על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.

ויקרא פרק י"ט: הבדלים בין גרסאות בדף

מתוך סיכומונה, אתר הסיכומים החופשי.
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
(אין הבדלים)

גרסה מ־17:54, 18 באפריל 2005

פרק י"ט מתחיל את הפרשה שנקראת פרשת "קדושים", על סמך הפתיחה של הפרק.


אזכורים לעשרת הדברות: פרק י"ט נפתח באזכורים לכמה מעשרת הדברות, כמו לדוגמא הדרישה לכיבוד הורים, שמירת השבת, האיסור להישבע לשווא בשם ה' וכו'.


פס' 5 - 8: עוסקים בהבאת קרבן מרצון. יש לאכול את הבשר תוך יומיים. השארת הבשר מעבר לכך, פוסלת את הקורבן, והעונש על כך הוא "כרת" - עונש מוות, שלא מידי אדם, אלא מידי שמים.


בפסוקים -11 18, מופיעה קבוצת חוקים חברתיים, המסתיימת בדרישה : "ואהבת לרעך כמוך." רוב החוקים הם בסגנון האפודיקטי והם כתובים בנוסח: "לא תעשה..”. האיסורים מצומצמים וההגבלות ברורות וחד-משמעיות. למשל: אין להפלות עני, אין להפלות עשיר, אבל יש לשמור על משפט צדק. המבנה בספרותי בא להשאיר פתח, להרחיב את העשייה החיובית, בעוד שההוראה האוסרת עוסקת תמיד במקרה הפרטי.


פסוקים -11 12: יש כאן שורה של איסורים. ניתן לפרש כל אחד מהם בנפרד. במקרה זה פס' 11 עוסק בדינים שבין אדם לחברו, ואילו פס' 12, עוסק ביחסים שבין אדם לאלוהים. חז"ל מפרשים ששני הפסוקים קשורים בשורה של איסורים הנובעים אחד מן השני: הגנב מכחיש תחילה את עצם הגניבה. לאחר מכן הוא משקר ומאשים מישהו אחר. לבסוף הוא נשבע לשקר בשם ה', ובכך הוא מחלל את שמו.


פס' 13: "לא תעשוק את רעך, לא תגזול, לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר". גם כאן באים שלושה איסורים רצופים. "גזל", פירושו לקיחה בכוח או סחיטה של חלש בידי חזק. "עושק", פירושו ניצול של החלש ללא משפט. האיסור השלישי עוסק בדחיית התשלום עבור יום העבודה ליום שלמחרת. מכאן אפשר גם ללמוד על המצב הכלכלי ששרר בישראל בימי חקיקתו של חוק זה: חיים מהיד לפה. לפחות אצל חלק מהעובדים שימש השכר היומי לקניית מזון, ודחיית התשלום פירושו אחד: משפחה רעבה!


פסוק 14: "לא תקלל חרש, ולפני עור לא תיתן מכשול ויראת מאלוהיך" שתי הדרישות הללו מצטרפות אל שלוש הדרישות בפס’ 13. המשותף לכל האיסורים הללו: העובר עליהם אינו חושש מפחד המשפט, ולמעשה הם אינם ניתנים להוכחה כלל! ניתן גם לראות את האיסורים הללו בראיה רחבה הרבה יותר ולומר כי כוונת הכתוב היא: אסור להזיק לאחרים בכל נושא בו הם חלשים ממך.


פסוקים -15 16: קבוצה שלישית של חוקים שיש בה חמישה איסורים העוסקים בענייני משפט (כך בכל אופן, מפרשים זאת חז"ל). פס' 15 דורש מן השופטים שלא להתייחס למעמדו של האדם, לעשרו וכו' אלא לשפוט על פי דיני הראיות והעדויות המובאות בפניהם. הביטויים "לשאת פנים", "להכיר פנים", "להדר פנים" קשורים בהעדפה לכיוון כלשהו, אפילו אם המטרה היא לעזור לחלש. על-פי חז"ל, גם האיסורים בפס' 16, קשורים לענייני משפט: אסור למי שלקח חלק במשפט ללכת רכיל ולספר מי מבין הדיינים רצה לזכות, ומי- לחייב. את הביטוי "לא תעמוד על דם רעך" מפרשים כך: אם אתה יודע על קיומה של עדות, אין אתה רשאי לשתוק- אחרת תהיה אשם בשפיכת דם נקי! פירוש אחר לפס' 16: על פי רש"י הכוונה כאן: אל תעמוד מנגד בשעה שחברך נתון בסכנה. אם ביכולתך להצילו מבלי שאתה בעצמך תיהרג- עליך לעשות זאת!


פסוקים -17 18: פותחים ב"לא תשנא", ומסיימים ב"ואהבת". יש הרואים כאן קבוצה של חמישה איסורים ביחסים שבין אדם לחברו, אך יש הרואים בפס' 17 שלושה סעיפים של הוראה אחת. בפס' 18 נאמר "לא תקום ולא תיטור את בני עמך". נקמה היא החזרת מעשה רע למי שפגע בך ונטירה היא זיכרון המעשה שאירע בעבר זמן רב לאחר מכן.

"ואהבת לרעך כמוך": לא ייתכן שתבוא דרישה לאהוב אדם זר כפי שאתה אוהב את עצמך. לכן יש לבחון למה בדיוק הכוונה בפסוק. למשפט זה פירושים אין-ספור וכדי לקצר נאמר רק כי חשוב מכל לזכור שכל אדם, באשר הוא אדם, נברא בצלם אלוהים, ואהבת האדם היא הערכה לכל מי שנברא בצלם.

הלל הזקן בתשובה לבקשת אדם שרצה להתגייר וללמוד את כל התורה על רגל אחת, כלומר בחוק תמציתי אחד, בחר להביא את הנאמר כאן אבל בדרך השלילה: מה שעליך שנוא, אל תעשה לחברך (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"א). כלומר אל תפגע באדם בנקודות הרגישות לך עצמך.


פס' 19: "כלאיים" - שלושה צווים המופיעים גם בדברים, כ"ב 9 - 11. כלאיים בבהמה - האופייני ביותר היה הפרד, שהוא צאצא מהרבעה של חמור וסוסה. ההסבר המקובל לחוק הוא שאל לו לאדם להתערב במעשה הבריאה. האל יצר בעלי חיים מסוימים, ולא אחרים. "ההוכחה" לטענה זו היא שהפרד "נענש" ואינו יכול להתרבות בעצמו, כלומר זהו בעל חיים ללא המשכיות. כלאיים בשדה - אסור לזרוע שני גידולים באותו השדה, או לזרוע חיטה, למשל, במטע של זיתים, ברווח שבין העצים. המחמירים, מקפידים גם שלא לאכול פירות שהם תוצאה של הרכבה, כמו נקטרינה וכו'. כלאיים בבגד (שעטנז) - אסור ללבוש בגד העשוי משני מינים שונים של בד, כמו למשל צמר עם פשתה, כותנה עם צמר וכו'. לאיסור זה אין הסבר מתקבל על הדעת.


פס' 20 - 22: מדובר כאן בשפחה, שהייתה מאורסת לאיש, אך טרם נישאה. יש כאן מצב משפטי מסובך: אין כאן ניאוף (שדינו מוות!) מכיוון שמדובר בשפחה שמיועדת להינשא, אך טרם נישאה. נגרם כאן נזק כספי לאדוניה של השפחה ועל כן יהיה על הגבר, ששכב עם השפחה לפצות את אדוניה, וכן להקריב קרבן "אשם".


פס' 23 - 25: חוק זה נקרא "חוק ערלת העץ" (שם נוסף: "חוק חילול הכרם" - הפיכתו מקודש לחול). על פי חוק זה, שלוש שנים לאחר הנטיעה אסור לאכול מן הפרי, הנקרא "ערלה". השימוש בביטוי זה בא לומר שיש על העץ דבר מה מיותר, ויש להסירו כדי שהעץ יתפתח. בשנה הרביעית, הופך הפרי לביכורים, ויש לאוכלו בחגיגיות במקדש. רק החל מהשנה החמישית לחיי העץ, או הגפן, הפרי מותר באכילה.

לחוק שתי הנמקות. האחת: "להוסיף לכם תבואתו" - זוהי הנמקה מתחום תורת הגמול. מי שיקיים את החוק כלשונו, יזכה בעתיד ליבולים גבוהים. ההנמקה השנייה, זהה למרבית ההנמקות האחרות בפרק: "אני ה’" - זוהי הנמקה דתית. עליך לקיים את החוק, כי ה' ציווה זאת.

פס' 26 - 31: בפסוקים הבאים מופיעים איסורים על מנהגי אלילות שונים. בפס' 26 מופיעים שלושה איסורים שונים: אסור לאכול בשר עם דם (זאת מכיוון ש"הדם הוא הנפש") אסור לנחש את העתיד לבוא, וכן נאסר על ניחוש באמצעות גרמי השמים (אסטרולוגיה). כמו כן חל איסור על גילוח הזקן, שריטת הגוף ועשיית קעקועים. אסור להשתתף באורגיות פולחניות - תופעה שהייתה מוכרת בפולחן הכנעני, אסור ליעד את הבנות לזנות פולחנית ו אסור גם לפנות אל בעלות אוב, המבצעות טקסים של העלאת רוחות וכו'.


פס' 32: "מפני שיבה תקום, והדרת פני זקן..."על פי כל הפרשנים, לא מדובר כאן רק בגיל כרונולוגי, אלא יש לכבד גם את כל מי שגדול ממך בחכמה.

פס 33 - 34: היחס אל הגר. פירוש המילה "אזרח" היא עץ השתול עמוק באדמתו, ובהשאלה: אדם קבוע במולדתו. על בני ישראל לעזור לגר, להזדהות עם חולשתו ולתמוך בו. ההנמקה - היסטורית.

פס' 35 - 36: שמירה על טוהר המסחר. הפירוש הראשוני של המילה "צדק": המידה הנכונה. אסור לרמות את רעך במידות היבש והלח. (לדוגמא, קילו צריך להיות קילו, וליטר - ליטר, אם כי מדובר במידות אחרות)


ולסיכום: אם העם יקיים את כל החוקים הכתובים בפרק, הם אכן יהיו קדושים, בדיוק כפי שנדרש מהם בפתיחת הפרק.


המילה המנחה בפרק: "אני ה'". ה' בודק ובוחן את מעשי האדם. "הפנקס פתוח והיד רושמת" וגם במקומות שלא נקוב העונש במפורש, אלוהים יגיב, בזמן כלשהו, על מעשי האדם - לחיוב או לשלילה.