ואם ישאל המלאך / חיים נחמן ביאליק

שיר זה, פותח את הדיון בשירת ביאליק. הוא מהווה "צומת מוטיבים", כי בשיר נמצאים רבים מן הנושאים, המוטיבים והסמלים המופיעים ברבים משיריו הארס-פואטיים האחרים (כל תהליך יצירה אותנטי נובע מנפש האומן, ולכן, החוויות, שהשפיעו על נפשו ביותר, הן שתקבענה במידה מכרעת את נושאי יצירתו). השיר הוא מעין וידוי אוטוביוגרפי, המנוסח בדרך של דיאלוג באין האני-השר (המוען) לבין המלאך (הנמען) כותרת השיר מציגה את הסיטואציה הדיאלוגית ההיפותטית (המשוערת) "ואם ישאל המלאך. השיר ואם ישאל המלך, הוא שיר אישי, המתאר בדרך מקורית את קורות חיי הדובר-השר. המקוריות נובעת מהעובדה שהשיר כתוב כדיאלוג דמיוני בין הדובר למלאך. השאלות שמעלה השיר: 1. בני, נשמתך אייה? זוהי השאלה המרכזית מבין כל ארבע השאלות והיא מעלה את העובדה שנשמתו של הדובר השר אינה עם גופו. תמונה זו היא דמיונית, אך היא מובנת גם אם מבינים שאדם עשויי לעיתים להרגיש שנשמתו נמצאת במקום אחר. ולא יחד עם גופו 2. ותימוג? מעלה אפשרות של היעלמות הנשמה, התנדפות. 3. ותיבש? מעלה אפשרות היכחדות באמצעות התייבשות. 4. ותיחנק? מעלה אפשרות המוות באמצעות חנק. כל שאלה פותחת בית חדש בכל בית "שואל המלאך" את הדובר השר, איה נשמתו באיזו שהיא דרך? אחרי כל שאלה משיב הדובר ומספר, כיצד ניצלה הנשמה והיכן היא. כלומר, השאלות הן שאלות מכוונות, הן מזמינות את הדובר השר לפרוש את קורותיו, ולהסביר כיצד הצליח לשרוד על אף האיומים השונים על נשמתו. התשובות אינן משיבות ישירות לשאלת המפתח – "בני, נשמתך אייה? אלא מובילות את המלאך אל נקודת ההתחלה, כפר הולדתו של הדובר השר, ומשם אל ציוני דרך שונים בחייו. רק בסוף השיר נמסרת התשובה לשאלה הראשונה, והדובר השר מספר היכן נמצאת נשמתו. תבנית השאלות והתשובות הופכת לאמצעי אמנותי של השיר. באמצעותו חושף הדובר השר את עצמו. בני, נשמתך איה? – "שוט בעולם, בקשנה, מלאכי!" השימוש במלים "בני", ו"מלאכי", יוצרת אוירה של קרבה. רק באווירה של פניה נעימה של המלאך - "בני" ותשובת הדובר השר – "מלאכי", יכולה להתקיים היחשפות פנימית של הדובר-השר.

מסלול מעופה של הנשמה מתחיל בימי ילדותו של הדובר השר. בבית הראשון מתאר הדובר השר את כפר הולדתו ואת הילד המשחק בכפר. הבית הראשון מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון מתחיל כמו אקספוזיציה של סיפור. בחלק השני מתחילה ההתרחשות. החלק הראשון של הבית הראשון הוא בעל תכונות של אקספוזיציה – תיאור מקום, זמן והצגת הדמויות. התיאור מתחיל באמצעות התמקדות – מהעולם הרחב מוביל אותנו הדובר אל כפר שאנן ומוגן. מצטיירת תמונה אידיאלית של כפר שלו, המוגן מכל צדדיו בחומת יערים. לעומת הכפר המוקף חומת יערים, השמים בלי גבול הם, ובאמצע השמים נמצאת העב היחידה. השמים בניגוד למיקוד הכפר בתוך חומת היערים, מציינת את היציאה למרחב. שמים – עב יחידה

                                                                                                 עולם
                                                                                                   כפר		מוקף יערים

מבחינת הזמן – תיאור הזמן הוא עונת הקיץ ומרכז היום – שמים כחולים נקיים, עם עב אחת.

הדמויות

ילד עב עזוב לנפשו/ יחיד יחידה רך קטנה תמים לבנה חולם

בדרך סיפורית זו רומז הדובר-השר על מערכת הניגודים על האדמה בשמיים חומות היער רקיע חסר גבולות

מדוע נמשך אל העב? העב יכולה להתפרש כסמל אהבה בלתי מושגת, העומדת לצד אהבות אחרות (כגון' אהבת הציפורת – אהבת הציפורת היא אהבה שמתגשמת, אך מתה בהתגשמותה) העב דומה לילד, השוואה בין תכונת הילד לעב מלמדת על כך העב - יחידה ולבנה וקטנה הילד – עזוב לנפשו, רך ויחיד וחולם - שניהם בודדים העב – במרחבי הרקיע- שטח ללא גבולות הילד – כפר שאנן – שטח מוגבל, כפר מוקף יערים. התכונות השוות ביניהם מצד אחד, והתשוקה להגיע למרחבים ללא גבול מצד אחר, מושכים את נפש הילד אל העב הקטנה. האני-השר מתאר את כמיהתו אל העב במלים, שיש להן גם משמעות של מוות: "ונפשו יצאה…"

"ותימוג?" (בית ב') אפשר לראות שאלה זו כמתייחסת לנפש. האם הנפש נמוגה, מתה? ואפשר לראותה כמתייחסת לעב: האם העב נמוגה? האני-השר אינו עונה ישירות על שאלה זו. יש כאן מעין התחמקות (אולי ממלאך המוות – לטענתם של מנחם פרי, ראובן קריץ יוסף האפרתי – חוקרי ספרות) מה מסמלת יציאת הנפש אל העב הקטנה? בתחום הסמל, העב עשוייה לסמל את כל השאיפות הבלתי-מושגות של הדובר כילד, את עולם הדמיונות. כמו משאלות כמוסות שלעולם לא יתגשמו. הדימוי כצאת יונה משובכה – מסמלת את יציאת הנפש מהגוף – מתחולל באורח סמלי החיץ בין הגוף לנפש. הגוף חי את חייו מבחינה גישמית (מתפתח מבחינה ביולוגית), אך הנפש נקרעת מעל הגוף ונודדת ( כמו היונה שעפה, נודדת) לעולמות אחרים לחפש את השלמות. הפרידה המטאפורית של הנפש מהגוף משקפת את לבטי הדובר השר במשך חייו. והנפש לא נמוגה, בבית השני מספר הדובר-השר כיצד ניצלה נשמתו: "גם שמש יש בעולם מלאכי!" המלה גם מרמזת על אובייקטיבים נוספים לכמיהה ולגעגוע: מהעב עוברת הנשמה לשמש המפזזת. יום אחד מחפשת הנשמה פנינת טל בין הדשאים, חיפוש אחרי הבלתי אפשרי, הנמוג במהירות ומהווה חוויה רגעית: "פעם רכבה בבוקר על גב קרן הזהב, הלוך הלכה לבקש פנינת טל בין הדשאים". הנשמה אינה מוצאת מנוחה, כי היא מוצאת לה מקומות ארעיים (כמו ענן, קרן שמש ודברים "רגעיים" כמו פנינת טל – שלא ניתן לשרוד שם למשך זמן רב), מסלול הנפש – ראשית דרכה בכפר, חיי שלמות ואחווה בגוף הילד הבודד , משם , מהעולם התחתון היא ממריאה מעלה אל הענן, ובאמצעות הקרן היא דוהרת למטה אל פנינת הטל (טיפת הטל): עב

                				בעזרת קרן השמש

כפר טל על הדשאים

וכשהקרן מזדעזעת, הנשמה צונחת ומשתקעת בדמעה, ניתן לראות בכך תיאור מטאפורי של הצער הראשון בלב הילד, של האבדה הראשונה. – נסתיימו ימי הילדות, ימי החיפוש, חיפוש הקשר עם הפרטים הקטנטנים, הרגעיים. את מקומם תפסו ימי הלימודים. השאלה הבאה ששואל המלאך? ותיבש? האם הדמעה, שנשרה לאחר המשבר, יבשה? התשובה היא : "לא, כי נשרה על דף גמרא קדושה", כאן אנו מוכנסים אל מחוז ילדות חדש, אל תקופת הלימודים, תקופה שבה מתאר הדובר-השר את הגמרא – גמרא זו שעירה ומעוכה ובכרסה שתי שערות של זקנו הלבן הצורה החיצונית מלמדת על יחסו של הנער לגמרא. בין הציציות הפסולות וטיפות החלב והשעווה, המלמדים על מסורת עתיקה של לימודים תיחנק הנשמה, שכן לימודים, שאין עימם הנאה, עלולים לחנוק את נפש הנער. תקופה זו אינה תקופה של אושר: "ובגמרא הזאת, במעי אותיות מתות, בדד פרפרה נשמתי" בבית המדרש מנותק ה"אני" מן החיים, האותיות לא מדברות אליו והוא חש תחושת מוות.

הבית הרביעי פותח בשאלת המלאך "ותיחנק?" האם נשמתך נחנקה, מתה?, עונה הדובר-השר בשלילה. מן האותיות המתות יצר הדובר-השר את שיריו, האותיות המתות הפכו למקור לשירתו, עד כי "מתי עולם נזדעזעו", - מתי עולם כלומר, הספרים בארון הספרים, הם שנקראו לתחייה מחודשת, אך אפשר להסביר זאת גם כהזדעזעות של ספרי הקודש מן השימוש שעשה המשורר במלים הקדושות ובשפת הקודש, שהרי הפך שפה זו לשפת חול בשיריו. בהמשך בא פירוט נושאי השירה: שונים היו השירים: על עב קטנה ובהירה עלי קרן הזהב ועלי דמעה מזהירה, עלי ציציות פסולות ועלי טיפות של שעווה. יש בזה מעין סכום לשיר כולו ולשירתו בכלל. כלומר, כל חוויות ילדותו, חלומותיו ושאיפותיו פרצו אל תוך השירים. השיר מתאר את מקורות שירתו של המשורר. באמצעות הדיאלוג עם המלאך הוא מתאר את חוויות נעוריו הנסתרות, החל מן הכפר הקטן, דרך שדות שטופי שמש ופניני טל ועד עולם הגמרא, שהביא אליו טעם עתיק של אותיות מתות. כל אלו חברו יחד להיות המקורות מהם הוא שואב את שירתו. (ואכן רבים משיריו עוסקים בנושאים אלו) אך שיר אחד לא ידעה נשמתו – שיר עלומים ואהבה. אין ה"דובר" יכול לשיר, אלא על דברים שראה וחווה. חווית העדר האהבה - כאן בעצם מצוייה התשובה לשאלה הראשונה: "בני, נשמתך אייה?" החיפוש אחר האהבה חותם שיר זה. חיפוש זה ילווה את הדובר השר כל חייו ובכל יצירתו. נשמתו המחפשת אהבה מתוארת כמי שטסה ומחפשת ודופקת על שער האהבה: ובלילות הצנועים… ב"קידוש לבנה" (נהוגה ביהדות בכל חודש) מתפללים ל"מלאות פגימת הלבנה, ושלא יהיה בה משום מיעוט". תפילה זו מטרתה למלא את הלבנה הפגומה. בזמן שכל העולם (הקהל) מתפלל על הלבנה, נשמתו אינה שותפה לתפילת הכלל, יש לה תפילה פרטית בה היא מבקשת למלא את פגימתה שלה, את המחסור באהבה, ואז יוכל להשלים בין גופו לנפשו. השיר, אם כך, נגמר בתפילה לאהבה. ה"אני" אינו מוכן למסור את נשמתו למלאך המוות, משום שעדיין לא זכה באהבה עלי אדמות ונפשו תובעת שחיסרון זה יתמלא בטרם תחזור לבוראה. אפשר ליחס שיר זה לקבוצת שירי האהבה, או לקבוצת שירים העוסקים בשירה ארס פואטית.

העיצוב האמנותי 1. שיר לירי: נותן ביטוי לחוויות נפשיות אישיות של המשורר. עם זאת יש כאן גם אלמנט אפי – יסוד סיפורי – תולדות נפשו בתקופות חיים מסוימות.

2. דיאלוג: מבחינה חיצונית בנוי השיר בצורה של דיאלוג בין המלאך למשורר. המלאך שואל שאלה קצרה ביותר, והמשורר עונה בבית שלם. מבנה זה חוזר לאורך כל השיר. השאלות הן ריטוריות – לא כדי לקבל תשובה מבחוץ המשורר הוא השואל וגם זה שעונה. זוהי צורת כתיבה דרמתית, שמגרה את הסקרנות ויוצרת עניין, אך מובן, שהמשורר מנהל כאן דיאלוג בינו לבין עצמו.

3. לשון ציורית: ריבוי של ציורי לשון – תמונות לשון (אימז'ים). התאור אינו נמסר בצורה כללית ומופשטת, אלא בצורה מאוד מוחשית קונקרטית. הוא ממחיש בצורה מפורטת את הנופים, שהשפיעו עליו.

4. האנשה: ביאליק מייחס לטבע תכונות אנושיות. יכולת זאת מגבירה אצלו את תחושת הקירבה אל הטבע, ומפצה על הבדידות, שכנראה, חש בקרב בני האדם.

5. דימוי: המשורר מדמה את יציאת נפשו לצאת יונה משובכה (סוף בית א')

6. אנלוגיה ניגודית: העמדת עולם הטבע בניגוד לעולם בית המדרש.

7. סגנון בעל השפעה מקראית: א. ו' ההיפוך: ותתעלף, ותזדעזע. ב. עתיד מקוצר: ותכל במקום ותכלה, ויהי במקום ויהיה. ג. כינוי חבר לפועל במקום כינוי פרוד: ויראנ במקום ויראה אותה. ד. צורת מקור מוחלט ולאחריו פועל מאותו שורש לשם הדגשה: הלוך הלכה.

8. העדר אחידות בעיצוב החיצוני של השיר:

      העדר הסימטריות בשיר, משקף את תוכנו של השיר – אורך הבתים אינו שווה. הבית השלישי,  
      המתאר את חוויותיו בבית המדרש קצר יותר, והוא מתאים להשפעה פחות גדולה עליו.  
      לעומת זאת, הזיקה שלו אל הטבע בילדותו היא מקור בעל השפעה עיקרית ודומיננטית על 
      נפשו, ולכן גם על אופי יצירתו, ובהתאם לכך תופסים תיאורי הטבע את מחצית השיר.            
      גם את האהבה ביאליק אינו מתאר באריכות, אלא את הסבל מהעדרה, וזאת בבית קצר אחד. 
      אורך השורות בשיר אינו שווה. יש בשיר חריזה מידי פעם, אך אין בה סדר מסויים, ובוודאי 
      שאין בה אחידות.