ליבי במזרח / יהודה הלוי

"ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב"

מדובר בשיר כמיהה לציון – געגועים לארץ ישראל .
השיר מכיל את תפארת הפתיחה ובעל חרוז מבריח לכל אורכו. כמו כן כל השיר מושתת על ניגודים.
משקל השיר : שתי תנועות יתד תנועה יתד שתי תנועות יתד תנועה יתד.
והרי תוכנו : המשורר נמצא בספרד המכונה בבית א' "סוף מערב" וגעגועיו הם לישראל הנמצאת במזרח – אנו רואים כאן תקבולת ניגודית המורכבת מאזכור למקרא לספר תהילים ק"ג 12 שם כתוב "רחוק מזרח ממערב", המביעה את מצוקתו של הדובר והמרחק העצום בין הימצאותו הפיזית לרצון ליבו.
הצלע השנייה של הבית מבטאת את התסכול המקיף אותו בכל מעשיו וחייו – הוא אינו מוצא טעם לאוכל כאשר האוכל משמש כאן כמטונימיה ( חלק מתוך השלם המעיד על השלם ) להנאות החיים.

בבית ב' המשורר מעלה שאלה רטורית כיצד יוכל לקיים את נדריו ( לעלות ארצה ) אם ארץ ישראל נמצאת תחת שלטון נוצרי וספרד מקום מגוריו תחת שלטון מוסלמי. המשורר נאלץ להתמודד פה עם קושי כפול הוא לא יכול לצאת בקלות מספרד בשל איסורי השלטון וגם אם יצליח וייצא משם כיצד ייכנס לשטח ישראל?

שהרי הדבר לא פשוט כלל.

הבית השלישי מציין את הקלות בה הוא מוכן לעזוב את ספרד והעושר החומרי שבה על מנת לזכות ולראות את שרידי בית המקדש שחרב.
זוהי תקבולת ניגודית המורכבת מצימוד (יקל – יקר) המעמידה באמצעות דימוי את הקלות שבעזיבה מול הרצון העז לגעת באדמת הארץ.
ושוב, האדמה היא מטונימיה לארץ הקודש כולה.
השימוש במילה דביר לציון בית המקדש לקוחה מספר תהילים כ"ח 2 " אל דביר קדשך" וזה כאמור שיבוץ מקראי.

הכותב:

ריה"ל – רבי יהודה הלוי : חי בין השנים 1075-1141. חי בספרד ועסק בשירה בפילוסופיה וברפואהץ כתב שירי חול וקודש.
היה אדם דתי והאמין ה' יציל את העם היהודי מכל סכנה.
בשנות ה 60 לחייו עזב הכל ועלה לישראל אולם בדרכו ירד במצריים שהה שם מספר חודשים (אצל מכר ) חלה ומת וכך לא הגיע לישראל.