על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
ראה שמש / שלמה אבן גבירול: הבדלים בין גרסאות בדף
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
רְאֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה / כְאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה
אין תקציר עריכה |
(הוספת אמצעים אומנותיים) |
||
| (6 גרסאות ביניים של 4 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
רְאֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה / | <h1> | ||
רְאֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה / כְאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה<br><br> | |||
תְפַשֵט | תְפַשֵט פַאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְאַרְגָמָן תְכַסֶה,<br><br> | ||
וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / | וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / בְצֵל הַלַיְלָה תָלִין וְתֶחְסֶה,<br><br> | ||
וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, | וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, כְאִלוּ / בְשַק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכוּסֶה.<br><br> | ||
</h1> | |||
==סיכום== | |||
זהו שיר מתהפך: בבית האחרון מתהפכת משמעות השיר - משיר טבע לשיר קינה. | |||
בשיר מתוארת השקיעה. | |||
* "ראה שמש לעת ערב אדומה/כאילו לבשה תולע למכסה"-השמש בערב נהיית אדומה, כאילו לבשה תולע(בד ארגמן יקר). | |||
* "תפשט פאתי צפון וימין/ורוח ים בארגמן תכסה"-האור האדום מתפשט לצפון, לימין (דרום) ולים (מערב). | |||
* "וארץ- עזבה אותה ערומה"-השמש עזבה את הארץ ערומה (אחרי ש"לבשה תולע"). | |||
* "בצל הלילה הארץ תלין ותחסה"- | |||
* "והשחק אזי קדר"-השמים קדרו | |||
* "כאילו בשק על מות יקותיאל"- יקותיאל אבן-חסאן היה פטרונו וידידו הטוב של רשב"ג, שהוצא להורג: כעת אין לרשב"ג הגנה מפני אויביו. | |||
כאשר מוזכר יקותיאל משתנה משמעות השיר: יקותיאל הוא השמש. שקיעתה הוא מותו. | |||
בשיר מפוזרים רמזים מתרימים: | |||
* הצבע האדום המוזכר רומז לדם. | |||
* "לבשה תולע" כלומר עלו על הגופה תולעים. | |||
* "תפשט"- "לפשוט" זה גם לקחת מהגופה את הדברים היקרים. | |||
* "ערומה"- כמו הגופה: | |||
* "ארץ – עזבה אותה ערומה" כמו יקותיאל שנשאר ללא הגנה. | |||
* "תלין"- הארץ תתלונן על מותו. | |||
* "צל לילה" מזכיר צל-מוות. | |||
* "קדר"- קדרות על מותו של יקותיאל. | |||
* "בשק"- לבוש של אבל ביהדות. | |||
רשב"ג מעביר בשיר 2 מהלכים: | |||
של צבע- השמש נהיית אדומה מתחלפת לארגמן ואז הלילה משחיר. | |||
ושל דימוי של לבוש-בהתחלה "לבשה תולע" אחר כך "ערומה" ולבסוף מתכסה בשק. | |||
==קישוטים== | ==קישוטים== | ||
*חרוז מבריח. מכסה, תכסה, תחסה, מכסה. מסמל סגירה. | *חרוז מבריח. מכסה, תכסה, תחסה, מכסה. מסמל סגירה. | ||
*הגזמה | *מאמר מוסגר - "עזבה אותה ערומה" | ||
*שיבוץ מקראי - בבית השלישי: "והשחק אזי קדר, כאילו / בשק על מות יקותיאל מכוסה", השיבוץ מספר ישעיהו פרק נ' פסוק ג': "אל ביש שמיים קדרות, ושק אשים כסותם". | |||
השיר הוא תמונה מטאפורית- כל תמונת הטבע מטאפורה להרגשת המשורר. | |||
מעצים את התחושות ע"י תיאור האבל כקוסמי-עולמי. השמש, שמיים והארץ. | |||
בתמונת הטבע שני יסודות הקשורים זה בזה- האנשה ומוטיב הלבוש. אמצעי נוסף: פסיחות המתבטאת בשיר. | |||
כל החרוזים בשיר הם לשון נופל על לשון, זה אמצעי צלילי להדגשה. לחסות בצילו= מוקד רעיוני בשיר. ישנם גם הרבה ניגודים שבצבעים- אדום ושחור שגורמים לאי שקט. גם מוטיב המוות חוזר: אדמה-דם. ותולע- רימה ותולעה זה מקום המת. תפשט- ריכוז לפישוט חללים. | |||
כאילו שיר טבע, אבל בעצם זוהי קינה, בעולם שאחרי המוות משהו מתערער. | |||
==אמצעים אומנותיים== | |||
*האנשה - השמש לבשה תולע למכסה. (בגד אדום) | |||
*מטאפורות - כל השיר הוא שיר מטאפורי, כי הוא לא שיר טבע אלא שיר קינה: | |||
::השמש -> יקותיאל, הארץ -> רשב"ג, אדום ושחור מסמלים כאב ואבל. | |||
*הגזמה - יקותיאל משווה לשמש, וכל הטבע מתאבל על מותו. | |||
גרסה אחרונה מ־20:49, 28 בפברואר 2015
רְאֵה שֶמֶש לְעֵת עֶרֶב אָדמָה / כְאִילוּ לָבְשָה תוֹלָע לְמִכְסֶה
תְפַשֵט פַאֲתֵי צָפוֹן וְיָמִין / וְרוּחַ יָם בְאַרְגָמָן תְכַסֶה,
וְאֶרֶץ – עֳזְבַה אוֹתָה עֲרוּמָה / בְצֵל הַלַיְלָה תָלִין וְתֶחְסֶה,
וְהַשַחַק אֲזַי קָדַר, כְאִלוּ / בְשַק עַל מוֹת יְקוּתִיאֵל מְכוּסֶה.
סיכום
זהו שיר מתהפך: בבית האחרון מתהפכת משמעות השיר - משיר טבע לשיר קינה. בשיר מתוארת השקיעה.
- "ראה שמש לעת ערב אדומה/כאילו לבשה תולע למכסה"-השמש בערב נהיית אדומה, כאילו לבשה תולע(בד ארגמן יקר).
- "תפשט פאתי צפון וימין/ורוח ים בארגמן תכסה"-האור האדום מתפשט לצפון, לימין (דרום) ולים (מערב).
- "וארץ- עזבה אותה ערומה"-השמש עזבה את הארץ ערומה (אחרי ש"לבשה תולע").
- "בצל הלילה הארץ תלין ותחסה"-
- "והשחק אזי קדר"-השמים קדרו
- "כאילו בשק על מות יקותיאל"- יקותיאל אבן-חסאן היה פטרונו וידידו הטוב של רשב"ג, שהוצא להורג: כעת אין לרשב"ג הגנה מפני אויביו.
כאשר מוזכר יקותיאל משתנה משמעות השיר: יקותיאל הוא השמש. שקיעתה הוא מותו. בשיר מפוזרים רמזים מתרימים:
- הצבע האדום המוזכר רומז לדם.
- "לבשה תולע" כלומר עלו על הגופה תולעים.
- "תפשט"- "לפשוט" זה גם לקחת מהגופה את הדברים היקרים.
- "ערומה"- כמו הגופה:
- "ארץ – עזבה אותה ערומה" כמו יקותיאל שנשאר ללא הגנה.
- "תלין"- הארץ תתלונן על מותו.
- "צל לילה" מזכיר צל-מוות.
- "קדר"- קדרות על מותו של יקותיאל.
- "בשק"- לבוש של אבל ביהדות.
רשב"ג מעביר בשיר 2 מהלכים: של צבע- השמש נהיית אדומה מתחלפת לארגמן ואז הלילה משחיר. ושל דימוי של לבוש-בהתחלה "לבשה תולע" אחר כך "ערומה" ולבסוף מתכסה בשק.
קישוטים
- חרוז מבריח. מכסה, תכסה, תחסה, מכסה. מסמל סגירה.
- מאמר מוסגר - "עזבה אותה ערומה"
- שיבוץ מקראי - בבית השלישי: "והשחק אזי קדר, כאילו / בשק על מות יקותיאל מכוסה", השיבוץ מספר ישעיהו פרק נ' פסוק ג': "אל ביש שמיים קדרות, ושק אשים כסותם".
השיר הוא תמונה מטאפורית- כל תמונת הטבע מטאפורה להרגשת המשורר. מעצים את התחושות ע"י תיאור האבל כקוסמי-עולמי. השמש, שמיים והארץ. בתמונת הטבע שני יסודות הקשורים זה בזה- האנשה ומוטיב הלבוש. אמצעי נוסף: פסיחות המתבטאת בשיר.
כל החרוזים בשיר הם לשון נופל על לשון, זה אמצעי צלילי להדגשה. לחסות בצילו= מוקד רעיוני בשיר. ישנם גם הרבה ניגודים שבצבעים- אדום ושחור שגורמים לאי שקט. גם מוטיב המוות חוזר: אדמה-דם. ותולע- רימה ותולעה זה מקום המת. תפשט- ריכוז לפישוט חללים. כאילו שיר טבע, אבל בעצם זוהי קינה, בעולם שאחרי המוות משהו מתערער.
אמצעים אומנותיים
- האנשה - השמש לבשה תולע למכסה. (בגד אדום)
- מטאפורות - כל השיר הוא שיר מטאפורי, כי הוא לא שיר טבע אלא שיר קינה:
- השמש -> יקותיאל, הארץ -> רשב"ג, אדום ושחור מסמלים כאב ואבל.
- הגזמה - יקותיאל משווה לשמש, וכל הטבע מתאבל על מותו.