בזמן היותו עבד היה עולה יעקב להר, ללקט עשבים בשביל הפרות, אך למעשה זה יש משמעות סימבולית הרבה מעבר לכך שיעקב עולה פיזית על ההר. יעקב עולה להר גם בנפשו, יעקב נמצא למעלה בעוד ששאר האנשים למטה, יעקב אוכל דברים שהוא מלקט מההר, בעוד שהאחרים אוכלים בשר לא כשר ודברים לא בריאים, וכשאר מנסים להאכיל אותו הוא אינו אוכל.
צורה נוספת לשימוש באוכל כסמל לעליונות הוא הפרות. כאשר יעקב עולה להר הוא מביא אוכל גם לפרות, ובכך שהפרות אוכלות אותו הדבר כמוהו, רומז זינגר שאפילו הבהמות יותר נקיות מהאנשים בכפר ("והתנהגו לא יפה יותר מן הבהמות").
מוטיב העליונות בסיפור חשוב מאוד, הן מבחינת "העבדות" של יעקב, והן מבחינת אהבתם של יעקב וואנדה, מוטיב זה חוזר לא פעם בסיפור בצורות רבות ושונות, ולוקח חלק חשוב בעיצובו.

האהבה האסורה ושבירת המוסכמות כבר מתחילת הסיפור אנו עדים לאהבתם של יעקב וואנדה, אהבה אסורה ומסוכנת, שעצם קיומה מהווה ערעור על כל המוסכמות החברתיות של התקופה (כאמור גזירות ת"ח ות"ט).
לאהבה שלהם תפקידים רבים ברומן, והיא מתקיימת בכמה רבדים.
האהבה של יעקב וואנדה הינה אהבה אסורה, היות ויעקב וואנדה אינם בני אותה דת, אך דרך האהבה הזו מביע זינגר את הביקורת שלו על החברה של אותה התקופה.
שבירת המוסכמות היא האהבה בין יעקב לואנדה, אך זהוי בעצם "השבירה הנכונה" של המוסכמות, השבירה שאינה פוגעת באיש, והולכת אחרי המוסר והאהבה, לעומת המוסכמות של תקופה, של הכנעות ליצרים ולתאוות, של התהוללות, פשע, ורצח בדם קר, ובפישוט : הדבר האסור הוא הנכון, והמותר הוא הטעות. זינגר משתמש באהבה זאת גם בשביל שאנו הקוראים נבין את אישיותם של השניים, שנבין שאצלם האהבה והדבר הנכון הוא החשוב, שיש ללכת אחר ערכי המוסר והדת, ולא להכנע ליצרים (שאותם מייצגים בני הכפר החוטאים), אלא ללכת אחר האידיאלים, והדבר הנכון (שהיא בעצם אהבתם של יעקב וואנדה אחד לשני) כאמור לאהבתם של וואנדה ויעקב משמעויות ושימושים רבים לגבי העלילה, ועיצוב הדמויות של השניים.

הרובד המקראי במהלך הרומן משתמש זינגר בתנ"ך ככלי לפירוש העלילה, ולהבנה של הדמויות והמסרים. לא בכדי מתקשרים שמותיהם של הדמויות, ומעשיהם למקרא, לאנאלוגיות אלו משמעות רבה לגבי הסיפור. במהלך הסיפור זינגר משווה מצבים ודמויות מהסיפור למקרא, לדוגמא מדרשי השמות של יעקב וואנדה (שרה). במקרא יעקב היה בעלה של רחל, אדם חכם, שהיה עבד לאביה של רחל 7 שנים, בדומה לעבדותו של יעקב מהרומן, שעבד את אביה של ואנדה. יעקב המקראי היה אדם שהאהבה הייתה הדבר שהניע אותו, משם הוא שאב את כוחו. בדומה ליעקב המקראי, יעקב ברומן שואב את כוחו מהדת ומהאהבה אליה, היא הדבר המניע אותו והדבר המשאיר אותו בחיים למרות התקופה. בדומה ליעקב גם לואנדה-שרה יש מדרש שם. שרה המקראית הייתה אשתו של אברהם, והיא אחת האמהות של בני ישראל. בדומה לשרה מהרמן, גם שרה המקראית לא נולדה יהודייה, אך היא למדה את הדת, ואף קיבלה הכשר לגיורה (כמו שרה עם סיפור הקבורה, ע"ע סמליות) בכך שהיא נחשבת לאחת האמהות. עוד רמיזה מקראית היא כאשר יעקב עולה להר וחוקק בסלע, בדומה למשה, אשר נחשב לאדם החכם בתולדות היהדות. לאורך כל הסיפור משתמש זינגר בדת ובמקרא ככלי להמחשת האירועים, הסמליות שבהם, והדמויות שמאחוריהם.

סמליות בסיפור במהלך הרומן אני רואים מגוון מצבים, אמרות, חפצים ומקומות בעלי סמליות רבה לגבי העלילה, ולגבי חייהם של הדמויות, ושלנו. אחת מהדוגמאות הברורות יותר לסמליות בסיפור היא האוכל. כאמור יעקב אוכל אוכל שהוא קוטף בעצמו, אוכל כשר ונקי, בעוד ששאר אנשי הכפר אוכלים חזיר, ושאר מאכלים לא כשרים "ומלוכלכים", דבר המסמל את עליונותו של יעקב. עוד דבר בהקשר האוכל הוא שהפרות אוכלות את האוכל של יעקב, כלומר אפילו הבהמות עליונות על אנשי הכפר. סמליות רצינית נוספת היא מקום קבורתה של ואנדה. כאמור כאשר ואנדה מתה היא נקברה קבורת חמור, מחוץ לבית הקברות היהודי, וכאשר בא יעקב להעלות את עצמותיה לארץ מת גם הוא. בשעה שבאו לקברו חפרו ומצאו את עצמותיה של ואנדה, שכעת היו דווקא בתוך בית הקברות היהודי. לאירוע זה משמעויות סמליות רבות. סמליות אחת היא ההכשר ליהדותה של ואנדה, שכעת ואנדה היא יהודיה לכל דבר, וקיבלה אישור משמיים ליהדותה בכך שקברה הוכנס לתוך בית הקברות. סמליות נוספת היא לקשר החזק בין יעקב לואנדה, שגם לאחר מותם לא ניתם להפריד ביניהם, והם תמיד ימצאו אחד את השני למרות הנסיבות. לבסוף הם נקברים יחדיו, כסמל לאהבתם ואחדותם.

• לסיכום ניתן לאמר כי הרומן מנסה להעביר לנו הקוראים את חייו של יעקב, מנקודת מבטו של יהודי, לאור התקופה (אנטישמיות, פרעות וכו', בדומה לשואה), כיצד התמודדו עם השאלות שהציבו החיים.
  איך שמרו או איבדו את דתם ואיך ממש או אבדו את אהבתם.
  הספר משלב המון דברים יחדיו בכדי להעניק לנו הקוראים הבנה יותר עמוקה של החיים על רקע אותן תקופות. הספר מדבר על חשיבות הערכים, האהבה, והמוסר ואיזה חלק עליהם לקחת בחיינו.

---