ישנה בחיק ילדות / יהודה הלוי

סיכום זה מבוסס על סיכום שפורסם על ידי כפר הנוער אלוני יצחק

---

יְשֵׁנָה בְחֵיק יַלְדוּת, לְמָתַי תִּשְׁכְּבִי!/ דְעִי כִּי נְעוּרִים כַּנְעוֹרֶת נִנְעֲרוּ!

הֲלָעַד יְמֵי השַׁחֲרוּת? קוּמִי צְאִי,/ רְאִי מַלְאֲכֵי שֵׂיבָה בְּמוּסָר שִׁחֲרוּ,

וְהִתְנַעֲרִי מִן הַזְמָן כַּצִפֳּרִים/ אֲשֶׁר מֵרְסִיסֵי לַיְלָה יִתְנַעֲרוּ.

דְאִי כַדְרוֹר לִמְצֹא דְרוֹר מִמַעֲלֵךְ/ וּמִתוֹלְדוֹת יָמִים כְּיַמִים יִסְעֲרוּ.

היי אחרי מלכך מרדפת, בסוד/ נשמות אשר אל טוב ה' נהרו!

---

פירושי מילים:

1. המשורר פונה אל הנפש; נעורת - חלקיו של צמח הפשתן; ננערו - הושלכו מעליך (בלשון עבר).

2. ימי השחרות - תקופת החיים בה האדם עדיין צעיר; מלאכי שיבה - שערות לבנות; שחרו - באו לקראת, קידמו.

3. הזמן - הבלי הזמן, חטאי העולם הזה.

4. מעלך - חטאך; תולדות ימים - היסטוריה.

5. מלכך - אלוהיך; בסוד - בחברת; נהרו - 1. זרמו בשטף, הרבה מאד אנשים;

תוכן

הנושא המרכזי

שיר קודש, המדבר על מערכת היחסים בין האדם לבין נפשו ובינה לבין האלוהים. בשיר פונה הדובר אל נשמתו וקורא לה להתנער מהבלי העולם הזה ולהתמסר לעבודת האל.

• "רשות לנשמת": פיוטי "רשות לנשמת" נועדו לשמש מבוא לתפילה הנאמרת בשחרית לשבת וחג והנפתחת במלים: "נשמת כל חי תברך את שמך ה' אלוהינו ורוח כל בשר תפאר ותרומם זכרך מלכנו תמיד". תפילה זו שעניינה שבח לבורא, מכונה בקיצור "נשמת" והכינוי "רשות לנשמת" מתייחס לבקשת הרשות של האדם לקרב את נשמתו אל האלוהים באמצעות התפילה.

תיאור והסבר

1. את הנפש, הישנה כאילו את עדיין בתקופת הינקות, עד מתי תשכבי?! דעי כי הנעורים שלך חלפו עברו, ועפו ברוח. הדובר פונה אל נשמתו בנזיפה המעוצבת כשאלה רטורית: "למתי תשכבי?" – הביטוי מורכב ממטאפורה כפולה: תקופת הילדות מדומה לחיק אימהי והנשמה מדומה לעולל השוכב בחיק האם ומסרב להתעורר. הדובר אינו רואה בעין יפה את העובדה שנפשו מסרבת להתבגר ונצמדת להנאות החיים. הוא מזהיר את הנפש שהנעורים הם זמניים וסופם שהם מתעופפים ונעלמים כסיבי פשתן "נעורת" העפים ברוח.

2. תקופת הילדות חלפה; "שערותיך הלבנות" יוצאות לקראתך בהתקפת מוסר על הפאסיביות שלך. הבית נפתח בשאלה רטורית נוספת: "הלעד ימי השחרות?", כלומר הוא תוהה האם נשמתו סבורה שנעוריה יימשכו לעולם. הוא מזרז את נפשו להתעורר, לקום ולצאת מן התרדמה הרוחנית שהיא שרויה בה. שערות השיבה מדומות לשליחיה של הזקנה המטיפים מוסר לנפש הרדומה ומבשרים את המוות הקרב.

3.עליך להשתחרר מהבלי העולם הזה, כפי שהציפורים מתנערות מן הטל של הלילה.

בבית זה בולטת המסגרת הנוצרת באמצעות השורש נ.ע.ר – המתקשר לדימוי הנעורת שהופיע בבית הראשון. דימוי הזמן לטל מדגיש את משמעות הזמן כחסר-ערך וזמני. הזמן מוצג כביטוי כולל לעולם הגשמי, הכרונולוגי, הכרוך בהנאות הגוף וסיפוקים מיידיים המונעים מהנפש להתמסר לייעודה הרוחני. ה"ציפורים" משמשות דימוי מרכזי לנפש השבויה בקינה ואינה מנצלת את יכולתה לעוף. הרעיון מבוסס על משל ממסכת סנהדרין המדמה את הנפש השוכנת בגוף לציפור שאינה מצליחה להמריא: "ונשמה אומרת: גוף חטא שמיום שפרשתי ממנו הריני פורחת באוויר כציפור" (צ"א, 1).

4.עופי כציפור על-מנת להשתחרר מחטאך ומן ההיסטוריה הארצית הסוערת בה את עוסקת. דימוי הדרור תואם את דימוי הציפורים מן הבית הקודם. הדובר מבקש את נפשו שתשתחרר מהחטאים הרובצים עליה, שכן העיסוק בהבלי היום-יום כמוהו כעבדות שיש לנסות ולהיחלץ ממנה. יש להתנער מן הזמן ולהתרומם מעל חיי היום-יום הסוערים כים ואינם מאפשרים את שלוות הנפש הדרושה להתמסרות הרוחנית.

5.עליך לרדוף אחר אלוהייך, בחברת נשמות אשר נוהרות אל טובו של ה'. בבית זה מופיעה הקריאה המציגה את ייעודה האמיתי של הנשמה: לרוץ אחר האל. הנשמות מדומות ללהק ציפורים הנוהרות אל טוב ה'. יש בתיאור הנשמות הנוהרות אל טוב ה', פיתוח דימוי הציפורים המעוצב לאורך השיר, ולפיכך הנשמות שהצליחו להתנער מן הזמן ומצאו את דרכן אל האל – הן הנהנות מחוויית ההזדככות הרוחנית שלפי רש"י כרוכה בביאת המשיח.

מאפיינים בולטים בשיר

• שיר תקיף מאד ובוטה, עתיר סימני קריאה ומילות ציווי (דעי, צאי, ראי, התנערי, וכו') המדגיש את הנימה הנחרצת המבקשת לשכנע את הנשמה שהגיעה העת לתיקון מיידי.

• גם כאן, כמו ב"שפל רוח", מוצגת הנפש בעמדת נחיתות, אך הנימה כאן היא תובענית ואקטיבית, מעודדת ובונה.

• המשורר מאמין בכוחה של הנפש להתעורר, ויוצר את אותה האמונה בקרב הקורא.

• המשורר מאמין שיש בו את הכוחות הדרושים להתעוררות ולהתקרבות אל האל.

• מבנה וקישוטים:

1. הסוג הספרותי: רשות לנשמת.

2. חרוז מבריח: "רו".

3. מטאפורה: ישנה בחיק ילדות = "תקועה" בילדות, מסרבת להתבגר; מלאכי שיבה = שליחים המטיפים מוסר ומבשרים על המוות הקרב; רסיסי לילה = טל.

4. דימויים: נעורים כנעורת ננערו, כציפורים, ימים כימים,דאי כדרור.

5. שיבוצים:

א. "למתי תשכבי" ("עד מתי, עצל, תשכב..." משלי ו', 9).

ב. "במוסר שחרו" ("חוסך שבטו שונא בנו, ואוהבו שיחרו מוסר", משלי י"ג, 24).

ג. "אל טוב ה' נהרו" ("ינהרו אל טוב ה'...", ירמיהו ל"א, 12).

6. צימודים: (הגדרה: שתי מילים דומות במראה ובצליל אך שונות במשמעות).

א. נעורים - נעורת - ננערו (כולן מהשורש נ.ע.ר).

ב. שחרו - שיחרו.

ג. ימים (יום) - ימים (ים).

ד. דרור (שם של ציפור) - דרור (חופש).

7. האנשה: האנשה של נפש האדם, למרות שהנפש אינה אנושית, אלא - אלוהית (הוענקה ע"י האל); פניה אל הנפש כאילו היתה יצור אנושי.

8. אקרוסטיכון: אופייני רק לשירי קודש – י ה ו ד ה .