|
|
(12 גרסאות ביניים של 3 משתמשים אינן מוצגות) |
שורה 1: |
שורה 1: |
| '''ליבי במזרח'''*'''סוג הז'אנר: שיר ציון'''
| | <big><center> |
| | לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב |
| | |
| | אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב |
| | |
| | אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד |
| | |
| | צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב |
| | |
| | יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ |
| | |
| | יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!</center></big> |
| | ---- |
| | |
| | *'''סוג הז'אנר: שיר ציון''' |
|
| |
|
| יהודה הלוי- נולד בספרד מת ב1140 באלכסנדריה שבמצריים. | | יהודה הלוי- נולד בספרד מת ב1140 באלכסנדריה שבמצריים. |
שורה 7: |
שורה 21: |
| # איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב? | | # איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב? |
| # יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו/ יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב! | | # יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו/ יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב! |
| | |
| | המשפט גולש מעבר לסוף השורה וזה מעיד על התרגשות. |
|
| |
|
| ====הסבר מילים:==== | | ====הסבר מילים:==== |
שורה 21: |
שורה 37: |
|
| |
|
| הוא ממשיך ואומר כי יהיה לו קל לעזוב את ספרד באותה מידה שחשוב בעיניו לראות את עפר בית המקדש. הדובר מזלזל בעושרה של ספרד בכך שאומר שהוא מעדיף להימצא בבית המקדש החרב. יקל-יקר גם צימוד. מכך ניתן לראות שהמשורר מעדיף רוחניות על פי החומריות הקיימת בספרד. | | הוא ממשיך ואומר כי יהיה לו קל לעזוב את ספרד באותה מידה שחשוב בעיניו לראות את עפר בית המקדש. הדובר מזלזל בעושרה של ספרד בכך שאומר שהוא מעדיף להימצא בבית המקדש החרב. יקל-יקר גם צימוד. מכך ניתן לראות שהמשורר מעדיף רוחניות על פי החומריות הקיימת בספרד. |
| | |
| | ====ניתוח השיר:==== |
| | השיר שייך בסוגו הספרותי לשירי הציון ,ומכאן שהוא שיר קודש . <br> |
| | שירי ציון מוגדרים כשירים של געגועים לארץ ישראל .צער על חורבן בית המקדש <br> |
| | גלות העם , ותקווה לגאולה ותקומה. בשיר ליבי במזרח המשורר מבטא את געגועיו לארץ הקודש <br> |
| | ואת צערו על כך שהוא מרוחק ממנה .הוא מזכיר את בית המקדש שחרב ואת רצונו העז לעלות לירושלים, עיר הקודש .<br> |
| | כל העושר והאושר שבספרד נחשבים בעיניו לכבלים (אזיקים) , ולמולן בדרך הניגוד עומד בית המקדש ההרוס אך היקר פי כמה וכמה<br> |
| | במרכז השיר עומדת לה השוואה מרכזית שהיא בעצם ניגודים בין ספרד לבין ציון . ולאורך כל בתי השיר המשורר מדגיש עד כמה הן שונות זו מזו .<br> |
| | <b>הניגודים הם :</b> מבחינת מקום גאוגרפי - ספרד שוכנת במערב וציון במזרח . |
| | <br> |
| | <br> |
| | <b>מצבו של הדובר :</b> נמצא פיזית בספרד, חי בה וגר בה אך לציון קשור רגשית, נפשית . ספרד נהנת משפע,שגשוג כלכלי ,"תור הזהב"<br> |
| | לעומת זאת ציון היא בימים שלאחר חורבן בית המקדש . הכל הרוס,חרב ושומם . ספרד נשלטת ע"י מוסלמים וציון לעומת זאת נשלטת ע"י נוצרים (אֶדֹּם) |
| | <br><br> |
| | <b>רצונו של הדובר:</b> יהיה לי קל לעזוב את השפע בספרד באותו מידה שיהיה לי יקר להעלות לציון . |
| | |
| | • ראינו אם כן שספרד וציון שונות זו מזו בהרבה בחינות וכל אדם ממוצע יעדיף לחיות בספרד ובטח שלא לעזוב אותה ולעבור לחורבה ולהרס , |
| | אך משוררנו מעדיף את ציון , את ארץ ישראל השוממה וההרוסה - כי היא יקרה לו מכל אדמה אחרת בעולם . יש לציין שמכשולים (קְשָׁיִים) |
| | מקשים על הגשמת חלומו. |
|
| |
|
| ====מבנה השיר, משקלו וקישוטיו:==== | | ====מבנה השיר, משקלו וקישוטיו:==== |
שורה 48: |
שורה 83: |
| צימודים בשיר: חבל- כבל, יקל- יקר, מערב-יערב-ערב. | | צימודים בשיר: חבל- כבל, יקל- יקר, מערב-יערב-ערב. |
|
| |
|
| 8.שיבוץ מקראי- לבי במזרח(תהילים), יקל(בראשית), יקר(תהילים). | | 8.'''קונוטציות מקראיות'''- לבי במזרח(תהילים), יקל(בראשית), יקר(תהילים). |
| | |
| | |
| '''הקיץ גווע:'''
| |
| | |
| זהו שיר לירי קצר בעל שלושה בתים, כאשר בכל בית ארבע שורות. השיר עוסק בחילופי עונות השנה השיר בנוי במתכונת של שיר קינה (שורה ארוכה, ולאחריה שורה קצרה) על מותו של הקיץ ובואו של החורף.
| |
| | |
| | |
| '''הבית הראשון'''
| |
| | |
| הקיץ גוע – האנשה. הקיץ נגמר – מת מות מלכים, דבר שמודגש באמצעות תיאור הצבעים – זהב וכתם, צבעי מלכות ועושר, ארגמן – בגדי אצולה. מתחיל הסתיו – שלכת והשמיים מתכסים עננים בערב. במקביל הצבעים מייצגים את תחילת הסתיו – צבעי העלים הנושרים בשלכת: צהוב, אדום ("מתבוססת בדמן" - האנשה). הדם, במקביל, מייצג את מות הקיץ.
| |
| | |
| המבט של הדובר תופס את הן את השמיים (שקיעה) והן את הארץ)שלכת).
| |
| | |
| המוות של הקיץ מתרחש בשיא יופיו כשם שהאדם מת בשיא פריחתו. מות הקיץ מתואר בשיא היופי, עירוב של ארוס ומוות.<BR>
| |
| בבית הראשון מתואר גן רחב טבול בצבע עלי השלכת המאדימים, ובצבעם של העננים לקראת ערב. באמצעות האנשה נוצר שילוב בין דמיון ומציאות. האנשת הקיץ ועבי הערביים המתבוססות בדמן. הצבע האדום צבע דם ומלכות מציף ושוטף את המראה כולו.<BR>
| |
| | |
| בשיר ישנם שני ציוני זמן-<BR>
| |
| א. סוף הקיץ<BR>
| |
| ב. שעות בין הערביים<BR>
| |
| | |
| | |
| '''הבית השני'''
| |
| | |
| ומתרוקן הפרדס. – משפט קצר שמדגיש את הטרגיות ונותן כותרת. הפרדס מתרוקן – מזג האוויר אינו יפה יותר לטיולים. הפרדס עצמו בשלכת. טילים יחידים וטילות יחידות – המחבר מפריד בין הטילים ולטילות בצורת הניסוח, ובכך מדגיש שכל אחד מטייל לבד = תחילת בדידות, סוף האהבה והמיניות. המקום אינו ראוי יותר לחיים – דבר זה מודגש ע"י כך שהחסידות כולן עזבו, וכעת עוזבת אחרונת השיירות – לארצות החום. הטילים הבודדים מביטים בנהייה אחרי הציפורים – מבט שמכיל בתוכו קינה לקיץ וגם רצון לנדוד עם הציפורים. עזיבת החסידות מסמלת את המעבר למקום בו יש חיים ואת סוף החיים במקום שנעזב.
| |
| | |
| - הצבעים השולטים בבית זה הם אפור ולבן, צבעים המעידים על בוא החורף.
| |
| בית זה עומד בסימן ההתרוקנות, ההעלמות וההתדלדלות. "ישאו את עינם הנוהה" שילוב בין סינקדוכה (פרט המייצג את הכלל העין את המטיילים) ומטפורה . תחושת הגעגוע שולטת בבית ומחליפה את היופי, הצבע והמלאות.
| |
| | |
| | |
| '''בית שלישי'''
| |
| | |
| - "מתייתם הלב": כך נפתח הבית. מטאפורה זו מבטאת תחושת אבל ובדידות.
| |
| . החורף משמעו מוות בארצות אירופה הקרות. "...וְיוֹם סַגְרִיר עַל-הַחַלּוֹן יִתְדַּפֵּק בִּדְמָמָה" – אוקסימורון – מצד אחד החורף הוא עצמתי ומצד שני הוא שקט – אין חיים, ישנו המוות, קור, כפור – הכל קודר. בשתי השורות האחרונות ישנה תפנית כלשהי. פנייה אל החיים להתכונן ולהשמר מפני החורף. החורף קורא לבני האדם לצאת לקור ולהכין אוכל עוני לזמנים הקשים- תפוחי אדמה. תחושה של ערפל אפור אופפת את הבית, טווח המראה מצומצם ביותר, האווירה הקודרת בסוף הסתיו אופיינית ליצירת ביאליק.
| |
| | |
| במישור הגלוי של השיר מתואר חילוף עונות ולכאורה השיר הוא שיר טבע.
| |
| | |
| במישור הסמוי חילוף העונות מסמל את האדם שהולך ומזדקן. שיאו של הפחד מפני הזקנה בא לידי ביטוי באחיזה בדברים הפשוטים- נעליים, מעיל, מזון וכדומה. תהליך ההתרוקנות בא לידי ביטוי גם במצלול העשיר בבית הראשון, והחורקני בבית השלישי, וכן באורך המשפטים. הבית הראשון משפט מתמשך המקיף את כל טורי הבית, בדומה למבט, בבית השני שני משפטים הראשון קצר וחותך. הבית השלישי קצוץ במשפטים קצרים ושאלות רטוריות המקנות גוון אירוני להזיית היופי של הקיץ הגווע בפאר מלכות.
| |
| | |
| חלוקת השורות יוצרת קצב איטי של גסיסה (גוויעה), דעיכה מפאר הקיץ: דבר שנעשה ע"י צבעים חמים – ארגמן, זהב, כתם -אל הקדרות האפלה והאפרורית של החורף – הפרדס מתרוקן, האנשים בודדים, הציפורים עוזבות, היום סגריר, דממה וחוסר צבעוניותם של אביזרי החורף: אדרת, תפוחי אדמה, נעליים.
| |
| נוצר גם ע"י ריכוז תארים (בעיקר ריבוי צבעי הקיץ) בבית הראשון, לעומת מיעוט התארים לאורך השיר עד לסופו, הבית האחרון, ובו התארים – דממה, סגריר. השיר הוא שיר רומנטי המתאר ערגה לקיץ מלא האהבה והחיים. המבנה הוא כזה: הבית הראשון כתוב ללא סימני פיסוק, מה שמביא לקריאתו בנשימה אחת. המשפט הראשון בבית השני הוא משפט קצר, מה שגורם לשבירת הקצב השיר והאטה. ככל שמתקדם השיר, והחורף קרב,הקצב נעשה איטי ומקוטע יותר. לאחר התיאורים הרומנטיים, מגיעות 2 האחרונות השורות הקצרות, הפרקטיות, הפונות פנייה ישירה וחסרת דימויים אמצעיים אומנותיים – התארגנו לקראת החורף.
| |
| | |
| '''אנטיגונה:'''
| |
| | |
| הגיבור הטרגי
| |
| מיהו הגיבור הטרגי? (שימו לב לפרטים המודגשים)
| |
| | |
| הטרגדיה מעמידה במרכזה את הגיבור הטרגי שלו מערכת מאפיינים משלו.
| |
| | |
| טרגדיה – למרות הסכנה שבדבר, הדמות מסכימה לעשות את המעשה למרות שידוע כי סופה לא טוב.
| |
| | |
| הגיבור הטרגי עושה מעשה למרות שהוא יודע את הסכנה שתקרה לו. הגיבור הטרגי הוא בראש ובראשונה גיבור בוחר, ולכן הוא חייב להיות גיבור מודע – הוא מבין את משמעות הבחירה שלו. בלי מודעות ובלי הבנה אין טרגיות. כלומר – הגיבור הטרגי הוא גיבור חכם. כמו כן, הוא גם גיבור מוסרי – הבחירות שלו הן בחירות מוסריות. הדמות הטרגית תהיה גם דמות נעלה מבחינת מעמד חברתי וגם מכל בחינה אחרת.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]הגיבור הטרגי ביצירה
| |
| הטרגדיה "אנטיגונה" היא טרגדיה מאוד מיוחדת שכן יהיו בה שני גיבורים טרגיים – אנטיגונה וההיפך לה – קריאון.
| |
| | |
| בפרולוג מוצגת אחת משני הגיבורים הטרגיים – אנטיגונה. כבר משמה ניתן להבין שהיא מורדת – אנטי=מתנגדת/מורדת גונה=נשי: יוצאת נגד המוסכמות החברתיות בענייני נשים.
| |
| | |
| כבר בתמונה הראשונה ניתן להבין שאנטיגונה היא גיבורה טרגית כיוון שהיא מפרה את צו המלך ומחליטה לקבור את אחיה, פוליניקס, וזאת למרות שידוע לה כי העונש על הפרת צו המלך הוא מוות. יש לזכור גם שאנטיגונה בוחרת לקבור את פוליניקס כיוון שהיא שומרת על הערכים החשובים לה – ערכי חוק הלב.
| |
| | |
| אנטיגונה גאה במעשיה ואף קוברת את פוליניקס פעם נוספת למרות שהייתה לה האפשרות לא להיתפס. אנטיגונה חוטא בחטא ההיבריס – חטא הגאווה. הגיבור הטרגי חשוף לחטא זה בגלל בטחונו העצמי הגבוה, עקשנותו וחוסר פשרנותו. כמו תמיד, חטא מביא על עצמו עונש ואנטיגונה אכן תיענש על מעשיה. החטא והעונש חייבים להיות זהים בעוצמתם – בפרופורציה. ישנו תיאום בין החטא לעונש.
| |
| | |
| [עריכה]הדגמת אפיוני הגיבור הטרגי על אנטיגונה
| |
| הגיבור הטרגי הוא:
| |
| | |
| גיבור בוחר – אנטיגונה יכלה לבחור בין להקשיב לצו המלך ולחוק ולא לקבור את אחיה לבין להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. היא בחרה להמרות את צו המלך ולקבור את אחיה. המרידה שלה במלכות נובעת מתחושה של "עד כאן". המרד שלה נובע משיקול דעת ונחישות.
| |
| | |
| גיבור מודע – אנטיגונה מודעת לכך שמשמעות הבחירה שלה היא מוות בשבילה כיוון שזהו העונש על הפרת צו המלך.
| |
| | |
| גיבור חכם – אנטיגונה חכמה כיוון שהיא לא הגיעה לבחירתה סתם כך אלא בחירתה נבעה משיקולים שונים שהביאו אותה לעצם החלטה זו.
| |
| | |
| גיבור מוסרי – אנטיגונה פועלת לפי ערכי המוסר שלה שאומרים כי כבוד המת והקשר המשפחתי קודמים לשלטון החוק.
| |
| | |
| דמות נעלה – אנטיגונה היא נצר למשפחת המלוכה וגיסה הוא המלך.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]הדילמה המרכזית ביצירה
| |
| דילמה – מאבק בין שני ערכים.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| הדילמה בשאלת קבורתו של פוליניקס – דילמה בין חוק האלים וחוק המלך
| |
| | |
| דילמה זו עוסקת בשאלה המעשית של קבורת פוליניקס. אך כמובן שמאחורי הבחינה המעשית שבעניין (האם לא לקבור אותו או לקבור אותו ובכך לא לציית לצו המלך), ישנם גם הערכים הטובים שביניהם ישנה הדילמה – חוק המלך (קריאון) לבין חוק האלים (אנטיגונה).
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| מבחינה מעשית:
| |
| | |
| קריאון המלך – לא לקבור
| |
| אנטיגונה - לקבור
| |
| | |
| הערכים מאחורי הרצון (מביאים לדילמה):
| |
| | |
| כבוד למדינה.
| |
| מתן עונש לבוגד למען יראו וירַאו (יזהרו בעתיד).
| |
| לא יתכן שגורלו של הבוגד יהיה זהה לגורלו של הנאמן.
| |
| שלטון החוק: מי שיפר את צו המלך ויקבור אותו – מות יומת.
| |
| ביסוס השלטון: צו ראשון של מלך חדש. המלך עולה לשלטון באופן בלתי צפוי (הוא גיסו ודודה של אדיפוס ולא היה אמור לעלות לשלטון) וזה מצדיק את ביסוס השלטון. הוא חייב לדבוק בצו שהוא הוציא כדי לבסס את שלטונו.
| |
| קשר משפחתי.
| |
| כבוד למת.
| |
| היא אומרת שבעל או בן היא לא הייתה קוברת אם היה נאסר עליה (מכיוון שיכול להיות לה בעל חדש או בן אחר), אך אח אחד מאביה ואמה שמתו – לא יהיה לה אחר.
| |
| [עריכה]האמצעים השונים להצגת הטענות השונות והקונפליקטים ביצירה
| |
| ביצירה זו ישנן דרכים שונות שבהן מובלטות עמדותיהן השונות של הדמויות בסיפור וטענותיהן. הדרכים שבהן מובלטות עמדות הדמויות הן באמצעות הדמויות המשניות ובאמצעות הקונפליקטים שנוצרים ביניהם. העמדתם של צדדים שונים אחד ליד השני מבליטה את קיצוניותם. כאשר שתי דמויות שונות מוצגות ביצירה זו אחת ליד השני, מתפתח ביניהן קונפליקט שמבליט את קיצוניותן של הדמויות וכך מובלטות טענותיהן של הדמויות.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]איסמנה מבליטה את אנטיגונה
| |
| בפרולוג מוצגות שתי דמויות, אחיות – אנטיגונה ואיסמנה. שתי הדמויות נמצאות במעמד שווה, אך בכל זאת ישנה אנלוגיה ניגודית (מבליטה קשר של ניגוד) ביניהן בשאלת קבורת פוליניקס:
| |
| | |
| [עריכה]איסמנה
| |
| פחדנית וריאליסטית – יודעת שזה יגמר לא טוב.
| |
| הגיונית.
| |
| מייצגת את "שביל הזהב".
| |
| [עריכה]אנטיגונה
| |
| נאמנה למשפחתה.
| |
| מביעה אמירה מאוד אידיאליסטית ורגשית.
| |
| מציגה פתרון קיצוני.
| |
| | |
| מטרתה של האנלוגיה הניגודית כאן היא להדגיש את ההבדלים שבין הדמויות, להראות שחור-לבן, וכך לתת לכל צד משמעות נוספת ולהדגיש את חוזקה של אנטיגונה ועמידתה האיתנה בדעתה.
| |
| | |
| יש לציין שבסופו של דבר, בתמונה השנייה, מגיעה איסמנה לארמון המלך לאחר שעוצרים את אנטיגונה ומבקשת למות איתה. ניתן לפרש את מעשיה במספר צורות – אולי היה לה נוח לעשות זאת (זה פעל למען האינטרסים שלה) או שאולי פשוט ניסתה להשפיע את המלך. אנטיגונה מסרבת שאיסמנה תמות איתה, אך היא מתעקשת.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]הימון מבליט את קריאון
| |
| בתמונה 3 ישנו וויכוח בין הימון לקריאון בשאלת החלטתו של קריאון על גזר דין מוות שהטיל על אנטיגונה בגלל הפרת צו המלך. דעותיהם:
| |
| | |
| [עריכה]קריאון – תפיסה שמרנית
| |
| נאמנות בן לאביו.
| |
| צו המלך קדוש – משמעת היא ערך עליון.
| |
| חובה לשמור על החוק והסדר.
| |
| אסור לוותר לבני משפחה.
| |
| שליטה ביצרים וברגשות.
| |
| עליונות הגבר על האישה.
| |
| [עריכה]הימון – תפיסה ליברלית
| |
| שליט צריך להקשיב לעמו.
| |
| אנטיגונה פעלה למען ערך נעלה יותר מערך השלטון.
| |
| אדם צריך להבין ולהכיר בטעויותיו. כולם טועים ומותר לטעות.
| |
| אהבת בן לאביו.
| |
| צעיר, אך רואה את המציאות.
| |
| | |
| גם כאן, מטרת הדגשת ההבדלים בהשקפת עולמם של שתי דמויות אלו (אב ובן) באה להדגיש את הדמות הראשית, קריאון, ואת עמדתו האיתנה בצו המלך וחוסר פשרנותו, עקשנותו של קריאון לא לערב משפחה בחוק וסדר – צו המלך ניתן וצו המלך יקוים, הוא חל על כולם בלי פשרות.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]השומר מבליט את קריאון
| |
| בתמונה הראשונה מגיע שומר אל קריאון ומבשר לו על כך שגופתו של פוליניקס נמצאה קבורה. קריאון מיד מגלה התנהגות מובהקת של עריץ בכך שהוא מאשים את השומר במעשה, הוא אגרסיבי ומאיים על השומר למרות שהוא לא האשם במעשה. קריאון משתנה מאדם חיובי לאדם אחר וישנו כאן מסר אוניברסאלי (מסר שבו אין חשיבות לזמן ולמקום) – השלטון משנה את השליט.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]אנטיגונה וקריאון מבליטים אחד את השני
| |
| בתמונה השנייה ישנו המפגש הראשון בין אנטיגונה לבין קריאון בארמון המלך. כאן אנו נכנסים ללב העימות ואנטיגונה מודה במעשה בלב שלם בעוד שקריאון שואל אותה איך היא לא מתביישת לעשות מה שעשתה ואף לחזור על המעשה (הרי אנטיגונה הובאה לארמון רק אחרי הפעם השנייה שבה קברה את פוליניקס ובחרה לא לברוח מעונש). כאן מתנגשים חוק המלך וחוק הרגש –שתי תפיסות עקרוניות שמתנגשות זו בזו.
| |
| | |
| אם היצירה הייתה מבוססת רק על התנגשות יבשה בין עקרונות – היא הייתה יצירה יבשה ולא מעניינת והרי המטרה היא היטהרות שנובעת מהזדהות ולכן אל התנגשות העקרונות מתווסף הנופח הרגשי כדי שנוכל להזדהות עם המתרחש – ההתנגשות הרגשית (הנופח הרגשי) היא הקשר המשפחתי בין אנטיגונה וקריאון וגם הקשר הרומנטי שעתיד להיות בין אנטיגונה לבנו של קריאון, הימון. נפח זה מוסיף עוד רובד אנושי לסיפור. מתפתחת כאן דילמה נוספת – למי להיות נאמן? למשפחת הגרעין (המצומצמת) או למשפחה שאליה מתחתנים? אנטיגונה בוחרת להיות נאמנה לאחיה – למשפחת הלידה. השאלות שמועלות במחזה הן שאלות פילוסופיות אוניברסאליות ואין להן תשובות חד משמעיות. הצירוף של המתח האידיאולוגי והמתח הנפשי הופך את היצירה לאוניברסאלית – חוצה גבולות זמן ומקום. כל חברה בנויה בבסיסה בתא המשפחתי ובין המשפחה שבלידה למשפחת הבחירה יש באופן טבעי מתחים רבים.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]תפקיד המקהלה ביצירה
| |
| תפקיד המקהלה בטרגדיה היוונית בכל הטרגדיות היווניות, מלבד הגיבורים הראשיים ומלבד הדמויות המשניות, ישנו גיבור נוסף שיופיע תמיד – המקהלה. למקהלה יש תפקיד חשוב בדרמה היוונית. בתחילה היה אדם אחד ואח"כ התרחבה והפכה לקבוצה שבראשה עמד ראש המקהלה. חשיבותה של המקהלה נובעת מהעובדה שהטרגדיה היוונית מקפידה על שלוש האחדויות ותפקיד המקהלה לספר לנו מידע. המקהלה היוונית מדברת ומספרת לנו מידע – מה היה קודם, מה קרה במקום אחר באותו הזמן וכו'. היא כמו "המספר" של ימינו. תפקידה היה גם להשלים פערים (בטרגדיה היוונית כמעט ואין פערים תמידיים). בנוסף, תפקידה היה גם ליצור מעברים בין הדמויות. המקהלה מעבירה גם את המסר הדידקטי של היצירה.
| |
| | |
| הדגמת תפקיד המקהלה מתוך היצירה "אנטיגונה" - המקהלה עוזרת לנו לשמור על אחדות המקום ביצירה. פעמים רבות מגיע ראש המקהלה ומדבר עם המלך קריאון ומספר לו על המתרחש במקום אחר. כך נשמרת אחדות המקום. - המקהלה מבצעת קטעי מעבר ביצירה וכמו כן מבצעת גם את האודות שעליהן ידובר בהמשך הסיכום. כמו כן המקהלה גם מתארת את המתרחש על הבמה. - המקהלה גם מייצגת דמויות משניות שאין צורך בשחקנים נוספים בשבילן, כמו למשל זקני העם בתמונה הראשונה. - תפקידה החשוב ביותר של המקהלה ביצירה הוא להביע את דעת האמצע – "שביל הזהב" שהוא למעשה המסר הדידקטי של היצירה. כך, בתמונה הראשונה, מסתייגת המקהלה במעט מדבריו הקיצוניים של קריאון.
| |
| | |
| [עריכה]מבנה הטרגדיה ביצירה
| |
| [עריכה]האודות
| |
| אודה – שיר תהילה. המקהלה מבצעת את האודה בכדי לעשות קטע מעבר בין דמויות וכו'. האודות לא מהללות את הדמויות אלא את האלים, הטבע והאדם. הקטע יוצר חיץ – הפוגה. האודה תדבר על נושאים ניטרליים שכולם מסכימים עליהם.
| |
| | |
| ליצירה זו ישנו מבנה קבוע – תמונה ואחריה אודה. בתמונה רואים את המתרחש ואילו האודה (שמבוצעת ע"י המקהלה) מסכמת את המתרחש בתמונה ומשליכה אותו על דברים יותר כלליים ופילוסופיים.
| |
| | |
| האודה הראשונה – מדברת על גדולתו של בן האנוש ויכולתו לכבוש את הטבע אך גם הוא אינו פטור מחולשות וחייב לשמור על מערכת החוקים (בהקשר ליצירה – חוקיו של קריאון, צו המלך).
| |
| | |
| האודה השנייה – מדברת על הקללה שרודפת את בית אדיפוס לדורותיו. ישנה כאן שאלה פילוסופית – האם אופיינו קובע את גורלנו או להיפך? האודה מסתיימת בשיר תהילה לאלים על כך שאסור להתחרות בזאוס ובשאר האלים. (בהקשר ליצירה – מדובר על חטאיו של אדיפוס שבגללו כל בני משפחתו נענשים. אנטיגונה נענשת על חטא הגאווה שלה)
| |
| | |
| האודה השלישית – עוסקת באהבה שמתפרקת לרגשות שונים לגמרי. ישנה כאן מטפורה מאוד ידועה (אפשר לומר גם – נדושה) לאהבה – האהבה כאש (אש- הורסת, שורפת, מכלה ומצד שני מחממת, מאירה ומקדמת). כדרכן של אודות. מדובר כאן באמירה כללית.
| |
| | |
| האודה הרביעית – כדרכן של אודות, כך גם אודה זו מסכמת את האירוע כולו בצורה פילוסופית יותר. האודה מזכירה לאנטיגונה דמויות אחרות שהגורל התנכל אליהן והן "זכו" לעונשים כבדים (מאסר, גלות – אך לא מוות). האלים מעורבים במקרים שמוזכרים, אך בניגוד אליהם – אנטיגונה מוענשת ע"י האדם. לא הכל בשליטתו של האדם וכנגד גזרות הגורל – האדם לא יכול להילחם. אנטיגונה לא יכולה לצאת נגד גורל בית אדיפוס – זה גורלה ואין מה לעשות בנדון. הטרגיות נובעת מבחירה, לא מגורל – אם אין בחירה, אין טרגיות ואין גיבור טרגי.
| |
| | |
| [עריכה]שיא היצירה – התמונה הרביעית
| |
| לראשונה ביצירה, בתחילת התמונה אנטיגונה מרגישה חלשה. היא עוברת מהפך מאישה נחושה וחזקה לאישה חלשה המבכה את מה שלא תספיק לעשות בחייה. מגלים פן אחר באישיותה – רך, נוגע ללב ואנושי. היא מדברת על משפחתה – בית אדיפוס. היא מדבר במשפטים קטועים – קשה לה פתאום לדבר למרות שהייתה נחושה ובעלת כושר דיבור.
| |
| | |
| בתמונה הזו מגיעים אל המעשה המביש (פגיעה משמעותית בעקרון מוסר) – תסביך משפחת אדיפוס שהוא גם אחיה וגם אביה של אנטיגונה. האחות והבת משלמת את המחיר הנורא של אותה קללה שלא נסתיימה. המעשה המביש מוליד מעשים מבישים נוספים. רק לאחר שכל הדמויות תשלמנה את המחיר הנורא של המעשה המביש – המוסר יחזור ותסתיים הטרגדיה.
| |
| | |
| המפגש בין אנטיגונה לקריאון – שיא היצירה
| |
| | |
| קריאון מופיע בעמידה מאוד נחרצת. כמו כן, הוא גם חסר סבלנות כנגד אנטיגונה – אישה צעירה שעומדת לקראת עונש מאוד כבד. ישנה הרגשה שאולי המהירות שבה קריאון רוצה לסיים את האירוע מעידה על חוסר ביטחון שלו, אולי הוא מפחד שהיא תגרום לו לא להוציא לפועל את גזר הדין שגזר לה.
| |
| | |
| | |
| | |
| | |
| [עריכה]ההשהיה – התמונה החמישית
| |
| מטרתה של ההשהיה בטרגדיה היוונית היא מתן תחושת תקווה – שקיים סיכוי לפתרון ומצד שני העצמת הטרגיות והאסון שעתידים לבוא.
| |
| | |
| בתמונה זו מוצגת דמותו של טריסיאס, הנביא העיוור. דמותו של טריסיאס עוברת לאורך המיתולוגיה היוונית. הוא אינו מושפע מדברים שעלולים לשנות את שיפוטו (כי הוא עיוור) ונבואותיו תמיד נבואות אמת ותמיד מוקדשת לדבריו חשיבות רבה.
| |
| | |
| בתמונה זו מגיע טריסיאס ומוסר לקריאון נבוא נוראה. הוא טוען כי המת (פוליניקס) כבר מת והוא אינו יכול לשפוט אותו יותר – הוא בשלטון האלים. הוא מתאר בפניו של קריאון נבואת אימה – האלים לא מסכימים לקבל קורבן וגופתו של פוליניקס טימאה את הכל – חייבים לקבור אותה. הכל מעיד על כך שמשהו נורא עומד לקרות. טריסיאס מגיע במהרה בכדי להזהיר את קריאון מפני העומד להתרחש. הוא דואג גם להזכיר לקריאון שמעולם לא שגה בנבואותיו.
| |
|
| |
|
| בתחילה מתווכח קריאון עם טריסיאס ומתנגד לדבריו, אך לבסוף מגיעה ההשהיה – קריאון מקבל את הנבואה ויוצא לקבור את פוליניקס ולשחרר את אנטיגונה ונראה כאילו המחזה עומד להיפתר בדרך טובה. אך בתוך ההשהיה נעשתה טעות. קריאון טועה ובמקום לשחרר את אנטיגונה ולאחר מכן לקבור את פוליניקס – הוא הופך את סדר הדברים וקודם הולך לקבור את פוליניקס. הדבר כמובן יוביל לסוף הקטסטרופאלי של הטרגדיה, בו אנטיגונה,היימון ואורידיקי(אשתו של קריאון) מתאבדים.
| | 9. '''תפארת החתימה''' |
| | - השיר מסתיים בסימן קריאה. |
| | [[category:ספרות]] |
לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב!
יהודה הלוי- נולד בספרד מת ב1140 באלכסנדריה שבמצריים.
השיר מתאר את געגועי הדובר לארץ ישראל. לאחר 2 שאלות רטוריות המביעות את תסכוליו , הדובר מצהיר כי הוא מוכן לזנוח את "כל טוב ספרד" ולעלות לארץ ישראל ההרוסה.
- ליבי במזרח ואנוכי בסוף המערב/ איך אטעמה את אשר אכול ואיך יערב?
- איכה אשלם נדריי ואסרי, בעוד/ ציון בחבל אדום ואני בכבל ערב?
- יקל בעיניי עזוב כל טוב ספרד, כמו/ יקר בעיניי ראות עפרות דביר נחרב!
המשפט גולש מעבר לסוף השורה וזה מעיד על התרגשות.
הסבר מילים:
- "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"-אזכור מתהילים.
ליבי- בעל משמעויות רבות: מבטא את מחשבות ורגשות המשורר: הוא אומר שליבו ,שבו לפי אותה תקופה נמצאות המחשבות,במזרח (ציון, מבטא את הזיקה לארץ, שייכות, היסטוריה של הארץ כאומה) והוא עצמו נמצא בספרד הממוקמת בסוף המערב הידוע של אותם ימים- יש קושי גיאוגרפי לעזוב את הצד האחד של העולם ולהגיע לצד השני.
- "איך אטעמה את אשר אכל ואיך יערב"- המשורר שואל כיצד ניתן ליהנות מאכילה כשהגוף במקום אחד והלב במקום אחר? המשורר משתמש באוכל אך הכוונה היא גם לכל התענוגות החומריים והרוחניים כגון ההשכלה והלימוד(תקבולת נרדפת).
כלומר המשורר לא נמצא בציון וזה מונע ממנו ליהנות מהדברים הבסיסיים (כמו אוכל...).
"איכה אשלם נדרי ואסרי" –(תקבולת נרדפת)- הכוונה לנדר שנדר ואיסור שאסר על עצמו. המשורר שואל כיצד יוכל לקיים את נדריו-לעלות לארץ ישראל
- "אסרי" = נדר שאוסר על מעשה.
- "ציון בחבל אדום ואני בכבל ספרד"- למשורר יש בנוסף לאילוץ הגאוגרפי גם אילוץ פוליטי-המשורר אומר כי ציון נמצאת בחבל אדום בשליטת הנוצרים (המכונים בני אדום) והוא נתון לשעבוד המוסלמים- הוא מרגיש כבול- יש קושי מדיני לעזוב את ספרד בגלל הדתות השונות והמאבק ביניהן. הניגוד מעוצב באמצעות צימוד- "חבל"-"כבל" ומתבסס על כפל משמעות. ירושלים גם שבויה וגם רחוקה, וגם הדובר כבול בידי השלטון המוסלמי.
הוא ממשיך ואומר כי יהיה לו קל לעזוב את ספרד באותה מידה שחשוב בעיניו לראות את עפר בית המקדש. הדובר מזלזל בעושרה של ספרד בכך שאומר שהוא מעדיף להימצא בבית המקדש החרב. יקל-יקר גם צימוד. מכך ניתן לראות שהמשורר מעדיף רוחניות על פי החומריות הקיימת בספרד.
ניתוח השיר:
השיר שייך בסוגו הספרותי לשירי הציון ,ומכאן שהוא שיר קודש .
שירי ציון מוגדרים כשירים של געגועים לארץ ישראל .צער על חורבן בית המקדש
גלות העם , ותקווה לגאולה ותקומה. בשיר ליבי במזרח המשורר מבטא את געגועיו לארץ הקודש
ואת צערו על כך שהוא מרוחק ממנה .הוא מזכיר את בית המקדש שחרב ואת רצונו העז לעלות לירושלים, עיר הקודש .
כל העושר והאושר שבספרד נחשבים בעיניו לכבלים (אזיקים) , ולמולן בדרך הניגוד עומד בית המקדש ההרוס אך היקר פי כמה וכמה
במרכז השיר עומדת לה השוואה מרכזית שהיא בעצם ניגודים בין ספרד לבין ציון . ולאורך כל בתי השיר המשורר מדגיש עד כמה הן שונות זו מזו .
הניגודים הם : מבחינת מקום גאוגרפי - ספרד שוכנת במערב וציון במזרח .
מצבו של הדובר : נמצא פיזית בספרד, חי בה וגר בה אך לציון קשור רגשית, נפשית . ספרד נהנת משפע,שגשוג כלכלי ,"תור הזהב"
לעומת זאת ציון היא בימים שלאחר חורבן בית המקדש . הכל הרוס,חרב ושומם . ספרד נשלטת ע"י מוסלמים וציון לעומת זאת נשלטת ע"י נוצרים (אֶדֹּם)
רצונו של הדובר: יהיה לי קל לעזוב את השפע בספרד באותו מידה שיהיה לי יקר להעלות לציון .
• ראינו אם כן שספרד וציון שונות זו מזו בהרבה בחינות וכל אדם ממוצע יעדיף לחיות בספרד ובטח שלא לעזוב אותה ולעבור לחורבה ולהרס ,
אך משוררנו מעדיף את ציון , את ארץ ישראל השוממה וההרוסה - כי היא יקרה לו מכל אדמה אחרת בעולם . יש לציין שמכשולים (קְשָׁיִים)
מקשים על הגשמת חלומו.
מבנה השיר, משקלו וקישוטיו:
1. מבנה- השיר מכיל שלושה בתים
2. החלק הראשון עד ה צזורה ("/") נקרא: דלת, ואילו החלק השני ניקרא סוגר.
3. החרוז- חרוז שנקרא מבריח (נועל). לדוגמה : "יערב" , "ערב", "נחרב".
שיר שווה חרוז: כל החריזה היא מאותו הסוג , חרוזים שווים.
4. תפארת הפתיחה:
- החריזה בין המילה האחרונה לפני הצזורה לבין הסוגר בבית הראשון- מערב-יערב
- בבית הראשון ניתן הרעיון של השיר בתמציתו.
5. הגזמה באמצעי אמנותי:
- בגלל העובדה שאני לא בציון - איך אני אוכל ליהנות מהאוכל?- אני לא מסוגל ליהנות משום דבר.
- לעזוב את כל טוב ספרד- הגזמה. ברור לנו שהדובר כן מסוגל ליהנות מאוכל גם אם הוא לא נמצא בציון.
6. בשיר ניגודים רבים:
לבי במזרח-אנוכי בסוף מערב. ציון בחבל אדום-אני בכבל ערב. יקל בעיניי-יקר בעיניי, כל טוב ספרד-עפרות דביר נחרב.
7. צימוד- צמד מילים שנכתבות בצורה זהה
- - צמד מילים שנשמעות זהות ונכתבות בצורה שונה
- - יש בינים אותו צליל והן שונות באות אחת ויש להן משמעות שונה
צימודים בשיר: חבל- כבל, יקל- יקר, מערב-יערב-ערב.
8.קונוטציות מקראיות- לבי במזרח(תהילים), יקל(בראשית), יקר(תהילים).
9. תפארת החתימה
- השיר מסתיים בסימן קריאה.