הטלפון

סיום המאה ה-19 התבטאה בהמצאת הטלפון ופיתוחו משום, שפיתוח הטלפון שם סוף לעידן שבו רק ממשלות, ערים וצבא יכלו לתקשר ובדרך פרימיטיבית, איטית ולא יעילה.

כאשר הומצא הבורר האוטומטי החלה המאה ה-20 משום שכך יכלו מספר רב יותר של מנויים לתקשר וכך הפך שירות זה למוצר להמונים. כך גם יכלו האנשים שגרים בערים הגדולות לתקשר עם קרוביהם או חבריהם בכפר, כך מפעלים יכלו לתקשר ביניהם בדרך יעילה וברורה יותר וכך גם אנשים מערים ומדינות שונות יכלו לתקשר. בפרק הבא מפורט על המצאתו ופיתוחיו של הטלפון.

את הטלפון המציא הסקוטי שחי בארה"ב, אלכסנדר גרהאם בל, שהיה פרופסור לפיסיולוגיה של הקול.

בל היה הראשון שהוציא פטנט לטלפון החשמלי ב-7 במרס 1876. המכשיר של בל שימש גם כמשדר וגם כמקלט ולא היה צריך סוללות אך הזרם שנוצר כשגלי הקול הרטיטו את התופית במיקרופון, היה קטן והמכשיר לא התאים לתקשורת למרחק רב.

ב-1877 המציא האמריקני תומס אדיסון (Thomas Edison) את מיקרופון הפחם.

מיקרופון דומה פיתח, שנה לאחר מכן האנגלי דיויד יוז (David Hughes) המוכר כיום כממציא המיקרופון.

מיקרופון הפחם מאפנן זרם חשמל ישר (המופק מסוללה למשל) יוצר זרם חילופין, המשתנה בהתאם לעוצמת גלי הקול ולתדירותם.

מיקרופון זה משמש משדר במכשירי טלפון מודרניים, והמקלט בהם הוא אוזנית אלקטרומגנטית דומה לזאת שהמציא בל. מתח חשמלי משתנה בסליל האוזנית גורם לתופית מתעת דקה לרטוט בקצב המתח המתחלף וליצור גלי קול בעוצמה נמוכה.

כדי שהקשר הטלפוני יפעל היה למעשה צריך למצוא דרך לאפשר את חיבורם של זוגות מכשירים זה אל זה, מתוך כלל המכשירים במערכת טלפונים כלשהי. מרכזת הטלפון הראשונה נפתחה בניו-היון, קונטיקט, ב-1878 , ומרכזיה דומה בת 8 קווים הוקמה בלונדון שנה לאחר מכן. במרכזיה הראשונה השתמש הטלפונאי בתקעים שהוכנסו לשקעים, כדי לחבר בין שני מנויים. ב-1889 המציא האמריקני אלמון סטרוג'ר את הבורר האוטומטי.

המרכזייה האוטומטית הראשונה נפתחה באינדיאנה ב-1892. הבורר הדו-נועי של סטרוג'ר הפך לציוד תקני במרכזיות הטלפון בכל העולם במהלך ה-50 השנים הבאות.