ספר שירי / רחל

צְרִיחוֹת שֶצָרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת

בִשְעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרזֶת מִלִים מְלַבֶבֶת,

לְסֵפֶר שִירַי הַלָבָן.


נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לא גִלִיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַף הֶחָתוּם בִי בְאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶל הַלֵב הַכּוֹרֵעַ

יַד כּל בִמְנוּחָה תְמַשֵשׁ

בית א' מדבר על תהליך קשה, תהליך אותו עוברת המשוררת בעת כתיבת השיר. תהליך זה בא לידי השלמה רק במפגש עם הקורא, המתואר בבית ב'.

ניתן למצוא בשיר: 1. מצלול: אותיות צ', ר', ח'- אותיות צורמות, המתארות את תחושותיה של רחל. אווירה קשה. ["צריחות שצרחתי", "מצוקה"] המצלול הופך לרך ב-2 השורות הבאות- אותיות ל,' ב'. ["מילים", "מלבבת", "לבן"]

2. על ידי המצלול נוצר ניגוד- בין תחושותיה הקשות של רחל ובין מחרוזת המילים הנעימה הנוצרת בעקבותיהן.

3. מטאפורה- "מחרוזת מילים מלבבת" נוצרת מחרוזת של מילים.

4. קשר בין המשורר לקורא: המשורר חווה חוויות קשות, לא נעימות, ומוציא אותם החוצה אל הקוראים. במפגש זה- החוויות הן כבר לא אותן החוויות הקשות, אלא נוצר מהן דבר מזוכך, פחות קשה, כפי שרחל כותבת "ספר שירי ה ל ב ן" לבן מסמל טוהר, הזדככות.

5. בבית השני כותבת המשוררת "נגלו חביונות". הצריחות שלה למעשה חשפו את חביונותיה. בתהליך כתיבת השיר המשורר מוציא מתוכו את הגיגי נפשו.

6. "בעת תוגתו של הלב הכורע". יש כאן האנשה: לב כורע.

7. "יד כל במנוחה תמשש". את כאבה של המשוררת ומצוקתה הקוראים אינם חשים, הם אף "ממששים" אותה במנוחה. המישוש בא לבטא את ההבנה המוחשית של הקורא. הוא לא מסוגל להבין את כאבה בצורה מופשטת.

8. "יד כל". יש ארמז המדבר על ישמעאל ועשיו עליהם נאמר "יד כל בו"- ושוב, שניהם חומריים, וזה מדגיש את החומריות של הקורא.

9. משקל, לשיר יש קצב, אם קוראים אותו בקול אפשר לשמוע ממש שההברות בשיר ספורות ומעוצבות בצורה כזו שיוצרת לשיר קצב שמח ומהיר, דבר העומד בניגוד מוחלט לתוכנו של השיר, באיזה שהוא מקום בין הקצב לתוכן יש אירוניה!

---

===הסיכום של עדי לוי:===

על המשוררת

רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת 1890. היא עלתה לארץ בשנת 1909, והתפרסמה בזכות שיריה האישיים שצמחו מתוך צער הבדידות, כאב האהבה הלא-ממומשת, ייסורי מחלת השחפת בה לקתה ותודעת המוות הקרב ובא. משנת 1926, כתבה רחל שירים שיש בהם השלמה מפויסת עם עצמה ועם גורלה. רחל נפטרה בתל-אביב בשנת 1931.

סוג השיר

"ספר שירי" הוא שיר ארס-פואטי. ארס-פואטיקה = אמנות השירה. שירה ארס-פואטית היא שירה שבמרכזה תיאורים הקשורים בתהליך יצירת השיר, כגון: המניעים לכתיבה, נושאים וחומרים לכתיבה, הגדרות לשירה, התמודדות עם פרסום היצירה ותגובות הקהל וכו'.

הרקע לשיר

השיר "ספר שירי" הוא שיר הפתיחה בספר השירים השני של רחל "מנגד" (1927), ומיקומו בספר מקנה לו מעמד של שיר הצהרתי. היא מביעה בשיר זה את כאבה נוכח מה שנראה כקושי הבסיסי בכתיבת שירה ויותר מכך, הקושי שבחשיפה העצמית בפני ציבור קוראים סתמי. השיר הוא שיר קצרצר בן שני בתים בלבד. דווקא קוצר היריעה הוא שמעצים את דחיסות החוויה. המשוררת נותנת ביטוי לפער שבין החוויה המעוררת לכתיבה, ובין השיר המוגמר, ולמרחק שבין החשיפה שחווה המשורר בפרסום שיריו ובין הקהל הזר והאדיש (מעצם היותו לא מוכר, ללא פנים). האמצעי האומנותי הבולט בשיר זה הוא הניגוד. כל היסודות האומנותיים האחרים בשיר משרתים את בניית הניגוד (כמו: מצלול, מבנה המשפט וחלוקת השורות בכל בית).

תוכן השיר

השיר מתאר את תהליך היצירה: מתיאור החוויה האישית ועד לפרסום החושפני.

בית א' – תיאור התהליך שעוברת המשוררת, כאשר היא כותבת את שיריה. זהו תהליך המזכיר את תהליך הלידה – הוא כרוך בכאב רב, אך התוצאה היא "בריאה" של ספר שירים, המכיל את היצירה היפה והמלבבת. הבית, בן ארבע השורות, הוא למעשה משפט תחבירי אחד. משמעותו: ספר שירי הלבן הוא מחרוזת של מילים שמקורה מצריחות שצרחתי בלילות מצוקה ואבדן. המשפט מיוחד מפני שהוא מגביר את תחושת הניגוד שבין תחילת המשפט וסופו, בין תחילת הבית וסופו.

שתי השורות הראשונות בבית הראשון מתארות את החוויה המניעה לכתיבה: 

"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת, בשעות מצוקה ואובדן..." השיר נפתח בצלילים צורמים ולא הרמוניים: צ' ח', ב, ו- ש' - המתקשרים למשמעות המילים: צריחות, ייאוש, כאב, מצוקה, אובדן. שתי השורות הבאות מתארות את העיבוד שעוברות אותן צריחות עד שהופכות לספר שירים: "היו למחרוזת שירים מלבבת, לספר שירי הלבן." אז נעלמים הצלילים הקשים והצורמים. אלה הפכו ל: "מחרוזת מילים מלבבת". הצלילים השולטים הם: הל' המצטרפת לש' ולב' ברכות ובהרמוניה. צלילי הח' והצ' נעלמים.

המצלול מתקשר אל המשמעות: 

החוויה הקשה הפראית הבלתי מרוסנת (צריחות שצרחתי...) הפכה למחרוזת של מילים, סדורה ויפה. מלבבת. החוויה הקשה, הדיס-הרמונית, הצורמת - הפכה לשיר מסודר ואסתטי, בתוך ספר שירים לבן. רחוק ומנוכר מהחוויה הראשונית שממנה נולד.

הבית הראשון, אם כן ממחיש את הניגוד בין החוויה המולידה שיר ובין השיר המוגמר. החוויה שהיא פראית, חזקה ובלתי מרוסנת, המבטאת ייסורים - והשיר שהוא מוצר מעובד, מסוגנן, אסתטי ויפה - אשר התרחק מראשוניות החוויה ואיבד משהו מהאמת הלא מסוגננת שבה. הניגוד עליו בנוי הבית הראשון, נותן ביטוי מאופק ומרומז לאי שביעות הרצון מהתהליך שעבר על יצירת השיר. התחושה היא כי השיר איבד משהו מכוחו בתהליך העיצוב והסגנון. ואכן - השיר מסודר מאד, שקול על פי מקצב קבוע, מחורז ומסוגנן. יש כאן בקורת עצמית של הדוברת כלפי עצמה כי מלאכת השירה מרחיקה את השיר מהחוויה שיצרה אותו. מן האמת.

בית ב' – תיאור החומרים שמהם נוצרים שירים. מדובר בחוויות הכואבות ביותר והאישיות ביותר שעברה המשוררת בימי חייה. אלה הן חוויות שאפילו חבריה הקרובים אינם יודעים עליהן. כאשר נחשף ספר השירים בפני הקהל הרחב, בוחנים הקוראים את הספר ב"מנוחה", כלומר ללא התרגשות מיוחדת, אלא בקלות-דעת ואף באדישות מקוממת. 

הבית מפתח נושא נוסף הקשור לחוויית הכתיבה, והפרסום. זוהי החשיפה. לא רק אבדן החוויה הראשונית בתהליך העיצוב של השיר, אלא גם חשיפה לציבור הזר, של אותם רגעי כאב. יש כאן אובדן כפול: גם של החוויה הראשונית, וגם של האינטימיות. גם בית זה בנוי מארבע שורות שהן משפט תחבירי אחד. גם כאן החלק העיקרי של המשפט נמצא בסופו.

שורה ראשונה ושנייה.

"נגלו חביונות לא גיליתי לרע ..." גם בשורה זו משתמשת המשוררת בניגוד: "נגלו...לא גיליתי..." ניגוד בין הפועל הסביל המדגיש את אובדן השליטה שבו "נגלו" - הסודות הכמוסים ביותר ונחשפו לקהל הרחב והאנונימי, ובין הסיטואציה האינטימית עם ידיד, רע ,מוכר - שבה לא גלתה מצוקותיה. "נחשף החתום בי באש..." שוב שימוש בבניין סביל - נחשף. לא: חשפתי! - כאילו המשורר נדון לחשיפה שלא יזם. גם כאן המצלול מדגיש את הניגוד בין נחשף ובין חתום בי באש. הפעלים בסביל מדגישים את היעדר השליטה של המשוררת לאחר ששירה מתפרסם. שורה שלישית ורביעית: "וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ".

בשורה השלישית המושא הוא: תוגת הלב הכורע. זהו צרוף מטפורי. המשפט מסתיים בשורה הרביעית החותמת את השיר:"יד כל במנוחה תמשש." זהו חלקו העיקרי של המשפט. יד כל - מייצגת את קהל הקוראים האנונימי, המדפדף בשוויון נפש בספר השירים (ספר שירי הלבן). הנובר, המחטט בנשמתה. המנוחה של פעולה זו, המישוש הסתמי, עומד בניגוד כה גדול לצריחות , לחביונות לא גיליתי לרע, לתוגת הלב הכורע, לחתום שנצרף באש. כל זה ממחיש את הניגוד שבין החשיפה בפרסום השירים ובין הזרות והניכור של קהל הקוראים. שיר קצר זה ממחיש באופן מרוכז ודחוס שתי חוויות מרכזיות בכתיבת שיר: את הפער שבין ראשוניות החוויה והשיר המוגמר והמעוצב, ואת עוצמת החשיפה לה נדון המשורר בפרסמו את השירים המבטאים חוויות הכמוסות ביותר, לעיני קהל זר ושווה נפש. הנושא המרכזי בשיר ומשמעותו במרכזו של השיר "ספר שירי" עומדות שתי מערכות היחסים הבאות: א. בין המשוררת לבין היצירה. ב. בין המשוררת לבין הקהל הרחב, הקורא את היצירה.

המסר העולה מהשיר "ספר שירי" הוא שיצירת אמנות באה לעולם מתוך סערת רגשות של האמן. קיים ניגוד בין הכאב הנורא שמחויב מעצם בריאת היצירה האישית, לבין הביטוי האסתטי והמלבב שכאב זה מקבל בהפיכתו לשיר. יתר על כן, פרסום היצירה מוסיף כאב וסבל לאמן, הנאלץ להתמודד עם תגובת הקהל המתייחס בנינוחות לתוצר האומנותי הסופי. הציבור שנוהג ביצירה בקלילות, אינו מעריך את התהליך הרגשי הכואב, שהשקיע האמן ביצירתו. במעבר מהחיים לאמנות, יכולה המצוקה להפוך לדבר נעים ויפה, המושך את לב הקורא הנהנה מחוויה מזככת. קיים פער מכאיב בין המטען הרגשי שהושקע בשיר בשעת כתיבתו לבין אופן הקליטה הנינוח והשלו של קהל הקוראים.

עמדת המשוררת

הדוברת המייצגת בשיר את המשוררת מופיעה כמי שכואבת את הניגוד שקיים בין עולמה הפנימי (עולם סוער של רגשות כאב וייאוש) לבין התוצאה המעוצבת בשיר (מחרוזת מלים מלבבת). בהמשך היא מוצגת כמי שמאשימה את הקהל בכהות רגשית, ואולי אף בזלזול כלפי ההשקעה הרגשית שדורשת היצירה מהמשוררת. מכאן אפשר להבין שהמשוררת מתייחסת אל השיר כאל ישות בעלת קיום עצמי. תכניו של השיר ואופיו נקבעים על-ידי חוקיות פיוטית ייחודית לו, וזו מעניקה לכאב האישי איכויות חדשות.

למרות הנימה המשלבת כאב אישי והאשמה של הקוראים, נראה שהשיר מבקש לפתור את הקוראים הרגישים (אלו המזהים את עקבות "תוגתו של הלב הכורע" מאחורי מה שנראה במבט ראשון כ"מחרוזת מלים מלבבת") מאטימות נפשית. קוראים אלה לא יגיבו בשוויון-נפש על השירים, ומן הסתם המשוררת אינה מכוונת כלפיהם את האמירה המרירה שבה היא נועלת את השיר.

אמצעים אומנותיים

מטאפורות 1. "מחרוזת מלים מלבבת" – ציור לשוני הממחיש את הסדר והיופי הנראים בתוצאה הסופית של היצירה – השיר. 2. "ספר שירי הלבן" – מטאפורה הממחישה את הניגוד בין תהליך היצירה הסוער לבין התוצאה. ספר השירים הלבן מנטרל את הרגשות השליליים שעמדו בבסיס יצירתו. כעת בולט "ניקיון" הצבע הלבן, המכסה על הרגשות הסוערים והכואבים שהביאו ליצירתו. (יש לציין שרחל בחרה לכרוך את ספריה בעטיפה לבנה ופשוטה, ללא קישוטים ועיטורים גרפיים – עניין שחיזק את תדמיתה הצנועה והשקטה של משוררת שקולה נשמע בקושי). 3. "נחשף החתום בי באש" – בהשאלה זו מתארת רחל את סוג הסודות שנחשפו בשיריה. מדובר בסודות שלא גולו לאיש והיו כאלה שגרמו כאב כה צורב, שנטבע לעולם בזיכרונה. 4. "תוגתו של הלב הכורע" – לשון ציורית זאת ממחישה את העצב העצום "המכופף את הלב", כחומר ממנו נוצרים השירים. ניגודים האפקט האומנותי המרכזי בשיר הוא בשני ניגודים עיקריים: א. ניגוד בין הסבל הכרוך בכתיבת השיר ("צריחות שצרחתי נואשת, כואבת / בשעות מצוקה ואובדן"), לעומת האופי הלבבי והנעים של קובץ השירים המוכן ("מחרוזת מלים מלבבת"), שנולד מאותו סבל. ב. ניגוד בין הצורך במגע אינטימי עם הקוראים באמצעות השירים ("נגלו חביונות לא גיליתי לרע, נחשף החתום בי באש"), לבין הידיעה שקוראים רבים לא יגיבו על השירים באותה היענות רגשית שהמשוררת מצפה לה ("ואת תוגתו של הלב הכורע, יד כל במנוחה תמשש"). הניגודים הללו מדגישים את עוצמת עגמת-הנפש שחשה המשוררת בפרסום שיריה.

לסיכום

"ספר שירי" מזמן דיון בשאלות הנוגעות לכתיבת שירה ופרסומה. מדוע חושפת המשוררת את הכואבים שבסודותיה בידיעה שאלו יפלו על אוזניים אדישות? אפשר שהשיר רומז ששליחותו של המשורר בכתיבת שירים חזקה מאי-הנחת שהוא חווה בשעה שהוא מפרסמם בקרב ציבור שאיננו מעריך את ההשקעה הנפשית שביצירתם