לתמונת אמא / לאה גולדברג

השיר:

תְמוּנָתֵךְ כֹּה שְׁלֵוָה – אַתְּ אַחֶרֶת:
קְצָת גֵּאָה וּנְבוֹכָה עַל שֶׁאַתְּ - אִמִּי.
מְלַוָּה בְּדִמְעָה וּבְחִיוּך מְוַתֶּרֶת
וּמֵעוֹלָם אֵינֵךְ שׁוֹאֶלֶת: "מִי?"

לֹא תָּמַהְתְּ, לֹא רָגַזְתְּ, עֵת בָּאתִי אֵלַיִךְ
מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ וְאָמַרְתִי "תְּנִי!"
אֶת הַכֹּל הֵבֵאת לִי בְּמוֹ יָדַיִךְ
רַק מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי – אֲנִי.

וְיוֹתֵר מִמֶנִי אַתְּ הַיוֹם זוֹכֶרֶת
אֶת יְגוֹן-יַלְדוּתִי, וְנַפְשֵךְ כְּבָר פָּתְרָה:
עֵת תָּבוֹא אֵלַיִךְ הַבַּת הַבּוֹגֶרֶת,
הִיא תָּבִיא אֶת יֵאוּש תּוּגָתָה שֶׁבָּגְרָה.

כֵּן. אָבוֹא רְצוּצָה וְלֹא אֶשְׁאַל לִשְׁלוֹמֵךְ.
לֹא אֶבְכֶּה בְּחֵיקֵךְ, לֹא אֶלְחַשׁ: "אִמִּי!"
אַתְּ תֵּדְעִי:
זֶה שֶׁעֲזָבַנִי הָיָה לִי יָקָר מִמֵּךְ
וְלֹא תִשְׁאָלִינִי: "מִי?"

---

לאה גולדברג, היא המשוררת המולחנת ביותר בעברית, סופרת ילדים אהובה וחוקרת ספרות.
לאה גולדברג נולדה בשנת 1911 בקניגסברג שבגרמניה וגדלה בקובנה שבליטא. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נאלצה לברוח עם משפחתה לאוקראינה.
בתום המלחמה, כששבו לארצם, התעללו חיילים ליטאיים באביה וגרמו לו להשתגע.
גולדברג סיימה דוקטורט בשפות שמיות באוניברסיטה של בון, ולאחר מכן עלתה לארץ.
כתבה ספרי שירה רבים וגם ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האיילות" "המפוזר מכפר אז"ר" ו "דירה להשכיר."
בשנת 1950,עברה להתגורר בירושלים עם אמה. בירושלים כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה דימון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר.
כנראה רמז לרומן "אפלטוני." שלה עם סטודנט באוניברסיטה.
בשירתה מוצגת בדידות גדולה, יחד עם שאיפות חוזרות ונשנות למציאת אהבה, וליצירת קשר. חייה של המשוררת עצמה עברו עליה בבדידות, היא מעולם לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם (גם מתוך חשש שמחלת הנפש של אביה תורשתית במשפחתה).
בחורף שנת 1970 נפטרה ממחלת הסרטן. לאחר מותה קיבלה את פרס ישראל לספרות יפה. אמה, צילה, הוסיפה לחיות כ-13 שנים אחריה, ועל מצבתה ביקשה שיחרט אך "אמא של לאה גולדברג".
השיר מתואר מנקודת מבטה של בת המתבוננת בתמונת אמה ומדברת אליה. הבת מנסה להבין, ממרחק השנים שעברו, את אהבת אמה כלפיה.
היא זוכרת בהערצה את האהבה של האם, את מסירותה, ואת נכונותה לקבלה כפי שהיא. בקריאה שניה אנו רואים את ביקורתה של הבת כלפי אימה, אשר בקבלה אותה כפי שהיא לא טרחה לברר מיהי למעשה.

בית ראשון

הבית נפתח בניגוד בין תמונת האם לבין מי שהיא למעשה: בעוד שבתמונה האם נראית שלווה, למעשה היא אינה כזו.
הבת, הדוברת, זוכרת אותה גאה, אך גם נבוכה ביחסיה עם ביתה. היא מלווה את חיי הבת בדמעה, אך מוותרת בחיוך על הזכות להתערב בחייה. מעולם אין היא שואלת את ביתה על מעשיה ועל האנשים המעורבים בחייה: "ומעולם אינך שואלת "מי?" "
בקריאה ראשונה ניתן לראות ביחסה של האם מסירות ללא גבול, ואהבה ללא תנאים. בקריאה שניה ניראה גם את הפן השלילי של חוסר ההתערבות המוחלט הזה של האם בחיי ביתה.

בית שני

האם אינה תמהה ואינה כועסת כאשר ביתה באה ומבקשת ממנה שוב ושוב "תני". היא נותנת לה כל מה שהיא מבקשת רק משום שהיא ביתה. כאן מודגשת מאוד הקבלה של האם את ביתה, ללא שאלות וללא תנאים, ונידמה בקריאה ראשונה שמדובר בחוויה חיובית עבור הבת.
בקריאה שניה ניראה שחוסר התמיהה והרוגז של האם מבטאים גם חוסר מעורבות, וחוסר נכונות להתמודד עם הבת ועם החוויות שהיא עוברת. האם, המסורה מצד אחד לביתה, אינה יודעת למעשה דבר על חייה.

בית שלישי

האם זוכרת טוב יותר מן הבת את חוויות ילדותה – ואת העצב שחוותה בילדותה, אך בנפשה היא רואה את העצב הזה כבעיה שנפתרה, בשעה שבאה אליה הבת הבוגרת עם עצב אחר: "יאוש תוגתה שבגרה."
שוב ניתן לראות את היחס האמביוולנטי של הבת כלפי מסירותה של האם – מצד אחד היא זוכרת טוב ממנה את יגון ילדותה. מצד שני היא פותרת את היגון הזה בתוכה ללא כל תקשורת אמיתית עם ביתה, ואולי זו אחת הסיבות ליאוש של הבת, אשר גם בבגרותה אין לה למי לספר על סבלה.

בית רביעי

הבת הבוגרת מגיעה רצוצה אל האם אך אינה משתפת אותה בתחושותיה. גם האם אינה שואלת – היא יודעת מה מרגישה ביתה. היא יודעת, שהאיש שעזב את ביתה היה לה יקר מאימה, ואין היא שואלת "מי?"

בקריאה ראשונה נידמה שהבת חווה את יחסיה עם האם באופן חיובי. האם מקבלת אותה ללא תנאים, נותנת לה כל מה שהיא מבקשת ולא שואלת שאלות. היא מבינה לכאורה את תחושותיה של ביתה, אך אינה מתערבת בחייה.
בקריאה שניה נידמה שהבת מבקרת את יחס האם כלפיה – האם נבוכה מביתה, ולכן אינה שואלת אותה שאלות. הבת רוצה לשתף ולדבר. היא לא רוצה רק שיבינו אותה, אלא גם שיקשיבו לה, אך האם אינה מסוגלת לספק לה צורך זה.
רמז לביקורת אנו מוצאים כבר בתיאור מבוכת האם בבית הראשון.
בהמשך מסתבר שאם פתרה בנפשה את יגון ילדותה של ביתה, אך לא בטוח שגם הבת פתרה את היגון הזה, וכתוצאה מכך הוא הופך כשהיא מתבגרת לייאוש. בבית האחרון מסתבר שהבת אינה מסוגלת לבכות ולשתף את אמה בתחושותיה, אך למרות זאת היא ממשיכה לבוא אליה.
האם מניחה שהיא יודעת מהם הרגשות הללו, ואולי אמנם היא יודעת, אך הידיעה אינה מספיקה לבת המעונינת לדבר ולשתף.
החזרה פעמים על המילים : לא תשאליני "מי"" מדגישה את הביקורת כלפי האם, שאינה שואלת, בגלל מבוכתה שלה. מילים אלה מופיעות בפעם הראשונה בבית א' ושוב בבית באחרון וכך סוגרות מעגל ומדגישות את הקריאה השניה של השיר.

אמצעים אומנותיים בשיר השיר כתוב בשפה יומיומית, בשפת דיבור, ואין בו דימויים ומטאפורות.
צורת כתיבה זו אופיינית לשירה המודרנית. מצד שני כתוב השיר בחרוזים קבועים א,ב,א,ב, צורת כתיבה שאינה מאפיינת את השירה המודרנית.
החריזה נשברת רק בבית האחרון, שבו חמש שורות, והמילים "את תדעי" מובלטות ע"י כך שהן מופיעות בשורה נפרדת. מילים אלה משמעותיות משום שהן מציגות את האמביוולנטיות שהשיר מעלה – האם יודעת על תחושותיה של ביתה, וידיעה זו דורשת הכרות אינטימית ואהבה, מצד שני הידיעה מונעת ממנה את הרצון והצורך לשוחח עם ביתה, ואולי, ע"י כך שסייע לה בחייה באופן פעיל.
ניגוד – בין תמונת האם לבין מי שהיא באמת.
השיר כתוב כשיחה של הבת עם תמונת אמה. אמצעי זה מבליט את הרעיון המרכזי בשיר – הרעיון שהאם והבת מעולם לא שוחחו זו עם זו, וגם עתה, כשרוצה הבת לומר דברים לאמה, היא אומרת אותם בסופו של דבר לתמונתה.
המילים אינך שואלת "מי" חוזרת בתחילת השיר ובסופו ויוצרות מסגרת לשיר. מסגרת זו מבליטה את משמעותו המרכזית של השיר.
בשיר מילות שלילה רבות. מילות השלילה מבליטות את החוסר בחיי הדוברת, ואת כל אותם דברים שאין ביחסיה עם אמה.
נקודת התצפית בשיר היא של אשה המדברת אל תמונת אמה. העובדה שהיא בוחרת לדבר עם התמונה ולא עם האם, מעידה על חוסר התקשורת ביניהן. מדובר בנקודת מבט של אשה בוגרת, המתארת את יחסיה עם אמה מילדותה, דרך התבגרותה ועד הגיעה לבגרות. לכל אורך הדרך נוהגת האם באותו אופן.