על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
דרכי הלחימה של היהודים בתקופת "הפתרון הסופי": הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־22:15, 6 במאי 2005
דרכי הלחימה של היהודים בתקופת "הפתרון הסופי"
המרד בגטאות - הידיעות על רצח היהודים בשטחי בריה"מ הגיעו לגטאות אחדים עוד בסוף שנת 1941, אך היהודים בגטאות נטו להאמין שמדובר באירועים חולפים.
החל מתחילת 1942 התחזקו בהדרגה ידיעות שהבהירו בצורה נחרצת כי השמדת היהודים היא מתוכננת, שיטתית וטוטאלית.
עם ידיעות אלו התחילו להתארגן בגטאות מחתרות שמטרתן להתכונן להתנגדות מזוינת המונית.
המחתרות כללו את מנהיגי תנועות הנוער השונים.
תנועות הנוער הן אלו שהפיצו את השמועות על ההשמדה בגטאות.
הם הבינו שפעילותם החינוכית לא תקפה וכי עליהם להתכונן למרד אקטיבי נגד הנאצים.
המורדים, חברי תנועות הנוער וארגוני המחתרת, היו הצעירים בתושבי הגטו שהאמינו שצריך לשנות את תפיסת ההתנגדות, מתוך אמונה שהם אכן יצליחו להקשות על הגרמנים ומתוך חוסר מחויבות למשפחות.
המטרות שהציבו לעצמם הלוחמים היהודיים:
1. הלוחמים היהודים ביקשו להיזכר כלוחמים בדרכם האחרונה, כך הם ישמשו מופת לדורות הבאים.
2. נקמה – הלוחמים היהודיים רצו לנקום בגרמנים גם אם ידעו שההתנגדות לא תכריע את ה s.s המאומן.
3. המרד, כדרך להינצל ממוות – מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה, אומר ערב המרד כי 3 השנים שקדמו למרד היו בזבוז זמן, ובמקום עבודה חינוכית, היה על תנועות הנוער ללמד את בני הנוער להחזיק בנשק ולהתכונן למרד.
הקשיים שעמדו בפני הלוחמים בגטאות
1. מידע ותזמון – בשלב הראשון, בשלב הגטואיזציה, (1939-1941), האמינו היהודים שעליהם לגייס את כוחותיהם כדי לעבור את התקופה הזאת (קידוש החיים).
לכן, בשלב הזה, כל גוף ציבורי ובמיוחד תנועות הנוער, פעלו כדי ליצור מסכת ארגונית בגטו.
בשלב השני, שלב ההשמדה ההמוני, כשיהודים התחילו לאט לאט להבין את כוונות הגרמנים, החלו להעלות את רעיון הלחימה.
גם כשכבר היה מידע, הוא לא היה ברור ומדויק, ובשלב זה הועלו שאלות, כמו "מתי הנאצים מתכננים לחסל את הגטו", "מתי ואיך להתארגן למרד", "כיצד ומתי לצרף את אוכלוסיית הגטו למרד.
2. מחסור חמור בנשק – היה קשה מאוד להשיג נשק.
ברוב המקרים סרבו להעביר או למכור נשק ליהודים, הרבה מאוד מהנשק נרכש בשוק השחור, והיה נשק קל שכלל רימונים, רובים מיושנים וכו'.
כמובן שנשק זה לא יכול להתמודד עם הטנקים, התותחים והנשק האוטומטי של הגרמים.
3. התא המשפחתי ועונשים קולקטיביים – רבים מהצעירים שהצטרפו למורדים, פחדו שבעצם המרד הם חורצים לא רק את גורלם האישי אלא גם את גורל משפחותיהם.
ברור היה להם שלאחר השתלטות הנאצים על המורדים, הם יוציאו את כל הגטו להורג.
הנאצים הבהירו כי כל ניסיון למרד ילווה בתגמול של רצח שיטתי של הגטו כולו.
4. עמדת היודנראט והפיצול הפנימי – במקומות רבים, ראשי היודנראט הביעו התנגדות נחרצת, ואפילו שיתפו פעולה עם הנאצים כדי לבטל כל ניסיון התארגנות למרד, מכיוון שהאמינו שהמרד יחסל את הגטו.
יש יודנראטים ששיתפו פעולה.
גם בגטאות היו ניגודי אינטרסים, ולעיתים חוסר שיתוף פעולה בין הארגונים השונים ותנועות הנוער, והדבר הקשה על ארגון מרד ושמירת הסודיות.
תיאור מרד גטו ורשה
מרד גטו ורשה היה ההתקוממות העירונית הראשונה באירופה הכבושה בידי הנאצים.
זו הייתה התקוממות של כל תושבי הגטו.
כבר בסוף 1941 התחילו להגיע ידיעות ראשונות על המתרחש במזרח.
ההתארגנות למרד הייתה על רקע השילוחים.
כתוצאה מהשילוחים המסיביים, נותרו בגטו כ-60,000 יהודים מתוך כ-450,000 יהודים.
בשלב זה, האוכלוסייה היהודית הבינה שזה היה משגה שלא פתחו במרד קודם לכן, והחלו בהכנות למרד.
לאחר כישלון האקציה בינואר 1943, הגטו היה בשליטה מוחלטת של ארגון אי"ל – ארגון יהודי לוחם, בפיקודו של מרדכי אנילביץ'.
באפריל 1943 בליל סדר פסח, פתחו הגרמנים במתקפה על הגטו כדי לבצע את האקציה האחרונה.
תושבי הגטו היו מחופרים בבונקרים, והגרמנים הופתעו מעצמת האש הנגדית, ונסוגו לאחר שהשאירו 12 הרוגים גרמניים.
כשהם חזרו לחסל את הגטו, הם הגיעו עם כוח שכלל 2000 חיילים, טנקים, ותותחים במטרה להרוס לחלוטין את הגטו.
הגרמנים פעלו בשיטתיות כשהם עוברים בונקר - בונקר, ושורפים אזור - אזור.
במאי 1943, הבונקר הראשי ברחוב מילה 18 נכבש, ושבוע לאחר מכן נהרס בית הכנסת הגדול של הגטו.
אלפי אנשים מתו בלהבות, נחנקו מגז כלור, התאבדו, נורו למוות ע"י הגרמנים, או מצאו את מותם בקפיצה מהבתים הבוערים.
אחרים נשלחו לטרבלינקה במידנק, מעטים הצליחו להסתתר בתעלות הביוב, ומשלא נמצאו, הצליחו להימלט ליערות ולהצטרף לפרטיזנים.
יחודו/משמעותו של מרד ורשה
1. זה היה המרד העירוני הראשון ברחבי אירופה הכבושה בידי גרמניה.
חיסולו לקח שישה שבועות, והמרד הקרין על מקומות רבים אחרים באירופה.
2. ההכנות למרד – זה המרד המאורגן הראשון.
הארגון כלל הכנות של כל תושבי הגטו להתנגדות המזוינת, נחפרו בונקרים, תעלות קישור בינם, נאגר נשק, והוכנו חומרי לחימה מתוצרת עצמית.
בבונקרים נאגר מלאי מזון ותרופות.
3. הסכמה להתנגדות – כל תושבי הגטו לקחו בו חלק, גם אלה שלא לקחו חלק בפעולות צבאיות גילו התנגדות פיסית ולא נענו לקריאות הגרמנים לצאת ולהתייצב לסלקציה, ולשלוחם למחנה ההשמדה.
היודנראט בגטו איבד כל השפעה, וכל תושבי הגטו סרו למרותו של ארגון אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ'.
4. המרד אמנם לא הצליח בתוצאותיו הסופיות, אך אפשר לרבים למצוא את מותם בכבוד, היו כאלה שלראשונה בתולדות חייהם ראו דם גרמני ניגר ברחובות הגטו.