אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה

השינויים שחלו במפה המדינית של אירופה בעקבות מלחמת העולם הראשונה.

עם סיומה של מלחה"ע הראשונה, הוחל בנסיון לסדר עולמי חדש, בעיקרו התבסס על "14 הנקודות" של נשיא ארה"ב דאז, וודרו וילסון, בין הנקודות היתה הזכות להגדרה עצמית של כל הלאומים, בשאיפה לממש עקרון זה המפה המדינית של אירופה השתנתה וקיבלה פנים חדשות, גם כתוצאה מהסדרים שנקבעו בועידת השלום בורסאי, שבה נדון גורלה של גרמניה ובועידות אחרות שטיפלו בהסכמים, הסדרים ותנאים שונים של העמים והמדינות השונות. השינויים שחלו במפה המדינית הם "נפילת הנשרים" התמוטטותן ופירוקן של שלוש הקיסרויות/האימפריות , הן גם איבדו שטחים רבים. בשטחים אלו הוקמו מדינות לאום חדשות. אוסטרו-הונגריה ( הממלכה ההבסבורגית )- בית הקיסרות שלה הודח ויצא לגלות, אוסטריה צומצמה למימדי מדינה קטנה- חלק מחבל טירול וטרייסטה הועברו לידי איטליה . שטחים נוספים הועברו מאוסטריה למדינות חדשות שנוצרו. יוגוסלביה- המדינה החדשה קיבלה את בוסניה והרצגובינה. צ'כוסלובקיה- שבשטחה נכללו בוהמיה וחבל הסודטים. הונגריה- נאלצה לוותר על 70% משטחה מתקופת הקיסרות. השטחים שנתקו ממנה הועברו בחלקם לרומניה, בולגריה ולמדינות הלאום החדשות, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה . הקיסרות הרוסית- התפרקה. המשטר הצארי (בית רומנוב) נפל בעקבות המהפכה הבולשביקית באוקטובר 1917. בשל התבוסה במלחמה והמהפכה איבדה רוסיה חלקים נרחבים משטחה המערבי של הקיסרות הצארית לשעבר. בשטחים אלו הוקמו מדינות חדשות- פולין, ליטא, לטביה ואסטוניה. על שטח שויתרה רוסיה הוקמה מדינת פינלנד. האימפריה העות'מאנית- קרסה בעקבות המלחמה. קריסתה הביאה לשינוי המפה המדינית של המזרח התיכון. הארצות, מצרים, א"י, סוריה, לבנון ועיראק זכו ביתר אוטונומיה עם החלפת השלטון התורכי במשטר מנדטים הנתון לאחריותן של בריטניה וצרפת. פולין- זכתה לעצמאות. המדינה הפולנית החדשה כללה את רוב השטחים שהפסידה בשלוש חלוקותיה ההיסטוריות והיא זכתה במוצא לים הבלטי על-ידי הקמת "הפרוזדור הפולני"- רצועה שנמתחה לאורך שתי הגדות של מורד נהר הויסלה עד העיר דנציג (כיום גדאנסק). פולין גם קיבלה מגרמניה את אזור פוזנן (פוזן). צ'כוסלובקיה- מדינה חדשה, שכללה שטחים שקיבלה מהקיסרות האוסטרו- הונגרית שפורקה. סלובקיה, בוהמיה, מורביה ושלזיה האוסטרית וכן רותניה (באזור הרי הקרפטים). יוגוסלביה- מדינה חדשה המורכבת מאוסף של עמים וטריטוריות- סרביה, קרואטיה, סלובניה, מונטנגרו וחלק ממקדוניה. השינויים בגבולות גרמניה- לאחר מלחה"ע ה-1 נראתה המפה המדינית של גרמניה שונה מאשר היתה ערב המלחמה. בעקבות חוזה ורסאי נכפו על גרמניה ויתורים טריטוריאליים למעצמות השכנות לה. החבלים אלזס ולורין הוחזרו לצרפת, שתי ערים (אויפן ומלמדי) הוחזרו לבלגיה, שלזויג הוחזרה לדנמרק, פוזנן לפולין ואזור ממל לליטא. חבל הסאאר במערב גרמניה, אזור עשיר בפחם, נמסר לפיקוח של חבר הלאומים לתקופה של 15 שנה כשמתפוקת הפחם בו נהנית צרפת. בתום תקופה זו נקבע שייערך משאל עם שיכריע באשר לגורלו המדיני של החבל- האם ישתייך לגרמניה או לצרפת. עיקרון "זכות ההגדרה העצמית של הלאומים"- עיקרון מתוך "14 הנקודות" של הנשיא וילסון. על יסוד עיקרון זה נוסדו מדינות הלאום החדשות. על-פי עיקרון זה לכל עם, לאום, מיעוט קיימת זכות לממש את שאיפתו לאוטונומיה ואף לריבונות. עיקרון זה יצר בעיות- לא פעם היה קשה לממשו וכדי לתת זכות לבני לאום אחד פגעו בזכות זו של לאום אחר או שגרמו לכך שלאום זה יהפוך למיעוט במדינה חדשה. למשל, אוסטריה נאלצה למסור טריטוריות מיושבות בגרמנים ליוגוסלביה, פולין, רומניה וצ'כוסלובקיה. הונגריה נותרה מדינה קטנה מאוכלסת על-ידי מגיארים בלבד ואת מחוז טימישוואר, שבו ישבו הונגרים רבים, נאלצה למסור לידי רומניה ויוגוסלביה. הבעיה היתה שלא ניתן היה לתת עצמאות גורפת לכל העמים, הלאומים והמיעוטים שכן אירופה היתה הופכת לפסיפס של מדינות קטנות ללא רציפות טריטוריאלית ולעיתים ללא יכולת קיום כלכלי עצמאי. לכן היה צורך שלעיתים שני עמים או יותר יחיו על אותה טריטוריה. מהבעיות שהנושא יצר, אנו למדיםשהמפה המדינית החדשה היתה בבחינת הרע במיעוטו. לכן נוסחו סעיפים להגנת המיעוטים בחוזי השלום (חוזי המיעוטים) בעיקר במדינות שקמו במזרח אירופה ובדרומה. המיעוטים זכו בזכויות אזרח, בלשון המיעוט, ובזכות לשמר מנהגים מסורת ודת.

השפעות מלחמת העולם הראשונה על מדינות אירופה בתחומיהכלכלה, החברה והתרבות.

בתחום הכלכלה- בעקבות מלחמת העולם הראשונה סבלו המדינות שלחמו ממשברים כלכליים. משברים אלו התחוללו במחנות המדינות המנצחות והמנוצחות כאחד. המלחמה גבתה הוצאות עצומות מכל מדינה ומדינה. חלק מהמדינות הלוחמות גייסו כמעט את כל משאבי המשק למאמץ המלחמתי (מלחמה טוטאלית) והזניחו תחומי ייצור אחרים, כגון עסקים פרטיים וייצור לצרכים אזרחיים. משקי המדינות הלוחמות גם אבדו כוח אדם רב בעקבות נפילת חללים רבים, פצועים ונכים. בעיית האבטלה- המדינות הלוחמות התקשו לעבור מ"משק של מלחמה" ל"משק של שלום". כתוצאה מכך גברה האבטלה באותן מדינות. שוק העבודה הוצף בהמוני חיילים משוחררים, שמשק המדינה לא היה ערוך לקלוט אותם. חלק מן המפעלים הושבת בכל תקופת המלחמה, למשל מפעלים שייצרו מוצרים לצריכה אזרחית בלבד, היו גם מקרים בהם מקומות עבודה אוישו על-ידי אזרחים שלא גויסו לצבא. בעיית האבטלה אף החריפה כאשר ב-1924 סגרה ארה"ב את שעריה למהגרים דבר שמנע ממחוסרי עבודה לחפש כבעבר פתרון לפרנסתם מעבר לים. התגברות האינפלציה- ברוב המדינות שלחמו נוצרה אינפלציה במימדים אדירים. חלקן מימנו את הוצאות המלחמה על-ידי מלוות פנימיים ולאחר המלחמה ירד באופן חד ערך המטבע שלהן. עקב קשיי מימון וחוסר במזומנים, המדינות הדפיסו כסף וגם זה היווה גורם נוסף להתגברות האינפלציה. בשל כך, חסכונות של שנים אבדו מערכם, שכר חודשי בקושי פרנס את העובדים, השקעות שונות הפכו לחסרות ערך ומאזני הבנקים נהיו שליליים. שער המטבע התמוטט, למשל בשנת 1923, ירד ערך המארק הגרמני מ-20,000 דולר אמריקני בינואר ל-100,000 בחודש יוני, ל-5 מיליון באוגוסט, ל-50 מיליון בתחילת ספטמבר ול-630 מיליארד מארק לדולר בתחילת נובמבר. משכורות עודכנו בתחילת כל חודש ולאחר מכן מדי יום ביומו ולא ניתן היה להדביק את קצב האינפלציה. בגרמניה, התקשה המשק להתאושש בשל נטל הפיצויים שהוטל עליה לשלם בעיקר לצרפת- על-פי החלטות ועידת ורסאי. המדינות הלוחמות הלוו כספים זו לזו למימון צרכי המלחמה ובסיומה התקשו לעמוד בנטל החובות. למשל צרפת הלוותה סכומי עתק לבלגיה ולרוסיה וגם לוותה סכומים נכבדים מבריטניה ומארה"ב. חמורה מכך היתה בעיית הפיצויים ובעיקר סבלה ממנה גרמניה. עקב הטלת אשמת המלחמה עליה, הוטל עליה לשלם פיצויים למדינות המנצחות על הנזקים שהיא גרמה. בתחילה הוטל על גרמניה להעביר 20 מיליארד מארק (5 מיליארד דולר) כפיצויים למדינות המנצחות עד שנת 1921 וכן כמויות של בקר ופחם לטובת צרפת ובלגיה. המשך הסדר הפיצויים היה צריך להיקבע על-ידי ועדה מיוחדת שתדון בכך. לעול הפיצויים היתה השפעה מכרעת על הקושי של גרמניה לשקם את כלכלתה בשנים שלאחר מלחה"ע ה-1. התמודדות המדינות עם המשבר כדי להבריא את המשק ואת התעשיה ולהתמודד עם האבטלה, היה צורך לעודד צריכה מקומית לכן היו מדינות שהטילו מכסי מגן על מוצרי יבוא כדי להגן על התוצרת המקומית וכך להבריא את התעשייה ולהתמודד עם האבטלה. רבות מהמדינות שלחמו ולקחו הלוואות מארה"ב התקשו להחזירן לאחר המלחמה וכך מצאו את עצמן תלויות עוד יותר בסיוע מארה"ב. המציאות הכלכלית העכורה הזאת איימה על היציבות במערכת הפוליטית. בעיקר בלטה בעיית היציבות במדינות כגון גרמניה ואיטליה, שהתנסו לראשונה במשטר דמוקרטי לאחר המלחמה ולא היתה בהן מסורת דמוקרטית ארוכת שנים. בתחום החברה- תיסכול הלוחמים, ששבו מהחזית, הם חשו שהחברה המקומית בעורף, שלא חוותה את חוויות וזוועות המלחמה כמותם, אינה מקבלת אותם כפי שציפו. הלוחמים היו מלוכדים בשל חוויותיהם המשותפות במלחמה בת 4 שנים בתנאים הקשים של "לוחמת החפירות", דבר אותו התקשו להבין האזרחים שלא נשלחו לחזית. התגברות אווירת המיליטריזם- הלוחמים, שחשו בנתק בינם לבין אותו חלק בחברה שלא נשלח לחזית, החליטו להתלכד ביחד כדי לנסות להשפיע על דמות החברה והמשטר במדינותיהם. שאיפתם היתה לשמר את חוויות המלחמה ורוח המלחמה בזיכרון החברתי הקולקטיבי ולתת ביטוי לעמדותיהם גם בעמדה פוליטית יותר לוחמנית. הלוחמים המשוחררים, הקימו לעצמם מסגרות חברתיות בעלות אופי צבאי, למשל מועדונים לחיילים משוחררים וותיקי המלחמה. במועדונים אלו הם החיו את רוח המלחמה בחייהם האזרחיים- הם הצדיעו, העלו זיכרונות משדה הקרב, ניסו להנציח אירועים, לפאר גיבורים ולהלל את המלחמה (מעין המשך לאווירה המיליטריסטית שקדמה למלחמה). חברי המועדונים ביקשו להאדיר את ערכי הגבריות והלאומנות בצד סיוע הדדי והקרבה עצמית. הם דיברו על שינוי המשטר ויצירת חברה חדשה, שאותה הם יעצבו. המיליטריזם היווה קושי להתבססות השלום באירופה שלאחר המלחמה ומכשול למשטרים הדמוקרטיים, שניסו לבססו. אפשר לומר שמיליטריזם קיצוני כמו זה שהיה בגרמניה ובאיטליה היווה קרקע נוחה לצמיחת משטרים אפלים- טוטליטריים. הפציפיזם- אל מול הזרם המיליטריסטי, החלה להתפתח לאחר מלחמת העולם הראשונה מגמה של פציפיזם. הפציפיזם נלחם בכל מה שנוגע למלחמה ולקרבות והטיף להפצת שלום בעולם. לטענת הפציפיסטים רק אלו שראו את הזוועה בהתגלמותה יעריכו את השלום, את ההידברות ואת ההגעה לפתרון בדרך של פשרה. הפציפיזם, בניגוד למיליטריזם, סלל את הדרך לחיזוק הדמוקרטיה והמגמות הליברליות בכמה ממדינות אירופה (בעיקר בריטניה וצרפת). מצדדיו השפיעו על מקבלי המדינאים בארצותיהם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. בתחום התרבות- תוצאות מלחה"ע ה-1 ניכרו גם בתחום התרבות. באומנות הפלסטית גברה המגמה האנטי מלחמתית. בגרמניה, בצרפת בבריטניה ובארה"ב נפתחו תערוכות של לוחמים לשעבר שביטאו מסר פציפיסטי. הביקורת על המלחמה ביטאה אצל אומנים רבים חלק מביקורת נרחבת יותר כלפי הקידמה. אומנים אלו הביעו את מחאתם כלפי האמונה במדע ובטכנולוגיה, שאפיינה את המאה ה-19. במלחמה למד העולם שהטכנולוגיה עלולה לשמש גם נגד האנושות ולהביא לזריעת הרג וחורבן באמצעות כלי נשק משוכללים ויעילים. בתחום האומנות הפלסטית בלט זרם שנקרא "דאדא", שיצא נגד מגמת הרציונליזם והקידמה, שהביאה לקורבנות בשדה הקרב. כך גם "האקספרסיוניזם" סגנון בציור המתבטא בקוים ישרים והנדסיים, דרך ביטוי חדשה, מחלוצי הסגנון היה פאבלו פיקאסו. בתחום הספרות, בלטה מגמה אנטי מלחמתית, שהדגישה את חוסר הטעם במלחמה. הסופרים הדגישו את אחוות הלוחמים, אך כתיבתם ככלל היתה מכוונת נגד המלחמה. ספרים רבים הדגישו את התקווה לקץ המלחמות. מבין היצירות הבלטות נציין את ספרו של הסופר הגרמני אריך מריה רמארק- "במערב אין כל חדש" ואת ספרו של הסופר האמריקני ארנסט המינגווי "הקץ לנשק". הביקורת הופנתה לא רק נגד תופעת המלחמה עצמה, אלא גם נגד פוליטיקאים וכלפי שכבת הבורגנות שהנהיגה את החברות בארצות שלחמו.

הקשיים של המדינות הדמוקרטיות הותיקות באירופה בין שתי מלחמות העולם.

בתחומי הפוליטיקה ,חברה כלכלה ובטחון

צרפת

בתחום החברה- למרות שצרפת נמנתה על המעצמות המנצחות, החברה הצרפתית יצאה מן המלחמה מאוכזבת, שבורה ומוחלשת. מחיר הניצחון היה כבד מדי - 1.4 מיליון חללים וכמיליון וחצי נכים- מתוך אוכלוסייה של כ- 40 מיליון נפש. צרפת ספגה יתר קורבנות ונפגעים מאשר כל מדינה לוחמת אחרת. גם צרפת כמו האחרות, סבלה מתיסכול רב של הלוחמים ששבו ולא מצאו תעסוקה עקב האבטלה הגואה. בצרפת היו מהגרים רבים ובעיקר מעל מיליון רוסים שעזבו את ארצם עקב המהפכה ומלחמת האזרחים שהתחוללה שם. כמו כן ספגה נזקים כבדים ברכוש ובתשתיות כלכליות, בעיקר בחלק הצפון מזרחי שלה (אזורי מכרות ותעשייה) ששם התרחשו קרבות רבים וקשים. בתחום הכלכלה- בעקבות המלחמה עמדה צרפת בפני בעיות כלכליות חמורות. עקב המלחמה הפסידה צרפת 25% ממשאביה הכלכליים. בצפון ובמזרח המדינה נהרסו אזורים בהם היתה מרוכזת תעשייה כבדה, ועקב כך פחת באופן משמעותי כושר היצור של התעשייה בצרפת (ב-1919 היצור היה נמוך ב-50% מאשר ב-1913). צרפת איבדה רבות מהשקעותיה במפעלים ברוסיה, שירדו לטמיון לאחר המהפיכה הבולשביקית כאשר הולאמו מפעלים אלו. עלויות המלחמה הכבידו על המשק הצרפתי ויצרו מצב של חוב לאומי גדול, תקציבים בלתי מאוזנים והגברת קצב האינפלציה והסתמכות על מקורות מימון מבחוץ כמו בריטניה וארה"ב. ממשלותיה של צרפת בשנות ה-20 וה-30 נאלצו להתמודד עם הבעיה הכלכלית. הן סברו שסכומי הפיצויים שיקבלו מגרמניה יכסו את נזקי המלחמה ואף ישמשו לצורכי השיקום, אך הנחה זו הסתברה כמוטעית. פיצול פוליטי- צרפת סבלה מאי-יציבות פוליטית. הפרלמנט הצרפתי היה מפוצל ל-17 מפלגותדבר שהקשה מאד על תיפקוד הממשלה ומנע קבלת החלטות ומימוש דרכי פעולה. מאז 1917 היה בשלטון הנשיא ז'ורז' קלמנסו הישיש, עם סיום המלחמה נמתחה עליו ביקורת על שנכנע לבריטניה וארה"ב בועידת השלום ולא דרש מספיק עבור צרפת. הוא סולק מהנשיאות. בעקבות מחלוקות שונות התחלפו ממשלות בתדירות רבה. ב-1919 עלה לשלטון הימין, שקיבל את התמיכה מהרוב שתבע מדיניות חוץ נוקשה כלפי גרמניה וכלפי רוסיה הקומוניסטית. אולם עקב משבר כלכלי וירידת ערך הפרנק ב-1924 ירד הימין ועלה השמאל. בתחום הביטחון- לנוכח הניסיון במלחמת העולם הראשונה, עלתה בדיוני הצבא שאלת הבטחון וכיצד תיראה הגנת גבולות המדינה. ההצעה שהועלתה היתה ליצור קו רצוף וקבוע של מעוזים בנויים ומבוצרים עמוק בקרקע. המפקדים במטה הכללי של צרפת סברו שיש ליצור חזית רצופה של מעוזי הגנה סטטיים, שיוכלו להגן על חיי החיילים וימנעו חדירת כוחות אויב לצרפת. הנחת היסוד שלהם נבעה מהמחיר הכבד בנפש אותו שילמה צרפת במלחמה, ולכן הקו המנחה בתפיסת הבטחון היה מניעת קורבנות נוספים, הנחה נוספת היתה כי התוקף פגיע יותר מהמותקף. את האסטרטגיה ההגנתית הזו אימצו מפקדי צבא צרפת ולכן המליצו לבנות קו ביצורים חזק לאורך הגבול הגרמני משוויץ ועד לוכסמבורג. ב-1930 החלו לבנות את קו הביצורים בפיקוחו של שר ההגנה מאז'ינו שעל שמו נקרא הקו. לטענת היסטוריונים אחדים ל קו מאז'ינו היתה השפעה שלילית על צרפת, משום שנוצרה אשליה שהקו יגן על צרפת בעת מלחמה וניתן לשבת מאחורי ביצוריו. בשל כך לא השקיעו בשיטות לחימה חדשות בתחומי השיריון והאוויר וצבא צרפת נותר מיושן. עלויות הבנייה היו עצומות וגם זה מנע פיתוח חילות ושיטות לחימה והגנה חלופיות לקו מאז'ינו. הטעות בתפיסה של קו הגנה הוכחה במלחה"ע השניה. בריטניה בתום מלחה"ע ה-1 הגיעה בריטניה לשיא העוצמה וההשפעה המדינית, אך גם היא הגיעה לניצחון עייפה ומדוללת כוחות. קשיים כלכליים- בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה היה נדמה שבריטניה חוזרת באופן נורמלי לכלכלה של ימי שלום- הביקוש לסחורות רבות גבר ובעקבותיו עלייה ביצור ומיליוני חיילים ששבו לביתם נקלטו בכלכלת המדינה. אולם בשנת 1920 החל בבריטניה משבר כלכלי. עלית חשיבות וצריכת הנפט בעקבות המלחמה, הביאה לירידה בביקוש לפחם הבריטי. האבטלה החמירה- מספר המובטלים הגיע לשני מיליון. שיטות היצור של בריטניה בבתי החרושת ובמכרות היו מיושנות מה שגרם להתפתחות הטכנולוגיה שלה לפגר אחרי זו של ארה"ב ואף של גרמניה. באביב 1926 פרצה שביתה כללית של כורי הפחם שנמשכה חודשים רבים. לשביתה זו היתה השפעה על גידול במספר המובטלים ולהחמרת הבעייה הכלכלית שכן, המדינות פנו לשווקים אחרים, כי בריטניה לא סיפקה את הסחורה, בעיקר פחם, כך מצאה עצמה בריטניה סוגרמ מכרות, מספנות, משביתה אוניות ולדרדור נוסף של המצב הכלכלי, מה שגרם בסופו של דבר לנפילת הממשלה השמרנית ולעליית ממשלה חדשה של מפלגת הלייבור. לאורך כל שנות ה-20 וה-30 נאלצו ממשלות בריטניה להתמודד עם הקשיים הכלכליים המתמשכים. תמורה חברתית- בשנת 1918 התקבל בבריטניה חוק שנקרא "חוק יצוג העם". על-פי חוק זה הבחירות תהיינה כלליות. זכות הבחירה ניתנה לגברים מעל גיל 21 ולנשים מעל גיל 30, וכך נוספו מיליוני אזרחים בבריטניה לציבור בעלי זכות הבחירה. בשנת 1928 הורד גיל הבחירה לנשים והושווה לגיל הגברים. תמורות בפוליטיקה- בתקופה שבין שתי מלחמות העולם ירד כוחה של המפלגה הליברלית בבריטניה ועלה כוחה של מפלגת הלייבור (העבודה) ככוח פוליטי מול המפלגה השמרנית. מפלגת הלייבור שמה לה למטרה לטפל בבעיות של מעמד הפועלים והעובדים בבריטניה. בבחירות של 1923 זכה הלייבור ל-191 מושבים בפרלמנט ויחד עם הליברלים הקים ממשלת קואליציה בראשותו של ראמזי מקדונלד. ממשלה זו הגדילה את שיעור התמיכה למובטלים, עודדה פעולות בנייה והבטיחה שכר מינימום לפועלים חקלאים. בתחום מדיניות החוץ הכירה ממשלת הלייבור בברית המועצות וחדשה עמה את היחסים הדיפלומטים. בעקבות צעד זה חדלו הליברלים לתמוך בממשלה וכך היתה תקופת כהונתה קצרה מאד. באוקטובר 1924 שוב נבחרו השמרנים. הלייבור חזר לשלטון ב-1929 ונתמך על-ידי הליברלים. ממשלה זו נפלה בעקבות המשבר הכלכלי העולמי ואת מקומה תפסו השמרנים שהחזיקו בשלטון עד 1945. שינוי במבנה האימפריה הבריטית- לאחר המלחמה השתנה יחס השליטה בין בריטניה לבין מושבותיה (הדומיניונים) באימפריה. המושבות הבריטיות ביקשו לאחר המלחמה להיות מדינות עצמאיות וכשנוסד חבר הלאומים הם ביקשו יצוג עצמאי בנפרד מבריטניה. בשנת 1926 נקבע חוק שנקרא "התקנון של וסטמינסטר" על-פיו בריטניה והמושבות יהיו שוות במעמדן. המושבות תהיינה קהילות אוטונומיות בתוך האימפריה. כך למעשה חדלה להתקיים האימפריה הבריטית ובמקומה נוצר איגוד חופשי של מדינות שמאוחדות בזיקתן לכתר- איגוד זה נקרא מאז "חבר העמים הבריטי". למרות בעיותיהן הכלכליות של בריטניה וצרפת ותחושת אי- נחת בציבור מן השלטון, שרד המשטר הדמוקרטי בשתי ארצות אלו ואף יצא מן המשברים מחוזק.

הקשיים של המדינות הדמוקרטיות החדשות באירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה.

לאחר מלחמת העולם הראשונה קמו מספר מדינות לאומיות חדשות במרכז ובמזרח אירופה. מדינות אלו הוקמו על שטחים שהשתייכו טרם המלחמה לקיסרויות- הרוסית והאוסטרו- הונגרית. קיסרויות אלו היו רב לאומיות, כלומר נכללו בהן עמים שונים. למשל, בשטח הקיסרות האוסטרו-הונגרית חיו פולנים, הונגרים, רומנים, סרבים, קרואטים, סלובנים צ'כים וסלובקים וגרמנים. עמים אלו זכו לעצמאות מדינית לאחר מלחה"ע ה-1 מתוקף השאיפה לממש את עיקרון "זכות ההגדרה העצמית של הלאומים". במסגרת זו נוצרו 9 מדינות חדשות פינלנד, אסטוניה, ליטא, לטביה, פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה, אוסטריה ויוגוסלביה. המדינות הלאומיות החדשות הללו ניתקלו בקשיים שונים- בתחומי הפוליטיקה, כלכלה וביטחון. הסיבה הכוללת לקשיים אלו היתה שמדינות אלו נאלצו עתה לראשונה להתקיים באופן עצמאי בעוד שקודם לכן השתייכו למסגרת מדינית גדולה יותר (אימפריה) שענתה על הצרכים השונים- מבחינה כלכלית, פוליטית, ביטחונית וחברתית. בעיותיהן של מדינות אלו לא נפתרו בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מה שגרם למתיחות גוברת והיה רקע למלחמת העולם השנייה. בכל המדינות האלו לא שרדה הדמוקרטיה (פרט לצ'כוסלובקיה שהחזיקה עד מלחה"ע ה-2), את מקומה של הדמוקרטיה תפסו משטרים אחרים כמו דיקטטורות צבאיות ומונרכיות אבסולוטיות, נפילתה של הדמוקרטיה התרחשה בצורה שונה ממדינה למדינה, תלוי בגורמים לאומיים וחברתיים שונים. הקשיים של המדינות הלאומיות החדשות בתחום הפוליטי- המדינות הלאומיות החדשות ביססו את משטרן המדיני על יסודות דמוקרטיים, אך לרובן לא היתה מסורת של דמוקרטיה. רמת השכלה של רוב אוכלוסייתן וחינוכה לאזרחות נאותה לא היו גבוהים. הבחירות לפרלמנטים שהוקמו, שהיו בדרך-כלל יחסיות, גרמו לפיצול מפלגתי. על- כך נוספו ניגודים לאומיים בין חלקי האוכלוסייה השונים ושאיפה של הרוב הלאומי להשתלט על המיעוט ואף לדכאו. ומאידך, מאבקים בין המיעוטים שלעתים בקשו להתנתק מהמדינה לבין הרוב השולט. גורמים אלה וכן הלחץ של מדינות שכנות חזקות (גרמניה או ברית המועצות) הכשירו את הקרקע בשנות ה-20 וה-30 לעלייתם של משטרים דיקטטוריים במדינות הלאומיות החדשות. כן היתה עוינות עמוקה ושורשית בין חלק מהמדינות החדשות, שהביאה לא פעם לסכסוכי גבול, פלישות צבאיות ולחוסר בטחון. במישור הביטחוני- הגבולות ששורטטו למדינות אלה על-פי חוזי השלום שנוצרו לאחר מלחה"ע ה-1 הלמו רק במידה מעטה את המציאות הלאומית בשטח. חלק מהמיעוטים (העמים) לא זכו לטריטוריה וכך נוצר מצב שבחלק מן המדינות החדשות שהוקמו נשארו מיעוטים לאומיים, שלא פעם היוו אחוז גדול מן האוכלוסייה- דבר שגרם לקשיים פנימיים (תסכול, אכזבה) וגם לקשיים בינלאומיים. המתחים הפנימיים האלה, בין הלאומים השונים ערערו את הדמוקרטיה במדינות החדשות. ואף היוו בעיה חברתית קשה. בתחום החברתי- ברוב המדינות התחוללו מאבקים חברתיים קשים, בין האיכרים, הבורגנים והפועלים, רוב המדינות היו בעיצומו של תהליך עיור אך עדין רוב תושביהן חיו בכפרים והיו נתונים להשפעות מסורתיות, דתיות, שמרניות ואנטי ליברליות.בנוסף, עם הקמת המשטר הדמוקרטי, ובהיותו רב מפלגתי, קבוצות שונות באוכלוסיה נתעצמו וצברו כח, דבר זה גרם לאיום ולירידה במעמד האצולה והמימסד הצבאי שנהנו מזכויות יתר במשטרים הקודמים, אלה "אימצו" את הדיקטטורה ופעלו להשגתה כדי למנוע פגיעה בזכויות היתר מהן נהנו בעבר. בשעת כושר ראשונה הן נטלו לעצמן מחדש את הסמכויות שמהן נהנו בעבר. קשיים כלכליים- חלק מהמדינות הלאומיות החדשות לא הצליחו לקיים משק לאומי עצמאי. לא היה בכוחן לספק פרנסה לאוכלוסייה בשל הריבוי הטבעי. ענף התעשייה וענף המסחר לא היו מפותחים ולכן לא יכלו לקלוט כוח עבודה, בעיקר איכרים שלא הצליחו להתפרנס מחקלאות. הבעיה בענף החקלאות נבעה בעיקרה ממחסור בקרקעות לעיבוד (בעיה אגרארית). חלק גדול מהקרקעות בארצות אלו היו בידי שכבה צרה של אצילים שהחזיקו בקרקעות שנים רבות קודם לכן (למשל, אצילים גרמנים במערב צ'כוסלובקיה ואצילים פולנים במזרח פולין). מצב זה גרם למחסור בקרקעות לעיבוד לשכבת האיכרים הרחבה ומנע ממנה פרנסה. לפיכך היה צורך ברפורמה אגרארית= חלוקה מחודשת של קרקעות באותן ארצות, אך ממשלותיהן שלא רצו להסתכסך עם שכבת האצילים הישנה לא עשו צעד בכיוון זה. תפיסה כלכלית מוטעית- המדינות החדשות שאפו ליצור לעצמן משק עצמאי, במיוחד בתחום התעשייה לכן הן הטילו מכסי יבוא גבוהים על מוצרים מבחוץ. הדבר גרם לזעזועים ולמשברים כלכליים. פולין לפני מלחה"ע ה-1 היתה פולין מחולקת בין שלוש המעצמות- רוסיה, גרמניה ואוסטרו- הונגריה. בשנת 1918 הפכה פולין למדינה עצמאית ובראשה הועמד המרשל יוזף פילסודסקי, שהיה בין מנהיגי תנועת השחרור של פולין. במישור הפוליטי- סבלה פולין מקושי, שנבע מפיצול מפלגתי רב. בשמאל נמצאה מפלגה סוציאליסטית, ובימין פעלה מפלגה לאומנית קתולית- שמרנית (ואנטישמית) שסחפה את תמיכתן של שכבות רחבות החל בבורגנות ובמשכילים וכלה בהמוני העם הפשוטים- במידה רבה הודות לגישתה האנטישמית. את האיכרים יצגה מפלגת "פיאסט"- מפלגה קתולית ואנטישמית. מלבד 3 גושים אלו היו בפולין עוד מפלגות קטנות רבות, שיצגו מיעוטים לאומיים. הפיצול המפלגתי התבטא במאבק חריף בין המפלגות ובמשברים ממשלתיים תכופים. סמכותו של הפרלמנט התערערה בעיני העם. מצב זה הביא לכך שבשנת 1926 השתלט המרשל פילסודסקי על השלטון בכוח הצבא והפך את פולין לדיקטטורה צבאית שהחזיקה מעמד עד מלחה"ע ה-2. מנהיגי פולין גילו אהדה לפשיזם ולאנטישמיות. ריבוי לאומים- פולין כללה בתוכה מיעוטים לאומיים: אוקראינים, בילורוסים, גרמנים וכן כשלושה מיליון יהודים. רק 60% מאוכלוסייתה של פולין היתה פולנית בלאומיותה ואילו 40% הנותרים היו מיעוטים לאומיים מהם כ-3 מיליון יהודים. בעיית המיעוטים החריפה בשל כיבושיה של פולין במזרח אירופה. מנהיגי פולין ובמיוחד המרשל יוזף פילסודסקי, לא השלימו עם הגבולות של פולין במזרח ולכן שאפו להרחיב אותם. שאיפתם היתה להגיע לגבולותיה ההיסטוריים של פולין- שטחים שרובם לא היו מאוכלסים על ידי בני הלאום הפולני. לכן הם כבשו את וילנא- בירת ליטא והסתבכו במלחמה עם ברה"מ והרחיבו את שטח שלטונם במזרח). קיומם של מיעוטים לאומיים בשיעור כה גדול היו אחת מבעיותיה הפנימיות החמורות של פולין. פולין העצמאית לא הצליחה לקשור את המיעוטים השונים למדינת פולין ועל כן שררה מתיחות בלתי פוסקת ביניהם. בעיה זו החלישה את פולין מבפנים.

גרמניה הרפובליקה של ויימאר

בגרמניה של אחרי מלחה"ע הראשונה, החזיקה הדמוקרטיה מעמד 14 שנים (1918-1933), מכינון הרפובליקה של ויימאר(נקראת כך ע"ש העיר ויימארבה הוכרזה הרפובליקה ונכתבה החוקה), ועד חיסולה הסופי עם עליית הנאצים לשלטון. את תוחלת חייה של הרפובליקה הויימארית ניתן לחלק ל-3 תקופות: תקופה ראשונה- 1918-1924, שנים של משברים ומהומות. תקופה שנייה- 1924-1929, שנים של שיקום וייצוב. תקופה שלישית- 1929-1933, התדרדרות והתמוטטות. התקופה הראשונה: התקופה הקשה שיצרה המלחמה, אי סדר פוליטי וכלכלי, מהומות ונסיונות הפיכה.

"מרד הספרטקיסטים" ב-1919- מרד של אנשי השמאל הקיצוני, שדגל במהפכה סוציאליסטית וקומוניסטית, בהנהגת קרל ליבקנכט והיהודיה  רוזה לוקסמבורג. המרד דוכא במהירות הודות לסיועם של אנשי הימין הלאומני. שני מנהיגי המרד נתפסו ונרצחו במהלך הדיכוי.

חתימת הממשלה על הסכמי ורסאי הביאה לנתק בינה לבין אותו ימין לאומני, שטען כי מעשה זה הינו השפלה לאומית ובגידה. מי שהואשם בבגידה זו היו כמובן הממשלה, הקומוניסטים והיהודים,שהואשמו ב"נעיצת סכין בגב האומה". גרמניה, כך לטענת התעמולה האנטישמית של הימין, לא הובסה בשדה הקרב כי אם נפלה קורבן לבוגדים. אף שלאמיתו של דבר, האחראים האמיתיים לתבוסה היו הקייזר ומפקדי הצבא. ב-1920 ניסה הימין להשתלט ולכונן מחדש את הקיסרות. וולפגאנג קאפ, בסיוע מתנדבים, משתלט על הבירה הגרמנית והצבא לא נשמע להוראות הממשלה לדכא את הפוטש. בסופו של דבר נכשל נסיון ההפיכה של קאפ מאחר והפועלים בברלין והאיגודים המקצועיים הכריזו על שביתה כללית ובכך שיתקו את הבירה, הניסיון אמנם נכשל וקאפ ויתר ונמלט לשבדיה, אך עם זאת הוכח מעל לכל כי הצבא לא מוכן להחלץ לעזרתה של הרפובליקה ובעצם מצדד בימין. ב-1922 נרצח שר החוץ היהודי וולטר רתנאו לאחר חתימה על הסכם ידידות עם רוסיה (הסכם רפלו). ב-1923 – "פוטש מרתף הבירה". אדולף היטלר מנסה לתפוס את השלטון, אחרי השתלטות על בית הבירה במינכן וצעדה לעבר מרכז השלטון בעיר. הפוטש נכשל והיטלר נידון לחמש שנות מאסר,מתוכן הוא מרצה בפועל רק 9 חודשים, במהלכן הוא מתחיל לכתוב את ספרו "מיין קאמפף" ("מאבקי"). באותה שנה התרחש "משבר עמק הרור", כאשר צרפת ובלגיה פולשות לחבל הרור כדי לאלץ את גרמניה לשלם את הפיצויים שהוטלו עליה. המשבר הסתיים אחרי מו"מ והסדרים בתיווכה של ארה"ב.

מבחינה כלכלית-על הרפובליקה היה להתמודד במצב הקשה שגרמה מלחמת העולם. גרמניה יצאה מהמלחמה מובסת והרוסה, שטחים בעלי פוטנציאל כלכלי רב, דוגמת חבל הסאאר התעשיתי, הוחרמו, ובנוסף היה עליה לשלם פיצויים על הנזקים שגרמה, כי אשמת המלחמה הוטלה עליה ע"י המעצמות המנצחות. בתחילת שנות ה-20 נקלעה גרמניה למשבר כלכלי חמור שפגע קשות במעמד הבינוני והנמוך, קרי מליוני פועלים ושכירים. אינפלציה אדירה השתוללה, ערך המארק ירד במיליוני אחוזים, מה שגרם לאובדן חסכונות, שחיקת שכר, וכאוס כלכלי שנמשך עד 1924. הסיבות העיקריות למצב כלכלי ירוד זה היו הוצאות המלחמה הגבוהות והמעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום. אל המציאות הקשה הזאת חזרו מאות אלפי הלוחמים והפכו למובטלים, דבר שהוסיף תיסכול רב ואכזבה ופגע במורל וכמובן הגביר את הבעיה החברתית תקופה שניה- ב-1924 נבלמה האינפלציה, הבעיות הבינ"ל נסתיימו והחלה תקופה חדשה בגרמניה, תקופה בה שוקמו ויוצבו הכלכלה והמשק. המשק הגרמני חזר לפעילות מלאה כאשר השקעות והלואות מחו"ל-בעיקר מארה"ב- אפשרו חזרה למסלול חיים נורמלי. השירותים התרחבו וכך גם היצור התעשיתי, שעלה בעשרות אחוזים. הוחל ביזום פרויקטים גדולים, מספר המובטלים ירד משמעותית וגרמניה הופכת למעצמה התעשיתית השניה בגודלה בעולם (אחרי ארה"ב). מבחינה פוליטית-המצב הכלכלי שהשתפר והתייצב (באופן זמני) משפיע על היציבות הפוליטית הקיימת וכוחן של המפלגות האנטי-דמוקרטיות פוחת, נשיא חדש נבחר, יש לציין כי הנשיא החדש שנבחר, פאול הינדנבורג, היה גיבור מלחמה ונתפס כמיליטריסט, לאומני ושמרן. מבחינה חברתית יש להוסיף כי המורים במערכת החינוך, קציני הצבא והמשטרה ושאר האחראים לחוק ולסדר, שרתו בימי הקיסרות ורובם לא הפנימו את המחויבות לחירויות האזרח הקשורות בדמוקרטיה ובליברליזם. יהודי גרמניה השתלבו היטב בכל תחומי החיים בתקופה זו ורבים הגיעו לתפקידים בכירים במפלגות הבורגניות, כמו גם רבים נוספים שעסקו במקצועות החופשיים.

מצב זה מתקיים עד 1929, ( מתחילה התקופה השלישית) כאשר התמוטטות הבורסה בניו יורק פוגעת בכלכלותיהן של מדינות אירופה, וביניהן גרמניה, שנשענה רבות על המימון האמריקני שהופסק עקב משבר כלכלי זה. המשבר הכלכלי בארה"ב גורם לצמצום היצור, סגירת מפעלים, פיטורי עובדים, פשיטות רגל והתרחבות האבטלה, והמשק הגרמני נכנס לתקופת מיתון קשה מאוד. כמו כן פורץ משבר פסיכולוגי וחברתי ,שאופיין ביאוש הולך וגואה, תחושת חוסר אונים ברחוב הגרמני ומספר לא קטן של התאבדויות. מצב זה הביא לחיזוקן של המפלגות הקיצוניות, שנהנו גם מסכסוכים הולכים וגוברים בין המפלגות השונות, דבר שהביא לאי הקמתה של קואליציה יציבה שתוכל לשלוט ולמצוא פתרון לבעיות. בינואר 1933 הפכה המפלגה הנאצית לגדולה במפלגות גרמניה והנשיא משתכנע למנות את העומד בראשה,אדולף היטלר, לקנצלר (ראש הממשלה). נקודה זו מהווה את קיצה של רפובליקת ויימאר.