מצרים-דמוגרפיה ופוליטיקה

"הקצינים החופשיים" שירשו את מקום המשטר המלוכני במצרים ב- 23/7/1952 , קיבלו לידיהם מדינה כשבעיתה המרכזית היתה שנים רבות של שילטון מושחת שהביא את השליטון במדינה לסף אנרכיה וחוסר אמון מלא בין העם להנהגה שלו. תוך זמן קצר הקים המשטר של הקצינים ובראשו ג'מאל עבד אל נאצר מנגנון שלטוני אפקטיבי, סמכותי, רב עוצמה שנשען על תמיכת הצבא וכוחות הביטחון הפנים המצריים.מנגנון זה שרד בימיו של נאצר ואחריו סאדאת. ג'מאל עבד אל נאצר נשיא מצרים 1970-1956. הבעיות במצרים היו קשות בתחום הכלכלי-חברתי. מראשית המאה ה-20 היה פעם עצום בין האוכלוסייה לבין משאביה, ובפערים חריפים בחלוקת המשאבים בין שכבות האוכלוסייה השונות. בתוך רצועה צרה של עמק הנילוס לא עולה על 35 אלף ק"מ נדחסה אוכלוסייה ענקית של 44 מיליון איש בסוף ימיו של אלסאדאת- אוכלוסייה שמתרבה בקצב מדהים של מיליון איש בשנה לעומת זאת מקורותיה של הארץ היו דלים מאוד-פרט לקרקע פורייה שמנוצלת עד תום ולנפט בכמויות בינונית בסיני, אין למצרים עוד אוצרות טבע. מצב המקורות הקיום,שיכון, תעסוקה ותשתית השירותים הבסיסיים רחוק מלענות על צרכיה האלמנטאריים של אוכלוסיה זו. המצב החמיר עוד בגלל מגמת העיור המזורזת. ישנה הגירה עצומה מהכפר אל העיר-זה מביא ללחוץ עצום בערים. קהיר שנבנתה לאוכלוסייה 2-3 מיליון איש מצוי בה פי 3 אוכלוסייה מקומית שמאלצת את המוני הכפרים המהגרים העניים לגור בכל מקום מתחת לגשרים,בבתי קברות ועוד גם האבטלה והשירותים המתפוררים הם בעיות שאין לפתור אותן. המפגש עם התרבות המערבית זעזעה את מערכת האמונה המסורתית- האסלאמית. התפתחות זו הביאה למשבר של זהות להמוני המצרים שנאמנותם לאיסלאם נחלשה אבל הם נשארו ללא מסגרת התייחסות והתוצאה היא תחושה של מבוכה ושל אובדן דרך. נאצר נשאר נשיאה הראשון של מצרים ניסה למצוא פתרונות לבעיות הרבות. לאחר שייצב את שלטונו הוא פנה לטפל בבעיות הכלכליות, חברתיות באמצעות הרפורמות האגראריות, תוכנית פיתוח ותיעוש גדולות, רעיונות "הסוציאליזם הערבי". נאצר אימץ גישה מהפכנית שרואה באויב החיצוני, הכוונה לישראל, כמקור המרכזי לצרותיה של ארצם. נאצר קרא להמונים להקריב את עצמם למען יעדים אלה והוא נענה בהתלהבות של המוני המצרים. אולם הצלחותיו של נאצר, היו מאוד מוגבלות, במותו ב1971 נותרה בעיית העוני והמחסור ברוב אוכלוסיית מצרים. לקראת סוף שנות ה-60 ראו המצרים בתוכניותיו של נאצר כתוכניות חסרות תכלית בעיקר לאחר תבוסותיהם במלחמות עם ישראל ובזבוז מיליארדי דולרים על הצבא. מצד שני מצרים היתה תלויה בשליטי ארצות ערב שעזרו למצרים בכסף ובסיוע כשלמעשה נאצר חתר תחת מנהיגותן של אותם שליטים. בנוסף מצרים היתה שקועה לגמרי בסיוע הצבאי הסובייטי במומחים, בקצינים ובטכנאים הרוסיים שמילאו את מצרים. סאדאת נשיא מצרים 1981-1970 סאדאת קיבל ירושה מאוד קשה, מצוקה כספית מאוד קשה ומשבר זהות קשה. לאחר 3 שנים של ייצוב המשטר החל סאדאת "להמריא" ליעדים חדשים בעלי תכנים וכיוונים שונה מאלה של נאצר. סאדאת לא זונח את הסוציאליזם המהפכני אבל הוא קובע הגדרה חדשה למדיניותו החדשה כלכלית- "פתיחות" (אנפתאח) כלומר גישה ליברלית בסגנון המערב, שכוללת צמצום מעורבות המדינה במשק, הקלת הדרך ליוזמה פרטית והסרת מכשולים מדרכם של משקיעי הון מצריים וזרים- כל זה תוך קשר הדוק עם אירופה המערבית ועם ארה"ב. סאדאת תכנן שההכנסות הגדולות הצפויות מה"פתיחות" יסייעו למשטר המצרי במימון מפעל פיתוח רב ממדים שבמרכזו עמדה תוכניתו של סאדאת "המהפכה הירוקה" שתפתור את בעיותה של ארצו. בתוכניתו של סאדאת עמדה תוכנית שאפתנית להפריח את שטחי המדבר, הפיכתם לשטחי חקלאות והקמת מרכזים עירונים חדשים לצידם. התוכנית ניסתה להגדיל את שטחי האדמה הפורייה, לפתור בעיות מחסור בשיכון ולתת תעסוקה למיליוני המובטלים במצרים. היתה זאת תוכנית שאפתנית עצומה, אבל פרי אותה תוכנית יבוא לידי ביטוי רק בעתיד, בינתיים נאלץ המשטר המצרי להתמודד עם מצבי לחץ מזדמנים באמצעים המסורתיים של "כיבוי שרפות"-כדי למנוע התפרצויות מקומיות שעלולות לסכן את משטרו. ההתפרצות החמורה ביותר היתה בינואר 1977 שפרצה בעקבות הפחתת הסובסידיה על מוצרי היסוד שהביאה לעלית מחירי מוצרי יסוד. בשנות שלטונו האחרונות של סאדאת היה שיפור בצמיחה הכלכלית של 8%-9% בשנה ולגידול מתמיד בהכנסות במטבע זר שבאו מארבעה סקטורים: תעשיית הנפט,התיירות, תעלת סואץ וכספיים של מצרים העובדים מחוץ לארצם. מדיניות הפתיחות הזרימה הון זר עצום למצרים שהביא להרחבת מעגל המוצרים המסובסדים, יבוא מוצרי צריכה והעלאת רמת החיים-צריכת מוצרים שנחשבו למותרות בעבר. ההכנסות האלה איפשרו את מימון פרויקט המהפכה הירוקה. למעשה לא חל שיפור הקצב הבנייה העממית, מספר חסרי קורת הגג הלך וגדל. גם המובטלים מספרם גדל מאחר שהתמורות שחלו במצרים לא ייצרו מקומות עבודה להמוניים כל אלה: גידול בפערים, מצוקת השיכון, אבטלה מתמשכת וציפות שאינן מתממשות הפכו לתיסכול חריף וללחצים פוליטיים על הממשלה.סאדאת בניגוד לנאצר שניסה לעצב את הזהות המצרית כחלק מהומה הערבית וכגורם שנועד לעמוד בראשה, בחר סאדאת בגישה אחרת-הוא קבע כי המורשת המצרית יסודותיה עוד מהתקופה הפרעונית ושהיא ותיקה ועמוקת שורשים יותר מהאיסלאם ומן הערביות ולכן מן הראוי להחזיר אותה למקומה ולכבודה המתאימים בתודעה הלאומית. בזמן שנאצר טען כי מצרי והא כמו סורי,לבוני וכן הלאה בראש וראשונה בן לאומה הערבית הרי סאדאת מדגיש בגירסתו המחודשת כי המרי הוא קודם כל תושב הנילוס –מצרי בעל אישיות שטנה שעוצבה ע"י נוף המולדת ומסורת מפוארת בת חמשת אלפים שנים-כאן בתפיסתו מוותר סאדאת למעשה על היעד להנהגת העולם הערבי ע"י מצרים. גישה זאת הקלה על סאדאת כשאר נקט מדיניות שונה וב-1977 הוא חותם על הסכם שלום עם השנוא באויבי הערבים-ישראל. סאדאת עושה זאת בגלל אינטרסים מצריים ספציפיים-להחזיר לריבונות המצרית את שטחי סיני שנכבשו בתקופת נאצר ע"י ישראל ועם זאת להחזיר גם הכבוד הלאומי הפגוע ולהתחיל בשלב של שיתוף פעולה פורה עם שכנתה ממזרח-ישראל. מרכיב אחר במשנתו של סאדאת היה מכלול של רעיוניות מיובאים מהמערב שנוסו בעבר ללא הצלחה –מודרניות,ליברליזציה, דמוקרטיה. סאדאת החל לדבר על זכויות האזרח, שלטון חוק ועוד.פעולתו הבולטת ביותר בתחום הזה היתה משטר רב מפלגתי. ב-5 השנים האחרונות של משטרו הוקמו גופיים מפלגתיים שונים. ואכן למפלגות ניתן חופש ביטוי מרשים ניתן לאופוזיציה להוציא עיתונים כדי להפציץ בעיותיהם ולתקוף את הממשלה. אולם חירות הפעולה והביטוי היה בפיקוח וכשאר השלטון כי גוף ספציפית עברו את הגבול ומהווה סכנה לשלטון-הורחקה, ואכן חודש לפני הירצחו הוא ערך מסע טיהורים ארוך שהראה חד משמעית את אופיו התקיף והחד משמעי של שלטונו. בנוסף לעקרונות החילוניים הנ"ל, סאדאת היה אדם מאמין ואדוק. הוא הגדיר עצמו "כנשיא מאמין" והרבה להפיץ ולפרסם את פעולתו של השליטון בפיתוח וחיזור מוסדות התפילה והחינוך האסלאמי ובאימוץ עקרונות מובהקים של חקיקה אסלאמית. האופיציזיה הדתית, הרי השפעתה במצרים היתה בעלייה מתמדת כשתנועה של "חזרה בתשובה" אל האסלאם הפונדמנטליסטי הקיפה רבבות. בזמן שהעם המצרי עבר טלטלה במצרים "המודרנית" הרי האסלאם נשאר כסלע איתן והחזרה היתה אליו בבחינת נסיגה אל המקלט הבטוח והמוכר. רבים הצטרפו אל האסלאם ואל הגופים האיסאלמים מתוך מחאה על המצב החומרי-כלכלי שבו הם היו. אחרים הגיעו לתנועות האסלאמיות כתוצאה מריקנות רוחנית ומהעדר כיוון-התנועות הציעו לחבריהם השקפת עולם שיווניות,אורח חיים פשוט, שלווה נפשית בתוך האדיקות הדתית כשמובטח להם שינוי ממציאות הבלתי נסבלת. הקורבנות הראשיים למצוקות החומריות והאידיאולוגיות היום הסטודנטים באוניברסיטות שהפכו למעוז העיקרי של האופוזיציה האסלאמית. ההתחזקות של הפונדמנטליזם המוסלמי עורר את עצבנותם של הנוצרים שתמכו באידיאולוגיה הלאומית חילונית שהתבססה על זהות מצרית או פאן אסלאמית . היחסים בניהם גרמו למתח עדתי במצרים וגרם להתנגשויות, אחת מההתנגשויות היתה ביוני 1981 במערב קהיר. הם נמשכו כ-3 ימים ובהן היו עשרות הרוגים ומאות פצועים משני הצדדים ורק בהתערבות של אנשי ביטחון פנים הצליחו השלטונות להרגיע את המצב. דמוגרפיה פוליטיקה ומסורת במצרים של חוסני מובארכ עם כניסתו של מובארכ לשלטון לאחר ההתנקשות בחייו של סאדאת, נאלץ מובארכ להתמודד בדחיפות נגד האסלאם הרדיקאלי .במבצע מקיף הוכנה האיסאלם הרדיקאלי וכך התפנה מובארכ לטפל בבעית עמו. סאדאת הוריש למובארכ מסגרת שלטונית שמתפקדת ביעילות בסירה. גם המצב הכלכלי של המדינה שקיבל מובארכ היה יותר טוב ממנה שקיבל סאדאת מנאצר. לעומת אלה עומדת ממול הממשלה אופוזיציה האסלאמית הפונדמנטליסטית.כך שהחברה המצרית של ראשית שלטונו של מובארכ המשיכה להיטלטל בין שלושת המרכיבים המרכזיים של התודעה האישית בארץ הנילוס-אסלאם-מצריות-ערביות. מצרים של תחילת שנות התשעים של המאה ה-20 מתבטאת בהמון בעיות:צפיפות עצומה,עוני,לחץ בתחום הדיור והתעסוקה. יש כאלה שחשבו שהפיתרון לכל הבעיות האלה היא בצמצום הילודה שחייבת להיות משימה לאומנית. במאמר הזה מנסה עמי איילון הבהיר את סוגיית הדמוגרפיה במצרים שהשלכותיה הן בתחום הפוליטי ובחברתי. עמי איילון משתמש נתוני יסוד כמותיים לגבי המציאות הדמוגרפית במצרים. אוכלוסיית מצרים ב1900 מנתה כ-10 מיליון. היא מכפילה את עצמה ל-20 מילון לאחר 49 שנים היא מכפילה שוב את עצמה ל-40 מילון בפרק זמן קצר יותר ב-1978 כלמור 29 שנים בלבד. הגידול הזה מוסבר מירידה תלולה בשיעורי התמותה עקב שיפור שירותי התבואה. בסוף שנות ה-80 מגיע מספר תושבי מצרים ל-55 מיליון נפש ובתחילת 1994 הוא עובר את סף ה-60 מיליון נפש. לאורך שנות ה-80 נע הריבוי הטבעי סביב 2.6%-2.8% בשנה. זאת אומרת מיליון איש מתווספים לאוכלוסיית מצרים כל 8-9 חודשים. בקצב זה תגיע מצרים בשנת 2000 עם אוכלוסייה של 70 מיליון איש. מנגד היקף המשאבים המצריים, גידול הרבה יותר איטי. אוצר הטבע העיקרי של מצרים פרט לנפט ולגז שבכמויות קטנות, הרי האדמה הפורייה שנמצאים לאורך הנילוס ובדלתא של מצרים-הם כ-4% בלבד של כלל האדמות המדינה הגדולה ששטחה הוא כמיליון קמ"ר. במקומות רבים נעלמים שטחי קרקעות פוריות על חשבון התרחבות עירונית. אדמות מצרים הן מדבר צחיח שהסיכוי לנצלן לעיבוד חקלאי, תעשייתי או למגורים שואף לאפס. המודעות מצד השילטון על השלכותיה השליליות של הריבוי הטבעי המהיר החלו להופיע במצרים אחרי מהפיכת הקצינים החופשיים ב-1952. לפי כן בימי המלך פארוק הריבוי המהיר נתפס כברכה. המשטר המהפכני אימץ קו מנוגד לכך.מאז 1954 דוברי המשטר ממליצים על הצורך להגביל את הילודה כאינטרס לאומי חיוני,בעקבות מפקד ב-1960. נאצר באמי 1962 מדגיר את הבעיה בועידת הכוחות העממים ומכריז על הצורך בהגבלת הילודה בשיטות מודרניות. רק ב-1965 מתפנים לטיפול מעשי בבעיה ע"י הקמת מרכזים לתכנון המשפחה והתחלת מסע הסברה לציבור. המאמץ הממשלתי ארך כ- 7 עד 8 שנים תוך הישגים מסוימים ואחרי תקופת סאדאת שמיעט לדון בנושא מתוך הנחה כי שיפור ופיתוח כלכלי וחברתי יפחית את הילודה. מובארכ ירש מקודמו אוכלוסיה של 44 מילון איש שמתרבה בקצב של 2.7% בשנה. בתחילת שלטונו המצב הכלכלי היה קשה. אחרי מספר חודשים פנה לטפל בנושא, בדבריו הוא ביטא את חרדתו מהמצב ושהקצב יחבל בפיתוח הכלכלי. הוא קרא לכל הכלכלנים ומומחי התכנון לטפל בבעיה ולהציע פתרונות. אולם במשך 4 השנים הבאות היו למצרים בעיות אחרות רק ב-1985 מובארכ מעלה שוב את האיום הדמוגראפי לראש הדאגות הכלכליות והחברתיות של מצרים. מאז הבעיה הוגדרה כנושא מרכזי בנאומי הנשיא ופקידי משטרו. הוא יזם הקמת "מועצה לאומית לענייני אוכלוסין" והתייצב בראשה. במסגרת היוזמה החדשה הורחבו המרכזים להדרכה ולתכנון המשפחה, הוכנו ופותחו מקומות עבודה לנשים כחלק מהמגמה לשינוי מסגרת המשפחה המסורתית ועל האצת המדינה להקמת ערים חדשות במדבר לשם פיזור אוכלוסיה מסודר יותר. לצד כל זה הוגברו מאמצי ההסברה במטרה להקטין את קצב הילודה, גויסו רופאים,סוציולוגיים ואנשי דת בכירים. מובארכ מאז בכל הזדמנות הרתיע את האוכלוסייה שמתרבה מהר יותר בנאומיו כשהוא מצייר עתיד קודר כדי לזעזע את הפרט למען הכלל. במוקד מסע ההסברה שמתנהל באמצעות כלי תקשורת ועד לשלטי חוצות וכרזות רחוב.ההסברה הזאת מנסה לכבוש את לב החברה המסורתית השמרנית, חברה אנאלפביתית לרוב שנקרא לעשות תפנית בדפוסי מחשבתה והרגליה. מאמצע שנת 1988 בהנחיית מובארכ, מוצג במהדורת החדשות השעון הדמוגראפי ובו נמסר כמה תושבים נוספו למצרים באותו יום. הפניה אל האמונה-האסלאם מובארכ ויועציו יודעים את שורשי המוסכמות הישנות שנטמעו באמונה הדתית. לרבים מהמאמינים ברור שהאסלאם אוסר על פעולת פיקוח על הילודה.לכן כדי לצמצם את הילודה צריך להפריך את הדעה כי ראשי הדת מתנגדים להגבלת הילודה-למשימה הזאת מגויסים ראשי הממסד הדתי והעולמא המפורסמים. הוצאו חוות דעת הלכתיות שמתירים להשתמש באמצעי מניעה בתנאים מסוימים, רק אם קיים שיקול כלכלי או אם מדובר בבריאות האישה. בנובמבר 1988 הוציא המופתי הראשי של מצרים דר' מחמד סייד טנטאוי פסק הלכה שמשתרע על 21 עמודים שבו הוא קובע מפורשות כי תכנון המשפחה עולה בקנה אחד עם עיקרי האמונה האסלאמית. "הנביא לא התכוון להקים קהילה חלשה,רעבה, מפגרת ונגועה בבערות אלא להיפך, קהילה בריאה, חזקה ורעננה שידה תמיד על העליונה.." על המאמין לחיות עפ"י משאביו והכנסתו ומתור לבני הזוג להחליט בהתאם לנסיבות על גודל המשפחה שהם מעוניינים בה. "האם הגבלת הילודה-זה לא חטא?" אחד מראשי התוכנית העריך שאם הרשויות יצליחו לכפות על כל זוג להביא לעולם לא יותר מ-2 ילדים הרי תחלופנה לא פחות מ-60 שנים עד לעצירת הגידול, לשם כך צריך את שיתוף הפעולה מצד האוכלוסיה. המכשולים הם אמונות ומוסכמות נפוצות חלקן במישור הדתי פילוסופי ואחרות בתחום החברתי כלכלי. בנוסף היה קושי בתקשורת בין הרשויות לבין הציבור, היו הפרעות מצד יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים שפועלים לסכל את מאמצי השלטון ולבסוף קושי בניהול וביישום פעולות המבצע. הקושי המרכזי ביותר היה בתפיסת עולמם של רוב האוכלוסייה. כשהעולמא המסורתיים מנסים לעקור מליבם של המאמינים את אמונתם. תיכנון המשפחה פסול מ-2 בחינות: הוא מהווה התערבות אסורה במעשה הבורא ויש בו כפירה ביכולת האל לספק את מחסורם של כל מאמיניו. עפ"י תפיסת המאמינים הרעיונות החדשים הם בבחינת חראם כלומר אסורים באיסור מוחלט. לא רק התפיסות הדתיות המסורתיות מהוות מכשול לקצב הריבוי אלא גם ערכים חברתיים-כלכלים-מסורתיים ומציאות תרבותיות השכלתית מהווים מכשול לקצב הילודה. בקרב החברה הכפרית ורבים מהעירונית, שהיגרו מהכפר לעיר שתופסים עדיין בתפיסה שילדים רבים הם פוליסת ביטוח לעת זיקנה, הבנים נושאים את שם המשפחה והם כוח עבודה שמכניס הכנסות למשפחה, אישה שיולדת הרבה ילדים קושרת את בעלה אליה ומבטיחה אותו מפני גירושין ועל לכל זה לחברה שלא מזמן היה בה אחוזים גבוהים של תמותת תינוקות, הרי הולדת ילדים רבים היא אינסטינקט קיומי. קשיי תקשורת בין השלטונות לבין החברה כ-50 אחוזים ויותר מתושבי מצרים הם אנאלפביתיים. לכן הבערות ממשיכה עם האדישות של החברה המצרית מכבידים על השלטונות להבי א את דבר צמצומי הילודה. אופוזיציה דתית ופוליטית: בין שוללי מדיניות האוכלוסין של הממשלה בולטים החוגים הדתיים, החל באנשי דת מתונים וכלה בדוברי החבורות האסלאמיות הקיצוניות. החוגים הקיצונים מנסים להשליט את החוק המצרי כפ"י ההלכה האסלאמית. בעיני המתנגדים החתירה של הממשלה לצמצום הילודה היא בידעה (חידוש בלתי רצוי) שהוא תוצר של פילוסופיה חילונית שמבוססת על חוסר אמונה באל ובחסדו. לכן כל הצעה כזאת היא דחויה. ואותם חוגים קיצונים שמתנגדים לצמצום הילודה מוסיפים טענה נוספת כי זה ישרת את האויבים של מצרים. לדעת דוברי מפלת "עמל" המצרית: הקריאה לצמצום הילודה כמוה כקיאה להגדלת העוני והמחסור לא באו עליה מעודף אוכלוסיה אלא בגלל מחדלים קשים בתכנון מדיניות השלטון הרשלני. מכשולים בירוקרטים: בנוסף לכל הסיבות הנ"ל שמכשלים את הקריאה לצמצום הילודה האי ישנם מכשולים בירוקרטים שמוכרים במצרים בתחומים אחרים-ליקויים בהפעלת תחנות הדרכה לתכנון המשפחה, מחסור בגלולות למניעת הריון שחולקו בחינם, מספר המשרדים ממשלתיים המטפלים בנושא ולא משרד אחד, התוצאה ביזבוז במשאבים, אי סדר וכו'. רק ב-1985 הקים מובארכ את "המועצה לענייני אוכלוסין" ועמד בראשה כאן היה ניסיון לתקן את המצב. המועצה שתוכננה להתכנס 4 פעמים בשנה כונסה במשך 3 שנים 3 פעמים בגלל עיסוקיו הרבים של מובארכ.