תפוחים מן המדבר / סביון ליברכט

תפוחים מן המדבר / סביון ליברכט

הסיפור מתרכז במסעה של ויקטוריה מהשכונה הדתית "שערי-חסד" שבירושלים לקיבוץ "נווה-מדבר". שם מתגוררת בתהּ, רבקה, עם דובי.
הנסיעה לקיבוץ, במטרה להביא אותה חזרה הביתה ולהוכיח אותה על אורח חייה. רבקה חיה עם דובי בקיבוץ ללא נישואים.
נורמה לא מקובלת בכלל בחברה ממנה באה ויקטוריה.
זו החברה האנושית אשר גם רבקה בתה, גדלה וחייתה והתחנכה בה, בטרם הגיעה לקיבוץ: לחיות ביחד, תחת קורת-גג אחד ללא חופה וקידושין, זו תפיסת-עולם מנוגדת לגמרי מתפיסת-עולמה של ויקטוריה על חיי אישות וזוגיות.
במהלך הביקור אצל בתה בקיבוץ היא מגלה ומבינה לא רק את בתה, אלא גם את עצמה וחיֶיהָ עם בעלה.
הנורמות המסורתיות, עליהם גדלה והתחנכה משתנים והיא רואה באור חדש, שונה ומפתיע את חייה ואת יחסיה עם בני-משפחתה, (אחותה ובעלה).
ניתן לומר שהסיפור הוא סיפור מסע פנימי ונפשי.
מסע של גילוי והתפכחות של ויקטוריה – אֶל עצמה. היא נוסעת מהשכונה בירושלים אל הקיבוץ וחוזרת אל השכונה, שונה לחלוטין מכפי שיצאה ממנה.

ההיצג (אקספוזציה)

מקום ההתרחשות: מרכז בו מתרחשים עיקר האירועים, נמצא ברובו בקיבוצו של דובי, במדבר.
זמן ההתרחשות: ויקטוריה, אֵם ואישה בוגרת, בסביבות הארבעים-חמישים פלוס, ולהּ בת מתבגרת בגיל העשרים.
הגיבור הראשי: ויקטוריה אבראבנל, האם, הנושאת בנטל תחושת-אשמה ובושה על "הידרדרותה" של הבת רבקה מעולם הדתי-מסורתי אל העולם החילוני ואל הנורמות הלא מקובלות שהבת סיגלה לעצמה בקיבוץ.
היא נחושה בדעתה לשנות את המצב.
בתהּ חיה בחטא ללא חופה וקידושין.
ניתן לומר על ויקטוריה, שלמרות חינוכה הנוקשה, היא אישה סתגלנית, די פתוחה במפתיע ונכונה לקבל שינויים תוך הבנה למציאות ולעובדות.
המניע והסיבה: התנגשות בין שתי תרבויות, זה של העולם הדתי והמסורתי, לזה שבין העולם החילוני המשוחרר, אשר בא לידי ביטוי בקשר של זיווג בין בחורה משכונה ירושלמית דתייה לבין בן-קיבוץ חילוני.
העטיפה להתנגשות זו היא בעצם המרידה של הדור הצעיר (בדמותה של רבקה הבת) בדור האבות ובעולם הדתי ומסורתי של הוריה שבַּשְּכונה הירושלמית.

• באקספוזיציה ניתן כר נרחב לתיאור הבעיה וההתלבטות של ויקטוריה עד הגעתָהּ לקיבוץ: היא מנסה לדמיין לעצמה איך היא תגיב ואיך תנסה לשכנע את בתה לחזור בה מדרכה ומהקיבוץ; האם תעשה זאת בנעימות, בלשון רכה ומתונה? או בעורמה? תנסה לרכך אותה, בזה שתצעק עליה ותיצור אצלה תחושת-אשמה על הבושה והקלון שהיא מביאה על המשפחה ושמה הטוב בעלת הייחוס והמכובדות?
  

אולי תתנפל על דובי, שהוא מקור הצרה ותכה אותו אפילו? או שתכניס בלבה פחד ובהלה כשתספר לה על פלורה, שהפכה למשוגעת השכונה ומסתובבת בשכונות ירושלים כמו חתול, בגלל שנתנה בתוליה לבחור אחד והוא זנח אותה? נקודת הסיבוך: בהגעתה של ויקטוריה האם באמצע לשום-מקום, במדבר, וכניסתה אל עולם זר ומנוכר לה לחלוטין; קיבוץ חילוני, מרגע זה היא צריכה להתמודד עם ה"בעיה".
מה עושים ואיך עושים עם הבת הסוררת.
גוף הסיפור מתרכז במפגש בין ויקטוריה והבת רבקה, כאשר היא מגיעה תשושה מתלאות-הדרך והאוטובוסים.
ההתנגשות בין התרבויות בא לידי ביטוי גם במראות הנוף והסביבה כמטאפורה: "עמדה והביטה בנוף כמי שהגיעה לארץ זרה; פתוח המישור עד קצה העין מצהיב וקרח והעצים עומדים בענן אבק וצבעם דהוי. איך אפשר לעזוב את אוויר ירושלים הטהור והריה היפים – ולבוא הנה?, בסיפא (סיפא = סוף, סיום) של המשפט המודגש, ניתן הביטוי הישיר לדילמה ולעימות.
בתיאור הזה של הנוף, יש אפיון עקיף לרגשות הגיבורה הראשית ויקטוריה.
התיאור הזה מעצים את תחושת הזרות והניכור, חוסר השייכות שלה למקום, ומבחינתה לא רק שלה עצמה, אלא גם של בתהּ רבקה.
היא קוראת למקום הזה "ארץ זרה" זה מבטא גם את ההבדלים לא רק בין המקומות (ירושלים לעומת הקיבוץ) אלא גם בין האנשים, בין הנורמות ובין התרבויות.
גם המפגש בין הבת לאֵם מדגיש את ההבדלים.
הבת לבושה במכנסים קצרים ושיער קצוץ וקצר.
היא מתקשה להכיר את בתהּ ולעכל את השינויים שחלו בה.
המפגש שלה עם דובי יוצר את ראשיתה של התפנית שחל בויקטוריה.
הוא מקבל אותה בברכה ובמאור פנים.
לא רק זאת אף זאת, היא נבעתת מהבשורה שבתהּ מסרבת להינשא לדובי כל עוד היא לא בטוחה באהבתם.
בתה רבקה רוצה להתחתן מאהבה ולא משיקולים אחרים, או מכורח נורמות אחרות.

לויקטוריה זו מהפכת-נפש ממש. אולם בעיניה היא מגלה את אושרה של בתה.
היא נרעשת מהגילוי הבוטה של רבקה על מהות היחסים בינָהּ לבין בעלה; "את לא אהבְתְּ את אבא והוא לא אָהַב אותך,,".
היא, רבקה, אינה רוצה להידמות להוריה, קרי: לחיות בזוגיות ללא אהבה: "עייפה מהדרך וכולאת בכוח את חרונה ההולך ומסתלק ממנה למרות עצמה, וזוכרת כל העת את שליחותה, ישבה ויקטוריה ודברה עמה כאשר לא דברה עם ילדיה מעולם,, ורק עיניה ראו וידעו: טוב מראה פני בתה".
דרך עיני הבת מתחילה ויקטוריה לראות את חיֶיהָ שלה עם בעלה.
חיים ללא אהבה.
בעיקר לאור הניגוד לרחשי האהבה שמפגין דובי כלפי רבקה בתָהּ.
אלו הבדלים, איזה אושר,, הלוואי עליה.
כך אנו יכולים לשער לעצמנו את הירהוריה.
השיא: אמנם אין בספור קטע "דרמתי" במיוחד, המבליט את השיא.
השיא עובר בדבור מינורי (מינורי = קטן, חלש) השיא מתחיל בשיחה וּבַקִּרְבה בין ויקטוריה לדובי.
לא רק בגילוי שמו שניתן לו על שם סבו שניספה בשואה, אלא גם בהתחבבות שלו עליה: "כשבא דובי לקחתה לחדר האוכל שמה אליו את כל זעפה, ואולם ליבה כבר הלך אחריו, וגם זה הגביר את רגזונָהּ,,".
זה יוצר בלבה מבוכה והתלבטויות-נפש ולבה סוער בקרבה.
היא מבינה עכשיו הרבה יותר טוב את בתָהּ, ומקבלת את התמורות ואת המציאות של חיי הבת, תוך התבוננות פנימה אל תוך עצמה.
השינוי והמהפך באים לידי ביטוי בהכרה שלבתָהּ טוב ואין טעם לשנות אותה או להביאה הביתה.
עדיף לה בחייה עם דובי: "בחדרה היוצא אל השדות המאפירים ניסתה ויקטוריה לשים סדר בלבה, אלא שֶשַּנִּים של שממון הִכְהוּ את חריפותה, ועם זאת כבר ידעה: בשערותיה לא תביא את בתה לירושלים.
התהפכו לה הדברים פתאום,," בעקבות ההכרה וההתוודעות למצבה היא, ולמציאות של חייה עם בעלה, היא מקבלת את טענתה של בתה, על חיי זוגיות ללא אהבה: היא נזכרת במשה בן אלקיים בן הצורף, אותו אהבה בנעוריה אך לא נישאה לו, משום שאביה רצה שתינשא לחתן תלמיד-חכם ובקי בתורה ולא עם בנו של הצורף אלקיים שהוא רק "בעל מקצוע", ולא אברך.
המהפך והשינוי מתרחשים ומתממשים בנקודה זו.
הפואנטה: הפואנטה נמסרת לנו בהדרגה, "בזחילה".
אנחנו כבר יודעים שהיא משוכנעת בטיב-היחסים בין דובי לרבקה.
היא יודעת מה טוב יותר עבור בתה ומסכימה לנורמות שסיגלה לעצמה הבת; שחשוב יותר האושר בחיי הזוגיות המבוססים על האהבה, מאשר לחיות בזוגיות בחוסר אהבה, שפירושם לחיות ולא להיות מאושרים בחיי בנישואין.
עכשיו היא צריכה להעביר את המסר הזה גם לבעלה.
איך עושים זאת? נותנים לו לאכול מהתפוחים שגדלו במדבר ו"מסבירים" שאלו תפוחים שהתפתחו בזבל אורגאני,, הוא יודע בכלל מה זה? כלומר: מה אתה יודע על אהבה ועל זמנים מודרניים?.
המסר החברתי: המסר החברתי מצוי בפואנטה, כפי שניתן להבין: "חשוב יותר האושר בחיי הזוגיות המבוסס על האהבה, מאשר לחיות בזוגיות בחוסר אהבה, שמשמעותם לחיות בזוגיות ללא אושר.
האהבה והמודרנה שמסמלים הזוג הצעיר, דובי ורבקה, גוברים על מסורות ונורמות חברתיות ישנות, כמו מוסד השידוכין.

• דרכי העיצוב בסיפור: (על העיצוב, ראה הסבר מפורט במונחים לסיפור הקצר בעמ' 92)

שני מוטיבים מרכזיים יש בספור: מוטיב החלום ומוטיב התפוחים:

א. החלום:

החלום כמשקף את המתרחש בנפשה של הגיבורה האם ויקטוריה בהיפוך המציאות. משה אלקיים, האהוב-הנסתר מימי נערותה, דמותו בחלום דומה לדמותו של דובי, המטפל בעצי-התפוח ובתפוחים, ומהעצים הם נושרים והם הופכים לזהב ואבנים טובות, בניגוד לבעלה העילוי, שמפיו צריכות לצאת מרגליות.
(כינוי לתלמיד חכם שמוציא מפיו דברי-תורה והם כאבנים טובות ומרגליות) ז"א: יש בחלום מעשה-הזדהות עם בתה ודרך חייה שבחרה בם: לחיות עם דובי מאהבה.
הייתה רוצה להיות כמוהָ.

ב. התפוחים:

הם סמל.
פרי-אהבה.
אם מטפחים אותם בזבל אורגאני, (סמל למרכיב מודרני) אפילו במדבר הם גדלים היטב ומלאי-מתיקות.
היא נותנת לבעלה לטעום מהם כשחזרה הביתה: "עכשיו תטעם מזה ותגיד: תפוחים שיש להם פריחת קיץ ושמים אותם בזבל אורגאני והשורשים שלהם נהיים קטנים – שמעתָ דבר כזה בחיים שלך?" כאילו והיא אומרת לו ב*פאראפרזה: "וכי מה אתה יודע על זמנים חדשים ומודרניים, ועל אהבה שמעת בכלל?".
(*פאראפרזה; ראה במונחים לספרות עמ' 208).
זאת כהכנה לבשורה שתצטרך לבשר לו על בתם שלא חוזרת, חיה בחטא עם בחור ללא חופה וקידושין, אבל חייה מלאי סיפוק ואהבה.
לא כמו חייהם.
והיא עוד מזדהה עם בתה ותומכת בה.
ועוד משמעות; התפוחים מן המדבר גדלים בתנאים בלתי אפשריים, אבל בטיפוח נכון ואוהב הם פורחים ומניבים פרי מתוק, בדיוק כמו שני "התפוחים", שני בני-הזוג – דובי ורבקה, שזיווגם בלתי אפשרי חברתית ותרבותית, אבל עם טיפוח נכון ומודרני ואוהב, אהבתם תשא פרי.