מלחמת העצמאות–חלק א'

הכוחות הלוחמים

• הכוח היהודי: האוכלוסייה היהודית מנתה כ-630 אלף נפש. עיקר הכוחות של הישוב היהודי היה מבוסס על ארגון "ההגנה" שמנה כ-50 אלף איש, אליהם יש להוסיף כ-3.5 אלף אנשי אצ"ל וכמה מאות אנשי לח"י.

• הערבים: האוכלוסייה הערבית מנתה כ-1.3 מיליון איש. הכוח הלוחם היה מורכב משני יסודות:

א. כוחות מקומיים שהיו מפוצלים ומונהגים על ידי מפקדים מקומיים. הם לא פעלו ככוח צבאי קבוע ולא היה להם פיקוד משותף. בנוסף להם נהגו הערבים לגייס ולרכז כוחות גדולים על ידי אזעקת אלפי כפריים על נשקם. בתום הקרב, היו הכפריים חוזרים לבתיהם.
ב. כוחות של מתנדביםשהסתננו ארצה. כגון: "צבא ההצלה" צבא מתנדבים בן כ-4 אלף איש, אשר אורגן בידי הליגה הערבית וקיבל את הכשרתו הצבאית בסוריה, במוסף להם הסתתנו ארצה כאלף "אחים מוסלמים" ממצרים, כמו כן התסננו ארצה קבוצות מתנדבים קטנות מטעמו של המלך עבדאללה.

מוקדי הלחימה

במשך כל השלב הראשון הערבים הם התוקפים הם היוזמים. הלחימה הייתה ב-3 מוקדים:
1. ערים מעורבות.

2. יישובים מבודדים.

3. לחימה על הדרכים.

ערים מעורבות: הערבים נהגו לשבש ליהודים את חיי היומיום. המטרה שלהם לשתק את חיי היומיום. הם נהגו להצית מכוניות, לפוצץ מכוניות כמכוניות תופת, לפוצץ משרדי ישוב, לצלוץ מהגגות על יהודים שהיו בדרכם לעבודה. הם שרפו חנויות, בזזו אותן. עיקר הפיגועים היו בירושלים וחיפה [אבל היו ערים נוספות].

ישובים מבודדים: הערבים החליטו לפגוע בישובים מבודדים כמו "גוש עציון", "טירת צבי", "יחיעם" וכד'. הם נהגו לתקוף את הישובים האלה בלילה וניצלו את היותם מבודדים . במכוון חסמו את דרכי הגישה אליהם כך מנעו אספקה או תגבורת. הם נהגו להצית שדות ובתים. המדיניות של היהודים הייתה "למרות הקושי, לא עוזבים".

לחימה על הדרכים: המלחמה בדרכים הייתה קשה. איזורים שלמים לאורך הדרכים היו בשליטה של הערבים. לערבים היה יתרון טופוגרפי. העובדה שהיהודים לא עזבו את הישובים למרות שהערבים תקפו את הדרכים גרמה לכך שהערבים מיקדו את כל הכוח שלהם במתקפה על הדרכים. הם נהגו לחסום את הדרכים ולפגוע בכלי רכב שנעצרו בגלל המחסום או פגעו ברכבים נוסעים. הנסיעות בד"כ הסתיימו במוות בעיקר בגלל נקודת הייתרון של הערבים. כדי להתגונן מול המתקפה בדרכים נהג הישוב היהודי לשריין את המכוניות בלוחות פלדה וברשתות (כדי למנוע פגיעה של אבנים בשמשות). רוב הנסיעות היו בשיירות, הדרך הכי קשה הייתה הדרך לירושלים ולישובים מסביב.
שיירת הל"ה (35) הייתה השיירה שיצאה מכיוון מישור החוף לכיוון גוש עציון. הכוונה הייתה להעביר להם תגבורת ואספקה. 35 לוחמים חברי ארגון ההגנה להרגו לאחר שהם התגלו ע"י הערבים. שיירה שניה הייתה שיירת "יחיעם", שיירה שיצאה מנהריה לכיוון יחיעם והישובים מסביב. המטרה להעביר להם אספקה. למעלה ממחציתם נהרגו.

המפנה - תכנית ד'

סיכום זה דורש הרחבה! אנו מבקשים מהמשתמשים המבינים בתחום לעזור להרחיב את הסיכום.

לפרטים נוספים ראה סיכומונה:סיכומים הדורשים הרחבה. אין להוריד הודעה זו בלי אישור.

מטרתה של התוכנית:

תוכנית ד' הייתה תוכנית שהוכנה על ידי ההגנה במרץ 1948, כהכנה למלחמת העצמאות. הרעיון שמאחורי תוכנית זו היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית להתקפית.

מטרתה של התוכנית הייתה לערוך שינויים בהיערכות כוחות ההגנה וליטול את היוזמה מידי הערבים. במסגרת תוכנית ד' נערכו שינויים ארגוניים במטה ההגנה ומעבר לחטיבות ולפיקודים. מבחינה מבצעית הוחלט לנסות ולהשתלט על כל האזורים שנועדו להכלל במדינה היהודית עפ"י תוכנית החלוקה של האו"ם, כולל יישובים ערביים שנכללו בשטח זה. כמו כן השתלטות על הערים המעורבות, כיבוש משלטים לאורך צירי תחבורה וכפרים ערביים שישבו על צירי התחבורה, תפיסת תחנות משטרה בריטיות שפונו לפני שהערבים ישתלטו עליהן וביצור יישובים.

מימוש התוכנית:

נכבשו: טבריה, חיפה, יפו, צפת ועכו.

בגליל נוצר רצף טריטוריילי.

שכונת קטמון, מגרש הרוסים, בניין ימק"א ומחנה אלנבי שבירושלים נכבשים.

<אדום>למידע נוסף של תוכנית ד' ותוצאותיה ניתן למצוא ב</אדום>תוכנית ד' והניצחון על ערביי ארץ ישראל