מישהו לרוץ איתו / דוד גרוסמן

מישהו לרוץ איתו / דויד גרוסמן

תוכן הרומן

"הצל שלי ואני יצאנו לדרך" (9-122)

אסף ותמר מופיעים לסרוגין
9-18 אסף, נער שהוריו נסעו לחו"ל והוא עובד בתקופת החופש הגדול בעירייה, מקבל משימה להוציא כלב מהכלבייה העירונית ולמצוא את בעליו. אסף והכלב יוצאים מהמכלאה. אסף מדמיין את הפגישה עם הבעלים של הכלב. מגיעים לפיצריה. (15) מתברר לאסף שהכלב הוא כלבה. הבעלים של הכלב הם 'גברת'.
18-22 חודש אחורה: תאורה של תמר. תמר מכינה את המאורה בערוץ בואדי, מאורה שהוכשרה במשך חודש ימים.
22-31 חזרה להווה. אסף והכלבה מגיעים למנזר ופוגשים את הנזירה תיאודורה. מתברר לאסף ששם הנערה, בעלת הכלבה, הוא תמר (27).שם הכלבה דינקה (31).
31-35 תמר במספרה. הספר מגלח את כל שערות ראשה.
35-41 אסף ותיאודורה אוכלים את הפיצה. תיאודורה מונה את הניגודים בין תמר לבין אסף. תיאודורה מספרת לאסף על תמר, שעבדה אצלה במשך שנה וחודשיים וחסכה כסף (38). מדברי תיאודורה משתמע יחסה להוריה של תמר. תיאודורה מספרת את סיפור חייה.
41-47 28 ימים קודם לכן. אסף בקרב משפחתו ובמקביל תמר מחליפה זהות. תמר מעלימה את יומניה מביתה ומעיינת בהם קודם הפקדתם בתחנה המרכזית, וכך נחשפים פרטים מעברה. מתגלה יחסה להוריה (44).
48-53 אסף מספר לתיאודורה על משפחתו, על רועי ועל דפי. תיאודורה מבהירה לאסף, שלא תוכל לחשוף פרטים אודות תמר, כיוון שהבטיחה בשבועה לתמר לשמור על שתיקה.
53-62 תמר ולאה נפגשות במסעדה של לאה לצורך פרידה. הן שותות להצלחה ולחזרה בשלום. תמר נותנת ללאה חבילת מכתבים ומבקשת שתשלח אותם להוריה, מכתב בכל שלושה ימים. תמר מתכננת להעדר במשך חודש ימים "עד אמצע אוגוסט" (55). חצי מהזמן הוריה, תלמה ואבנר, ישהו בחו"ל לרגל חופשה. מתברר, שתמר מתכננת לישון בגן העצמאות ולאה מציעה להכין לה מזרון במחסן. תמר משביעה את לאה, שבפגישה אקראית ביניהן ברחוב, תתעלם ממנה. (לאה היא אמא לנועה, אם חד הורית והיא בת 45). לאה תוהה למה תמר הורסת את עצמה כך בגיל צעיר. תמר תחגוג 16 שנים השבוע. תמר יוצאת לרחוב מיד אחרי הארוחה. בעוד כחודש היא תתקשר ללאה, שתבוא לאסוף אותה עם ה'חיפושית'. לפני שנתיים, בגיל 14, תמר עזבה את ביה"ס והחלה לעבוד כשוליה אצל לאה. לאחר מס' שבועות אביה החזיר אותה לביה"ס ומאז נפגשה עם לאה ונועה בביתן. מתברר שלאה הייתה מכורה לסמים בעברה וגמלה את עצמה. תמר יוצאת לדרך עם דינקה.
62-70 תיאודורה מספרת את סיפור ההיכרות שלה ושל תמר.
70-77 תמר במדרחוב בן-יהודה נזכרת בסמים שקנתה, שכעת מגולגלים בשקית בגרב. היא חרדה וחושבת על שי, נאחזת בצלילי הגיטרה שלו. תמר מפעילה את הטייפ ומתחילה לשיר את 'סוזן' של לאונרד כהן. האנשים נאספים סביבה. "הפחד הגדול שלה הוא מה יקרה אם דוקא תצליח, אם התוכנית שלה תתגשם, ותוליך אותה... אל אלה שאמורים ללכוד אותה" (77).
77-82 "ארבעה שבועות לאחר הופעת הבכורה הכושלת של תמר" אסץ ודינקה יוצאים מהמנזר. אסף אינו יודע לאן לפנות והוא רץ אחרי דינקה. אסף לא בטוח, שעליו לטרוח לטובת נערה אלמונית. אסף נעצר על-ידי בלש משטרתי ומובל לתחנת המשטרה.
82-85 יומה הראשון של תמר ברחוב. תמר שרה. בסיום השירה, היא מבינה שמרוב התרגשות לא הכינה כובע למטבעות. "באותו יום היא שרה עוד חמש פעמים" (85), אך אף אחד לא ניגש אליה.
85-91 אסף בתחנת המשטרה נזכר בסיפורה של תיאודורה ובבקשתה שימצא את תמר.
91-99 תשע בערב. תמר ודינקה אוכלות מכספי השירה. תמר ממתינה שמישהו יגש אליה. בינתיים היא צופה מהופנטת בהופעת נערת החבלים. אישה מנסה להציל את תמר מחיי הרחוב, ותמר אינה מעוניינת כמובן "רק זה חסר לה, שיצילו אותה כעת מהרחוב, כשהיא עוד לא הצליחה להיכנס לתוכו" (95). תמר הולכת לישון במקלט שהכינה לעצמה מראש.
99-105 אסף נחקר על-ידי מוטי הבלש ועל-ידי סיגל/סיגלית חוקרת נוער. אסף מבין שחושדים בו, בשל דינקה ברכישת סמים בשותפות עם תמר. אסף מסווה את העובדה שנפגש עם תיאודורה. הוא משוחרר ממעצר, כשמתברר לחוקרים תפקידו בעיריה. אסף המום מהגילוי אודות הקשר בין תמר ובין סמים. אסף קובע פגישה עם קרנף, בעל בית יציקה וחבר של רלי, במסעדת 'סימה' בשוק.
105-107 "גם ביום השני שלה (של תמר) ברחוב לא קרה כלום". תמר שרה במקומות שונים ובערב חוזרת למקלט "המצחין ולמקקים שרצו שם כל הלילה" (106).
107-115 אסף וקרנף (צחי) אוכלים צהריים. אסף מספר לקרנף על תמר. קרנף מנסה לשכנע את אסף לוותר, ולא להתעסק עם צרכנית סמים. קרנף מזכיר, לצורך שכנוע, את השכונה שממנה הוא בא. מתברר, שמשפחתו של אסף טסה לאמריקה לפגוש את רלי אחותו ולנסות להשיב אותה הביתה. קרנף חושד, שודאי כבר יש לה חבר אמריקאי. אסף וקרנף נפרדים, כשאסף מבהיר שימשיך לחפש את תמר וקרנף המודאג נותן לו כרטיס טלכרט ואת מספרי הטלפון שלו.
115-122 היום השלישי. יום ההולדת של תמר, בת 16. תמר תשושה ועייפה אחרי לילה בלי שינה במקלט. כשתמר מחליטה לשיר את השיר האחרון ולהסתלק, ניגשים אליה שני זקנים, מחמיאים לה על שירתה, מוודאים שהיא בודדה ומציעים לה לבוא לבית שמנהל בנם פסח. תמר ודינקה יוצאות לדרך עם הזקנים.

"כמו ציפור מטורפת" (123-171)

תמר בבית האמנים של פסח.
125-131 תמר מגיעה לבית ופוגשת את פסח בית הלוי. הוא מחתים אותה על טופס, שהגעתה לבית האמנים נעשתה מרצונה החופשי. תמר חותמת "תמר כהן". פסח מבהיר לה את הכללים ומזהיר אותה, שלא תנסה לרמות אותו. תמר שרה את השיר "אל תקרא לי מותק" של קורין אלאל בפני פסח ומתחרטת על הבחירה, שיש בה כדי לחשוף במרומז את כוונתה. המקום הוא בית-חולים נטוש.
131-143 תמר לוקחת לעצמה מזרון ושמיכות ופוגשת את שלי, שותפתה לחדר. שלי מברכת את תמר "ברוכים הבאים לגיהנום" (134). תמר נזכרת בהוריה: כועסת על אימה ומתגעגעת לאביה. שלי מספרת שכל דיירי המקום בהופעות בכל רחבי הארץ וכולם נאספים רק בימי שישי, שהבולדוגים הם אנשיו של פסח, שפסח מספק סמים לדיירי המקום ושהמניע שלו לכל הוא כסף. תמר תוהה, האם הכסף שנצבר בכובעי הזמרים מספיק? שלי שרה, היא מחקה זמרות מפורסמות. פסח מגיע לקרוא לכן להכין ארוחת ערב.
143-146 מעירים את תמר בשעה 06:00 ופסח מארגן את סדר העבודה. כל אחד נשלח למקום אחר. תמר נשלחת לחיפה. מיקו מנחה אותה בדרך לגבי ההתנהלות בהופעה ומוריד אותה ברחוב.
146-153 תמר מופיעה. לוקח זמן עד שהיא מפשירה וההופעה ממריאה. בסיומה היא נותנת למיקו את הכסף. תמר מופיעה פעם נוספת. היא מנסה לפצח את מטרתו של פסח בהופעותיהם של הילדים.
153-158 תמר עדיין בחיפה, בטיילת של בת-גלים. בסיום ההופעה מתברר לתמר שנגנב ארנקה של אישה זקנה. תמר נותנת לזקנה את הכסף שהרוויחה בהופעה. תמר מבינה שמיקו הוא הגנב והוא מכה אותה.
153-158 בנסיעה נזכרת תמר במכות שקיבלה מאימה. היא מבינה כעת כיצד מתפרנס פסח בעשרות אלפי שקלים ביום. בזכרון יעקב היא צריכה להופיע. היא מתקשה לעשות זאת, אך מופיעה היטב ומיקו גונב. היא נזכרת בתיאו ובשאלה שהיתה רוצה לשאול אותה.
158-162 תמר מפקפקת ביכולתה למצוא את שי אחרי שבוע במקום. מתברר לה שלמקום יש הילה רומנטית בקרב אנשים ששמעו על בית האמנים. תמר שוקעת לתוך המקום "הפך המוח שלה איטי וכבד ובוהה" (160). תמר מפרטת לגבי כישוריהם של האמנים השונים. היא שומעת על שי, למרות שלא ראתה אותו. מדברים על כשרונו הרב, אך "כאילו מדברים על אדם שכבר איננו" (162).
162 תמר מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שהביאו את שי.
163-171 מוזכר אסף, כשהוא עדיין לא פגש בדינקה ובתמר. תמר חוזרת ערב אחד מהופעותיה וניגשת לחדר האוכל. לראשונה היא פוגשת בשי. שי אינו מזהה אותה. הוא נראה לה "כמו העתק דהוי של עצמו" (163). שי לאט לאט מזהה את תמר. הם מתחילים לדבר בשפת הסימנים. שי בורח מהחדר. תמר מבינה, שלא לקחה בחשבון את האפשרות, שלשי לא יהיו כוח ואומץ לצאת. תמר אינה מוותרת. היא נחושה להוציאו מהמקום, לגמות אותו מסמים ולהחזירו להיות מה שהיה.

"אני כעיוור אחרייך הולך" (173-224)

אסף בחיפושיו אחר תמר
175-183 דינקה מוזמנת לבלות את הלילה בביתו של אסף. דינקה מתיישבת ליד ספסל ולמקום מגיע מצליח. למצליח כוויה ענקית על כל הצד השמאלי של פניו. דינקה שמחה לראותו. מצליח מספר שהוא ותמר הכירו לפני כשלושה חודשים. תמר תמיד הגיעה לפגשו לפחות פעם בשבוע, אך כבר חודש שהוא לא ראה אותה ולכן הוא דואג לה. בפגישותיהם הוא מדבר ותמר מקשיבה, לכן אפילו את שם משפחתה אינו יודע. מצליח מעריך את העובדה שתמר אינה שופטת אותו בשל מראהו כמו כל האנשים. מצליח מתעניין בכוכבים. אסף יודע, שלולא תמר גם הוא היה מתעלם ממצליח "ואולי נגעל וקצת מרחם עליו" (181) כיתר האנשים. אסף נדהם מנדיבותה של תמר.
184-191 אסף מגיע עם דינקה לביתו. הוא מבין, מדבריו של מצליח, שתמר מחפשת מישהו. אסף משוחח בטלפון עם רועי, ולראשונה עומד על דעתו, גם במחיר ניתוק קשר החברות ביניהם. אסף סוקר את חייו ומבין שהיה תמיד בודד. הוא מתייחס לחווית הצילום במסגרת החוג עליה היה רוצה לספר לתמר. אביו של אסף מצלצל מאריזונה. אסף משוחח עם כל בני המשפחה. הוא מבשר לאימו שעברה את בחינת הבגרות באנגלית, כך שיש לה תעודת בגרות והוא שומע על בן-זוגה הנפלא של רלי וחש כאב כלפי קרנף (צחי). אסף מחליט לצאת ולמחוק את הכתובת שכתב רועי על קיר חצר בית-הספר בגנות המורה חיים עזריאלי "רעיון תמרי כזה" (191).
191-198 בוקר, היום השני למסע עם דינקה. אסף ודינקה יוצאים מהבית: הוא רוכב על אופניים, והיא רצה לצידו ללא חבל. דינקה מובילה לעבר היציאה מירושלים, לעמק, לאזור שלא היה בו מעולם. אסף פוגש בחורבה את סרגייי וסרגיי. אסף נותן להם את הכריכים שהכין לעצמו. סרגיי מספר לאסף, שהוא פגש את תמר, כשבאה עם תמונה לשאול על בחור אחד. אסף חושב שהבחור הוא חבר של תמר ומתעורר בליבו רגש של קנאה.
198-201 דינקה ואסף משכשכים בבריכה קטנה.
202-206 שלושת הנערים: אבי, כפיר והרצל תוקפים את אסף, בשל חוסר רצונו לוותר על דינקה וגונבים מכיסו 300 ₪.
206-210 אסף מתחיל להתאושש וחש הקלה בשל התמודדותו עם הבריונים, התמודדות ממנה חשש כל חייו. למרות פציעותיו הוא דורש את דינקה ושוב מקבל מכות. אסף נותר חבול ופצוע, אך עם דינקה. אסף משחזר את דבריו של הרצל, ומבין שלדינקה יש תגית ועליה כתוב: 'אגד שמירת חפצים 12988' (210).
210-224 אסף לוקח מהתחנה המרכזית את התיק שהפקידה תמר לפני כחודש ובעורמה מתחמק מהצגת תעודת זהות. בגן סאקר אסף פותח את התרמיל, נוגע בבגדיה של תמר, בצמיד שלה (אך מחמיץ את שמה המלא שחרוט עליו) ומגלה את יומניה של תמר. 'לא לקרוא! פרטי! בבקשה!!!' (216). אסף נזכר ביומן שכותבת אימו. הוא מחליט לקרוא ביומנה של תמר, אך נבוך ממעשהו 'להציץ ככה לתוך נשמה' (221). אסף נפעם מהיומן של תמר. 'היא האדם היחידבעולם שאמר לו אי פעם משהו כל-כך ברור ומפוכח על הדברים האלה החמקמקים והמבהילים' (222).

"איך זה שכוכב אחד מעז" (225-268)

תמר מתכננת ומבצעת את הבריחה מבית האמנים.
227-232 תמר אינה יודעת מתי תזכה לראות שוב את שי. היא מנצלת את ההזדמנות שפסח בחדר האוכל וניגשת למשרדו. היא מחפשת אחר הפנקס האדום, בו משובצים האמנים. היא נזכרת בטלפון שהרים שי מהמשרד בהגנב אליהם הביתה. תמר מגלה, שביום חמישי הבא (בעוד תשעה ימים), יופיעו שניהם בירושלים בין השעות עשר לאחת-עשרה בבוקר. היא מצלצלת ללאה מהמשרד ומודיעה לה על התאריך לאיסוף. מתברר מלאה, שעברו כבר שלושה שבועות מאז שתמר עזבה. תמר מצלצלת לתיאו ואז נתפסת.
232-234 פסח תופס את תמר, עושה חיוג חוזר ולשמע קולה של תיאו מבין שכנראה דיברה עם 'סבתא' כפי שאמרה. הוא מאיים על תמר ואומר לה שהוא חושד בה, אך משחרר אותה. תמר מבינה ששכחה לומר לללאה מהו שם רחוב האיסוף.
234-238 בסיום ההופעה תמר מגניבה פתק לגבר שמנמן ומבוגר שניגש אליה, משה הוניגמן. בפתק היא מבקשת, שיתקשר ללאה ויודיע לה שהמפגש הוא ברחוב שמאי, מול המוניות. משה הוניגמן נענה לבקשתה.
238-242 שישה ימים ליום הבריחה. ארוחת ערב ביום שישי, תמר אינה יודעת כיצד יפגשו שי והיא ביום הבריחה. היא לראשונה מתגעגעת לאימה וחושבת על הדינמיקה המשפחתית. פסח נושא נאום צפוי, על-פי לגלוגיה של שלי, ובסופו מבקש מתמר, החדשה, לשיר.

242-244 תמר שרה, ושירה מכוון כולו לשי. בסיום השיר שי קם ויוצא וחוזר בתום השיר השני עם גיטרה.
244-252 שי ותמר שרים יחד, את 'IMAGINE' של ג'ון לנון ואחר-כך את 'החליל'. לנוכח השילוב המדהים של השניים, מחליט פסח, שביום חמישי, כששניהם בירושלים, הם ישירו יחד בכיכר ציון. תמר נזכרת בעידן ובעדי, באכזבה שלה מבם ומעידן בפרט. היא חושבת על החזרות של המקהלה ולבסוף יוצאת מחדר האוכל ומהמסיבה שמתנהלת בו.
252-255 שלי ותמר משוחחות. שלי מזהה את הקשר המיוחד שנרקם בין שי לתמר, אך מפרשת אותו כהתאהבות. היא מזהירה את תמר לבל תתאהב בשי, כי 'הוא כבר גמור. קבוע בהדלקה. בקושי חי' (252). שלי מבהירה לתמר, שאי אפשר לברוח מפסח. כל האמנים חייבים לו כסף.
255-256 תמר כמהה לקשר עם בחור בן גילה. היא נזכרת בשיחת העידוד שקיבלה מלאה, כשהתאכזבה מעידן. לאה מבינה שתמר צריכה בחור, שהוא ניגודה המוחלט.
256-257 שלי בורחת מהמעון, יורדת לאילת ולמחרת מתברר שהיא מתה.
257-265 שי ותמר יוצאים להופעתם המשותפת, כשעליהם מופקדים שניים: מיקו ושישקו. בנסיעה מראה תמר את כף ידה לשי, ועליה כתוב מתי עליו לברוח בעקבותיה. שי, בדרכם ברחוב, מביע חוסר עניין 'זה לא יצליח. יתפסו אותנו... תעזבי אותי מזה' (260) ואף מפרט לגבי חששותיו. שי ותמר בורחים באמצע השיר 'שעור מולדת' (264). שי כושל ותמר עוזרת לו. מרחוק היא רואה את החיפושית הצהובה של לאה.
265-268 שישקו תופס את שי ותמר, אלא שמשה הוניגמן מבריח את שישקו באמצעות רובה ונכנס איתם למכונית של לאה, שבה נמצאת גם נועה. שמחת הבריחה מהולה בעצב, דינקה הופקרה, נבגדה, נותרה ברחוב. דינקה היא קורבן הצלתו של שי.

"אהובתי, שאלתי כבר את כל הנוודים" (269-294)

דינקה מגיעה לאסף. אסף מחפש את תמר, כשהוא נס על נפשו.
271-280 אסף ודינקה מסתובבים ברחוב מחפשים אחר הגיטריסט, שהזכיר סרגיי. דינקה ניגשת לנגנית צ'לו, שמאיצה באסף לברוח, לא לפני שהיא אומרת לאסף 'תמסור לה (לתמר) שהיא גדולה... שהיא עשר' (272). דבריה בלתי מובנים לאסף. דינקה פורצת בבריחה, אסף אחריה ואנשיו של פסח בעקבותיהם. דינקה מובילה את אסף למנזר. במנזר מתברר לו שהתרחש אסון. הכול הפוך ומבוקע ותאו הוכתה. שלושה תוקפים רצו למצוא את תמר במנזר. תאו מחליטה לצאת החוצה, אחרי 50 שנים בפנים, כדי להציל את אסף, להסיח את דעתם של העוקבים אחריו. תאו שולחת את אסף ללאה, היא מנחה את דינקה להובילו למסעדה שלה.
280-286 אסף ודינקה רצים למסעדה של לאה ולכל אורך הדרך עוקבים אחריהם אנשיו של פסח. במסעדה מתברר, שדינקה נפרדה מתמר כבר לפני ארבעה ימים. לאה מנסה להיפטר מאסף, אך דינקה מתערבת לטובתו וכועסת על לאה. אסף מספר ללאה על השתלשלות הארועים, שהובילו אותו אליה. לאה שולחת את סמיר להביא את בתה למסעדה.
286-287 אסף מבקש מלאה, שתעזור לו למצוא את תמר, ולטענתה, לצערה, אינה יכולה לסייע בכך. היא מספרת לו על ה'הפרד ומשול' של תמר בנוגע לחבריה.
287-291 אסף נפגש עם נויקו, בתה של לאה, והוא מוצא חן בעיניה. לאה מחליטה לספר לאסף, שתמר הסתבכה עם עבריינים, ושלטובתו ראוי שיותיר את הכלבה בידיה. אסף אינו מוכן לוותר. הוא יוסיף לחפש עד שימצא את תמר.
291-294 לאה יוצאת למכוניתה עם נועה, אסף ודינקה. היא לוקחת את אסף למחבוא של תמר, ומבקשת ממנו שיעצום את עיניו בדרך. לאה מספרת לו על עברה. היא מורידה אותו בתחנת האוטובוס, שבה הורידה את תמר שלשום. דינקה ואסף יורדים מהמכונית לואדי. הם רואים שניים מתווכחים, ואסף אינו מזהה את תמר בשיער קצוץ. שי בורח למראה אסף, אסף תופס אותו ואז אסף מקבל מכה חזקה בראש ומתעלף.

"כמו שאת, כשאת פורשת כנפיים" (295-340)

אסף פוגש את תמר במערה עם שי.
297-305 אסף חוזר להכרה ומבין, שתמר חושדת בו, שהוא אחד מ'הרעים'. אסף שותק, כאופייני לו בנוכחות בת שמרגשת אותו.השתיקה שלו מכעיסה את אסף, ודינקה המתקרבת מאפשרת לו לפתוח את פיו. הוא שוב מוציא את הטופס מהעיריה, אך מיד מקמט ומועך אותו. תמר שולחת את דינקה לתקוף את אסף, שמתקרב אליה, אך דינקה מסרבת. היא מתחככת באסף, תמר נדהמת. אסף מוסר לה ד"שים מכולם "מתיאודורה, ומהמוכר של הפיצות. וגם ממצליח. ומלאה. ומנועה, כן, ומהוניגמן אחד שהיה אצלה... וממישהו בליפתא, סרגיי, וגם איזה בלש... ובחורה אחת, שמנגנת על צ'לו במדרחוב..." (300). תמר מציגה עצמה בפני אסף וגם את אחיה שי. לראשונה הוא מבין ששי אינו בן-זוגה. אסף נותן לתמר את התרמיל שלה ומתוודה, שקרא ביומן שלה. תמר זועמת, אך מיד נרגעת. אסף מציע להישאר איתה ותמר נענית בהתלהבות. היא מספרת ששי בקריז (שימשך 5 ימים, אך יומיים וחצי כבר עברו) והוא שמח למחשבה, שהסמים שרכשה, לא היו בשבילה. שניהם יחד מתחילים לטפל בשי. מתברר ששי היה מכור להירואין במשך כמעט שנה. תמר מטפלת בשי במערה שציידה כראוי לצורך העניין.

305-307 הטיפול המפרך בשי, השחיקה. שי מתעורר בשתיים בלילה ומחפש מנה בטירוף.
307-311 שי סובל מכאבים עזים ומעוויתות. עסף ותמר מבינים, שהם אפילו אינם יודעים את השמות המלאים. תמר מתחילה להכיר את אסף, להתיידד איתו, להתקרב אליו למרות השתיקות. לרגעים צורמת לה העובדה, שמצבו העגום של שי מביא לקרבה ביניהם. תמר נרדמת ואסף מבטיח להישאר ער.
311-312 אסף חושב על תמר בהביטו בה בשנתה. הוא נזכר בקרנף וחושב שעליו לצלצל אליו ולהוריו, שלא ידאגו. אסף מבין כעת את עוצמת אהבתו של קרנף לרלי, ועצוב שעליו לבשר לו את החדשות מאמריקה.
312-314 אסף כנראה נרדם, וכשהוא מתעורר לפנות בוקר הוא רואה, ששי לא במערה. הוא יוצא עם דינקה לחפשו, מבלי להעיר את תמר. הוא מוצא את שי, משיבו למערה בדיוק כשתמר מתעוררת, והבריחה נשמרת כסוד של שניהם.
314-317 בבוקר תמר מכבסת בנהר ונהנית מחברתו של אסף. היא מספרת לאסף, שפעם הייתה שמנה מאוד. היא נותנת לו את מברשת השיניים שלה ואת בגדיו של שי, כי הוא כמובן הגיע לא מוכן למערה. ההקאות של שי פוסקות, אך מתחילים השלשולים. אסף ותמר מטפלים בשי, שמתחיל לחזור לעצמו. אסף מודיע, שהוא חייב לחזור לכמה שעות הביתה, ותמר כבר בטוחה, שהוא לא יחזור. אסף נותן לתמר את המכתב מלאה, ומקבל ממנה הנחיות להתקשר להוריה. תמר חוזרת למערה 'מציאותית עד כאב' (317), יודעת שלא ישוב.
317-320 אסף חוזר לביתו, מקשיב להודעות מרועי, מהוריו ומקרנף, ומצלצל לקרנף כדי לעדכן אותו בכל הפרטים. אסף אינו חושף את תחושותיו לגבי תמר ואינו מספר לקרנף על אושרה של רלי. אחר-כך הוא מצלצל להוריה של תמר וקובע איתם בקניון. הפגישה מתחילה בהאשמות, אך מסתיימת בתשובה חיובית לבקשה שהציגה תמר ולאחריה בכי ופורקן של ההורים. אסף נזכר בדבריה של אמו לגבי הורות, והוא ממהר לחזור למערה.
320-322 בכניסה למערה יושבים שלושתם ואוכלים את האוכל שאסף קנה בקניון, למעט תמר, שאינה טועמת דבר. שי וגם תמר מספרים על קורותיהם, אסף מבין מדבריהם, שפסח היכה את תיאודורה, אך הוא לא מספר זאת לתמר. שי שואל על אסף, והשלושה מנהלים שיחה חברתית. תמר חושבת על-כך, שאסף הוא ההיפך הגמור ממנה.
322-337 שני מטיילים מתקרבים אל הוואדי, השלושה נכנסים למערה, אך אינם חושדים בהם. שי שוב מתקשה לשלוט בעצמו. הוא מתאר להם בדמיונו את הנסיעה לקנות סם בלוד. שי מלא זעם ואימה. הוא מכה את תמר ומתעלל בה בדבריו. לפתע הוא נרגע וביקש מתמר שתסלח לו. כששי נרדם יוצאים תמר ואסף מדוכאים החוצה. תמר מספרת לאסף הכול על שי, ועל התנהגותו בבית. אסף מספר על עצמו ומתחיל להיות להם סוד משותף, לשמחתה של תמר. באחת בלילה התעורר שי ויצא החוצה לנגן בגיטרה. תמר ואסף הקשיבו מתוך המערה. שי לפתע שובר את הגיטרה, נכנס למערה ונירדם תחת חיבוקה של תמר. תמר מראה לאסף את המכתב מלאה. אסף מספר לתמר על תיאודורה. היא נדהמת מהפתיחות של האנשים אליו. שניהם יוצאים החוצה וממשיכים לשוחח. אסף מספר על הפגישה בבית הקפה עם הוריה, היא מספרת על השנה האחרונה בבית. אסף מדמיין את תמר בביתו, בקרב משפחתו. שי מתעורר וטוען שאין טעם לחייו ללא הנגינה. שי נרגע בעקבות דבריה של תמר, ותמר יוצאת חזרה לאסף. היא מספרת לו על שלי, על הלינה, על השירה. אסף מבקש ממנה לשיר לו והיא נענית. דינקה נובחת ואחר-כך מתנפלים עליהם אנשיו של פסח. פסח מציע 'חמישיה' לשי, ושי מסרב 'אני עם זה גמרתי' (336). שישקו כמעט שובר לשי את היד, כשקרנף מופיע.
337-340 קרנף מלווה בתשעה שוטרים, שכובלים את פסח ואנשיו. קרנף מציע לכולם טרמפ, והוא מספר לאסף על השתלשלות הארועים. שי חוזר הביתה, וקרנף מחזיר את אסף, תמר ודינקה למערה לבלות בה לילה אחרון לפרידה מהמקום.

"מישהו לרוץ אתו" כרומן בלשי / רומן קרימינלי

• רומן בלשי (רומן דטקטיבי) הוא רומן שבמרכזו עומדת דמות הבלש, המגלה את הפשע ואת הפושע. העלילה מרוכזת בעיקרה בארועים חיצוניים, במעשי הבלש ובדרכי שיקולו. הרומן רווי יסודות של חידה והפתעה. (למשל הרומנים של אגאתה כריסטי).
• רומן קרימינאלי הוא רומן שבמרכזו עומדים הפושע ופשעיו. לרומן זה בסיס פסיכולוגי רחב ומפותח. קיימת חדירה לשכבות הסמויות בנפשו של מבצע הפשע או לתנאים הסוציאליים והחברתיים, שגרמו לפשע. (למשל 'החטא ועונשו' לדוסטויבסקי).

(מתוך 'מילון הספרות החדשה העברית והכללית' / אברהם שאנן 1959)

הרומן הוא בלשי וקרימינלי בעת ובעונה אחת בשל נקודות התצפית המתחלפות. כשהמספר צמוד לתודעתו של אסף, הרי שהרומן עוקב אחרי ה'בלש', שחותר לגילוי ה'פשע', לחשיפת הסוד, לאיתור תמר. החידה וההפתעה מאפיינות את התנהלותו. כך למשל, הוא אינו יודע לאן יגיע כשהפיצה בידיו, ולא ברור לו לאן דינקה מובילה, כשהיא רצה לחורבה של סרגיי מחוץ לירושלים. אסף מופתע לגלות ששי הוא אחיה של תמר ולא בן-זוגה, כשהוא מגיע למערה בסוף הרומן, וכן שהסמים אינם מיועדים לתמר, אלא לשי. לעומת זאת, כשהמספר צמוד לתודעתה של תמר, אנו מתוודעים לרציונל, שמנחה את צעדיה של ה'פושעת' הנרדפת: הכנת סיפור כיסוי להוריה באמצעות המכתבים, שהיא מותירה בידיה של לאה. הכנה עצמית לפעולה: תספורת, קריאת היומנים והפקדתם בתיק בתחנה המרכזית, החלפת הבגדים בשרותים הציבוריים של 'אגד', ארוחת פרידה מלאה, הכנת המקלט לשנת הלילה. וההכנות הקדחתניות ל'יום שאחרי' הבריחה: המערה, האוכל, הסמים, האזיקים. תמר פועלת מתוך אלטרואיזם מוחלט, מתוך רצון עז לסייע לאחיה ולחלץ אותו מהמציאות חסרת המוצא בה הוא מצוי. תמר פועלת לבדה, כשכל הסיכויים להצליח הם נגדה, כשהוריה כבר הרימו ידיים בנוגע לבנם ושי אינו רוצה לעזור לעצמו. אבל, תמר, בה בעת, היא גם ה'בלש'. היא מגלה היכן מצוי אחיה, חוברת אליו, מתכננת פעולת בריחה וחילוץ ובסופו של דבר בשיתוף פעולה עם אסף, אף מביאה את פסח ואנשיו אל מאחורי סורג ובריח. כאופייני לסיפור בלשי, לסיפור פעולה, הסיום מפגיש את שני הגיבורים והטובים מנצחים את הרעים. ובה בעת הרומן אינו מקיים כלל קטלוג זה. תמר אינה פושעת. מעשיה אינם פשעים, אלא אמצעים בדרך להשגת מטרה: רכישת הסמים, התחמקות מהבלש, התחזות, הופעה בפני אנשים לצורך שדידתם וכו'. במקביל, אסף אינו בלש. הוא נער שנקלע באקראי לנתיב חייה של תמר, ואין ברצונו, בהתחלה, לפצח את חידת חייה, אלא למלא את תפקידו בעירייה.

"מישהו לרוץ אתו" כסיפור מסע

• רומן מסע הוא רומן בו הדמויות יוצאות לדרך, דרך פיזית או דרך מטאפורית. סיפור מסע מעמיד אדם בין שני קצוות, לפני ואחרי המסע.

('סיפורי מסע' / ד"ר חנה נווה)

הרומן 'מישהו לרוץ איתו' נפתח כרומן מסע. המיקוד בתודעתו של אסף, שלא ברור לו מהו יעדו המדוייק, שולח אותנו בעיניים עצומות למחצה למסע לא ברור. אסף אינו מוביל, אלא מובל על-ידי הכלבה דינקה. הוא נשאב למסע בעל כורחו ואחר-כך בוחר להיות חלק ממנו. המסע בתחילתו הוא פיזי בעוד הנפש נותרת מאחור "הנער, אסף, רץ קדימה, אבל המחשבות שלו מסתבכות הרחק מאחור..." (עמ' 9). אסף מעוניין להשיב את הכלבה לבעליה ולפרוש מהמסע עוד בטרם החל "אני יכול להשאיר פה את הכלבה ואת (תיאודורה) תתני אותה לתמר?" (36), אלא שסרובה של תיאודורה, שאינה יוצאת מהמנזר, לקבל את הכלבה, מחייב אותו למצוא בעצמו את תמר. כשאסף יוצא מהמנזר, הוא כבר מתחיל להשתנות, הוא מוביל ודינקה אחריו "הוא התחיל לרוץ. והיא (דינקה) התעוררה אליו ורצה לצידו" (77)... "הם רצו זה לצד זה, ריצה קלה, רגועה... כמו נער וכלבתו" (78). ובכל-זאת אסף אינו בטוח בנחיצות המסע "אין לו שום כוונה להתברבר על פני חצי ירושלים במרדף אחרי נערה אלמונית, שאין לו שום קשר אליה" (79). ובכל זאת, במשטרה הוא אינו מסגיר את תמר ואף לקרנף מבהיר, שלא יוותר על החיפוש. אסף נקשר לאט לאט לדינקה ולתמר והמסע הופך לחלק ממנו. לשאלתו של קרנף "לאן אתה הולך מפה? משיב אסף "לאן שהיא (דינקה) תיקח אותי" (114). המסע הפיזי מתברר כמסע נפשי, מסע של גילוי עצמי, של התפתחות, של חניכה והתבגרות. אסף מודע לתהליך שהוא עובר, למרות שהוא אינו יודע לכנות בשם את השינוי המהותי שעבר "בתוך אסף התרחשו לפתע דברים בקצב חדש ומבלבל. בנפש, בגוף, תחושה משונה.."(301). מנער מופנם וסגור, שחושש לבטא את דעותיו (ביחסיו עם רועי), הוא הופך לבעל דעה, לאיש שיחה (עם תאודורה), לבחור שמסוגל להתמודד עם פחדיו (מהבריונים) ומסוגל להתאהב "אסף התיישב והביט בה (בתמר) ישנה, ולבו התמלא אליה. .. הוא התבונן בה ולא שבע" (311).

המסע עובר דרך תחנות בחייה של תמר, דרך האנשים המשמעותיים בחייה ונשלם במפגש איתה, מפגש שהוא לכאורה ראשוני בין השניים, אך בפועל טומן בחובו היכרות מלאה, אך לא הדדית (אסף מכיר היטב את תמר, אבל היא אינה מכירה אותו כלל) "הם כמעט לא דיברו... מפני שזה נראה משונה להתחיל לנהל פתאום שיחת הכרות מנומסת, כמו שניים שזה עתה נפגשו" (305-306). המסע בעקבות תמר, מסע לצורך מציאתה, הוא בעצם מסע בעקבות עצמו, מסע להגדרת זהותו וחייו.

"מישהו לרוץ איתו" כרומן חניכה

רומן חניכה שם את הדגש על תיאור גידולו ובייחוד על התפתחותו הרוחנית של גיבור מרכזי אחד עד להשלמתה. מצבים שונים ומשונים באים לפקוח את עיניו לראות את עולמו ולהבינו. בייחוד משמשות לו כמורי דרך דמויות שונות המציגות לפניו את השקפתו ואת חזונו. תוך כדי כך הן בונות יחד עימו אישיות מאוזנת ועשירה ברוחה, שצעיר זה שואף אליה (ביודעין או שלא ביודעין). ברומן ההתחנכות זוכה גיבור זה לעלייה רוחנית ולהשתלמות עצמית, כאשר חברים מסייעים לו למצוא את דרכו. ברומן כזה הגיבור מוצא פתרון לשאלותיו ומשיג את המטרות שהציב לעצמו. רומן חניכה מתאר את תהליך צמיחתו הפנימית והרוחנית של גיבור מתפתח. (על פי מילון מונחי הסיפורת, יוסף אבן, עמ' 29, 30)

• שאלה – כיצד בא לידי ביטוי תהליך החניכה ברומן שלפנינו?

• תשובה – לשם כך יש לספר קודם את הסיפור בקצרה: אסף, נער בן 16, שהוריו נסעו לחוץ ­לארץ לביקור אצל אחותו, והוא נשאר לבד בבית. את ימי החופש הגדול הוא מבלה בעיריית ירושלים, שם קיבל עבודה לתקופת הקיץ. עבודה זו מוציאה אותו להרפתקה בלתי צפויה. אסף מתבקש לאתר את בעליה של כלבת לברדור, שנמצאה מתרוצצת לבדה במרכז העיר, ולגבות מהם קנס. בין אסף והכלבה נוצר קשר מיוחד: הכלבה, שלא הפסיקה לנבוח מאז נלכדה, נרגעת כשאסף מדבר אליה. ביחד יוצאים הנער והכלבה למסע חיפושים אחר בעלי הכלבה, שבמהלכו יגלה אסף ירושלים שונה מזו המוכרת לו. במקביל, מתוודע הקורא גם לתמר, בעלת הכלבה. תמר, נערה שברחה מהבית ונעלמה למספר שבועות כדי להציל את אחיה המסומם, שנשאב לעולם אפל ומסוכן. כדי להצליח במשימה היא מכינה לעצמה ולו מסתור

במערה בשולי העיר. בדרך היא עוברת מסלול קשה של בדידות ואלימות. אך היא גם מגלה במסלולה זה הרבה על יכולותיה האמנותיות ועל כוחה הנפשי. היא קטנה ושברירית למראה, אך מתגלה כנערה חזקה ונחושה להתגבר על פחדיה. היא סוערת ואמיצה, מודעת לעצמה, מתנסחת היטב והולכת אחרי המלים. ובינתיים, ממשיכה דינקה הכלבה להריץ את אסף בירושלים. תוך כדי כך הם פוגשים עוד ועוד אנשים שחייהם שזורים בחיי תמר לטוב ולרע. אותם אנשים אינם אומרים לו היכן היא נמצאת, אבל אסף יודע שעליו להמשיך ולחפש את תמר. למעשה הכלבה מחברת את שני מסלולי החיים האלה.

הקורא משתתף במירוץ של אסף, הנתלש מעולם מוכר שבו שיגרת היום קבועה בדרך כלל, והאנשים בסביבה הקרובה הם חברי-ילדות ובני משפחה. המפגש עם דינקה הכלבה מהווה נקודת מפנה במהלך החיפושים אחר תמר, אסף מכיר צדדים אפלים ומאיימים של המציאות בעירו. הוא לומד להתמודד עם המצב החדש והמורכב אליו נכנס ומצליח להתקדם לקראת מטרתו. כל אותו זמן מלווה אותו הקורא, קצר נשימה כמעט, כדי לגלות מה מחכה לאסף בקו הסיום של המרוץ. מסע הרדיפה אמור לגשר הן על פערי זמן שיצר גרוסמן (הסיפור של תמר מתחיל חודש לפני הסיפור של אסף) והן על פערי מידע (אנחנו יודעים הרבה יותר מכפי שיודע אסף). סופו הוא חיבור מוצלח בין השניים, שמציל את תמר ואת אחיה מהסכנה שנשקפת להם, ויותר מזה – מציל את אסף ואת תמר מהכחשה וויתור ומוליך אותם לאהבה כנה וחזקה.

שני הנערים הם בני 16, בגיל ההתבגרות. זהו שלב מעבר בין הילדות לבגרות ומאופיין בשינויים התפתחותיים רבים – פיזיולוגיים, נפשיים-רגשיים, חברתיים ומשפחתיים, וגם שינויים בחשיבה. יש מעבר מחשיבה קונקרטית מוחשית לחשיבה מופשטת. מעבר זה מאפשר לגבש תיאוריות ואידיאולוגיות. בדרך כלל מזהים התבגרות עם אירוע בצמיחת האדם והתפתחותו, המתרחש בתפר שבין הילדות לבגרות, שבעקבותיו חלה מהפיכה במושגיו: התייחסותו הנאיבית לחיים הופכת לראייה מפוכחת.

• שאלה – אילו דוגמאות של התבגרות תוכלו לתת מהרומן?
• תשובה – הראייה של אסף את הסובב אותו, האשלייתית לעתים, נמשכת כמעט עד לסוף הרומן, לעומת תמר שרואה את הדברים בצורה מפוכחת כמעט מן ההתחלה, ולכן אפשר לומר שהיא עברה את שלב ההתבגרות לפני אסף. היא הרבה יותר מגובשת, יודעת מה מטרותיה וכיצד להשיגן, מסוגלת לקבל החלטות בנחישות (התספורת הקצוצה אצל הספר, עמ' 33), לתכנן תכניות. בעוד שאסף עדיין בתהליך חיפוש וגיבוש הזהות האישית. גם העניין השיפוטי, מה נכון ומה לא נכון לעשות, מלמדים על בגרות, וניתן לראות אצל אסף תהליך של למידה וחשיבה מתחילת הסיפור ועד סופו. תהליך של התנתקות מהתלות המשפחתית (191 למטה, פסקה

חיפוש וגיבוש הזהות האישית. גם העניין השיפוטי, מה נכון ומה לא נכון לעשות, מלמדים על בגרות, וניתן לראות אצל אסף תהליך של למידה וחשיבה מתחילת הסיפור ועד סופו. תהליך של התנתקות מהתלות המשפחתית (191 למטה, פסקה אחרונה), לטובת חיבור לתמר.

חלים שינויים אצל אסף. הוא עובר שלב התבגרות בלחימה עם הנערים (209-206), עומד על שלו. דוגמה נוספת: מגלה תושייה: קונה עיתון ולומד על קבוצת הכדורגל כדי להיחלץ ממצב בעייתי (212, 213) (לקרוא פסקה עמ' 214 למטה) שני הנערים עוברים מסע שבוחן גבולות עד שיגיעו לגילוי עצמי ולגילוי האהבה.

הגיבורים עוברים תהליך חניכה, סוער ומסעיר, שמוציא אותם מהסיפור שונים לחלוטין מכפי שנכנסו אליו. וחוויית החניכה הזאת אמורה לעבור באופן מרוכך גם על הקורא הצעיר.

• שאלה – כיצד תאפיינו ספרות נוער?
• תשובה – הרומן שייך לספרות נוער בכך שהגיבורים בני נוער, וההורים שלהם לא יהיו בסביבה. כמו כן, גיל הגיבורים בסיפור הוא כגיל קהל היעד שלו.

אל הקהל הצעיר שלו פונה גרוסמן באמצעות שני גיבוריו, תמר ואסף, מקור לא אכזב להזדהות והתפעמות.

כדי לכוון אל בני הנוער הכניס גרוסמן ל"מישהו לרוץ איתו" חומרים שמזוהים מאד עם "תרבות הנוער": ספורט, משחקי "מבוכים ודרקונים" (211, 212) שאסף אמון עליהם עד כדי כך שהם חלק מעולמו הרוחני. את החיפוש אחר תמר באמצעות הכלבה דינקה הוא מדמה בשלב מסוים ל"קווסט" מן הסוג שעושים מול מחשב: "בראשו התנגן משהו: לוחם, גנב, אביר, קוסם. שלושה מתוכם כבר הייתי ורק האביר חסר (ולרגע היה מוטרד: לא היה לו שום רעיון איך יוכל אי פעם להיות אביר)" (עמ' 328).

גם לטלוויזיה יש חלק בעולם האסוציאטיבי של הגיבורים. קולו הצווחני של מישהו מזכיר לתמר את קולו האיום של סטיב ארקל המצחיק-מגעיל מ"אריזה משפחתית" (251); ויש סמים וחבורות ומסיבות. הגיבורים אף מצטטים מספרות הילדים שהם זוכרים מילדותם הלא-רחוקה: לכלבה הנהדרת של תמר קוראים דינקה: "זה לא כמו החתול של עליזה בארץ הפלאות?" (עמ' 136) שואלת אותה שלי, נערה חסרת בית. כינוי החיבה של תמר בפי אחיה הוא ווטסון, כשמו של הדוקטור, עוזרו של שרלוק הולמס, מספרי המתח של סוף המאה ה-19. ואילו היא מכנה את שי : הולמס (261) ושרלוק (330).

כמו כן יש הרבה אנלוגיות והתייחסויות לאגדות ולספרות ילדים, וכשתמר מגיעה למעון לילדים חסרי בית, שואלת אותה שלי: "הנאים החדרים בעיניך?", ותמר משתפת איתה פעולה וממשיכה בבפראפרזה על "דירה להשכיר" של לאה גולדברג: "האמת, החדרים אינם נאים בעיני", וכו'.

גרוסמן מעמת אמנם את הגיבורים שלו עם אלימות, עם רשע ועם ייאוש, והם פורשים מדרך הישר אל צידו האפל של הרחוב, אך הוא גם מחלץ אותם משם מחוזקים מאוד. לירידה אל הביבים יש בסיפור שלו מטרה. היא זמנית, עד הסוף הטוב.

הרומן משתייך ל'ספרות נוער'. ספרות שנכתבת עבור בני נוער, כך שמשולבת בה 'תרבות נוער' (מבוכים ודרקונים, דמות מסדרת טלוויזיה, שמות הפרקים הם ציטוטים מתוך שירים מוכרים...). רמת הקריאות מזמינה, מפתה ואנרגטית. ובעיקר, במרכזה גיבורים בני נוער העוברים תהליך של חניכה. כלומר קהל היעד הוא בני הנוער, אך גרוסמן אינו מוותר גם על קהל המבוגרים. בחירה במבע משולב, לכן, אינה מפתיעה. היא מאפשרת לסופר לפנות בדרך זו לשני הקהלים, תוך ביטול ההפרדה המקובלת ביניהם. הצמידות לתודעת הגיבורים מאפשרת לבני הנוער להזדהות כמעט מיידית עם הדמויות, עם אסף הטוב, אך חסר הברק, ועם תמר הסוערת והאמיצה. ובה בעת נשמרת מידה של ריחוק מהדמויות, ריחוק שיש עמו מידה של הבנה בוגרת, שמאפשרת את הסלחנות כלפי הגיבורים התועים. הדבר מאפשר כתיבה מגוננת, לא שיפוטית, חומלת, שכל-כך הכרחית ב'ספרות נוער' (עפ"י יעל דר).

אחד הצדדים החשובים והכואבים ברומן הוא התמכרות לסמים והתמודדות המכור, ובעיקר משפחתו, עם הנושא. שי האח שמכור נלכד במלכודת שאינו מסוגל להיחלץ ממנה בכוחות עצמו, נתון לשליטתם של מבוגרים המעוניינים בהמשך צריכתו סמים. הוריו של שי שמתעלמים, לא משום שאינם אוהבים, אלא משום שאינם רוצים להתמודד עם הקושי, מדחיקים, הולכים בדרך הקלה. תמר האחות שבוחרת בדרך הקשה אך הנכונה לעזור לשי, ובדרך סוחפת איתה דמויות רבות אחרות שעוזרות לה במאמציה.

הספר מצייר בבירור כי בעיית הסמים אינה בעייתו הפרטית של המכור אלא של כל הסובבים אותו, הן אלה שאכפת להם ממנו והן של החברה כולה, והתמודדות עם הבעיה אינה פשוטה כלל. יש לציין כי הסוף הטוב כאן הוא הכרחי ביצירת סיפור התבגרות, שבסופו של דבר הכול בא על מקומו בשלום, והגיבורים יוצאים בוגרים ומחוזקים מאשר בתחילה, אלא שלא כך תמיד בחיים, ולעתים הבעיה מתגלה מאוחר מדי, או שלא תמיד יש לחברה די כוח או אומץ, כפי שיש לתמר, להתמודד עם הקשיים.

• לסיכום, מסגרת הרומן היא מין סיפור מתח והרפתקה בעולמם של בני נוער ישראלים. זהו עולם שניטלה ממנו התמימות שאנו רגילים לייחס לעידן הישראלי הקודם, למה שמכונה "פעם".

נקודת התצפית

הסיפור מסופר בגוף שלישי, והמספר אינו דמות בעלילה, למרות שברגע הראשון נדמה שהמספר הוא מספר גיבור. ההטעיה נובעת מהמבע המשולב לכל אורך הסיפור. המספר נשאר אחד, אך זוית הראיה שלו צמודה פעם לתודעתה של תמר ופעם לתודעתו של אסף. כך לאורך כל הרומן מתחלפת נקודת התצפית. לנוכח העובדה שהמספר צמוד לתודעת אחת הדמויות, אסף או תמר, הרי שהוא אינו יכול לשמור על אוביקטיביות, והוא בהכרח מספר סוביקטיבי. האהבה לתמר, אהבה שצומחת לאט לאט, היא שגורמת לאסף להממקד בחיפוש אחרי תמר, לחוש שוויתור עליה משמעו להפקיר אותה (107). אסף מקפיד להוסיף 'אבל...' (108) בכל פעם שנחשפים פרטים אודות תמר שאינם לרוחו. לפיכך הוא גם מתעלם מהמלצתו של קרנף "תקשיב לי, אסף, תשכח ממנה, תפסיק לחלום עליה" (108).

כשהמספר צמוד לתודעתו של אסף, רבים פערי המידע. אסף אינו כל יודע. ידיעתו מוגבלת מאוד, והפרטים המתפענחים על-ידו נחשפים גם בפנינו הקוראים. אסף חושף פרט אחרי פרט מעולמה העשיר של תמר, ובכל זאת הדברים משתלבים לתמונה אחדותית אחת ומפתיעה רק במערה. הוא מופתע מהמראה של תמר, מהקשר המשפחתי בינה לבין שי, מהעובדה שהסמים אינם עבורה... ובכל זאת הרי אנו, הקוראים, יודעים הרבה יותר מכפי שיודע אסף, בשל צמידות המספר גם לתודעתה של תמר לסרוגין. אנו, לפיכך, כלל לא מופתעים מהמתגלה במערה. גם הידיעה של תמר מוגבלת משלנו. תמר אינה יודעת, למשל, מה עלה בגורלה של דינקה אחרי שנשכחה בעת הבריחה. היא סבורה שהיא אבדה לה לנצח. הצמידות לתודעתו של אסף מאפשרת לנו לדעת יותר מתמר, לדעת היכן דינקה. אסף יוצא למסע בעל כורחו, כשהוא פאסיבי לחלוטין, כשהנתיב כלל אינו ברור לו "אסף כבר הוטס במהירות דרך חצר העירייה, דורדר במדרגות, הופרץ לרחוב..." (13). חוסר הבנתו את המציאות גורם לו לספק מידע בלתי מהימן בנוגע להתרחשויות להן הוא עד, ולכן כשהמספר צמוד לתודעתו הוא מספר בלתי מהימן. כך למשל סבור אסף שדינקה היא כלב, עד למפגש עם מוכר הפיצה או למשל סברתו, שתמר היא צרכנית סמים, כדברי הבלש וחוקרת הנוער, סברה שמתבדה במפגש עם תמר ושי במערה. זו גם הסיבה שאסף מקנא לתמר, למרות שהוא מדחיק רגש זה, כשהוא סבור שהיא נעלמה בחיפושיה אחר בן-זוגה.

הרומן משתייך ל'ספרות נוער'. ספרות שנכתבת עבור בני נוער, כך שמשולבת בה 'תרבות נוער' (מבוכים ודרקונים, דמות מסדרת טלוויזיה, שירים מוכרים...). רמת הקריאות מזמינה, מפתה ואנרגטית. ובעיקר, במרכזה גיבורים בני נוער העוברים תהליך של חניכה. כלומר קהל היעד הוא בני הנוער, אך גרוסמן אינו מוותר גם על קהל המבוגרים. בחירה במבע משולב, לכן, אינה מפתיעה. היא מאפשרת לסופר לפנות בדרך זו לשני הקהלים, תוך ביטול ההפרדה המקובלת ביניהם. הצמידות לתודעת הגיבורים מאפשרת לבני הנוער להזדהות כמעט מיידית עם הדמויות, עם אסף הטוב, אך חסר הברק, ועם תמר הסוערת והאמיצה. ובה בעת נשמרת מידה של ריחוק מהדמויות, ריחוק שיש עמו מידה של הבנה בוגרת, שמאפשרת את הסלחנות כלפי הגיבורים התועים. הדבר מאפשר כתיבה מגוננת, לא שיפוטית, חומלת, שכל-כך הכרחית ב'ספרות נוער' (עפ"י יעל דר).

דמותו של אסף

אסף, נער ירושלמי בן שש עשרה, עובד בחופשת הקיץ בעירייה. הוא נמצא לבדו בביתו משום שהוריו נסעו עם אחותו הצעירה מוקי לארה"ב כדי לבקר את האחות הבכורה, רלי, השוהה שם. בראשית הרומן הוא עושה רושם של נער נורמטיבי, רציני, בעל כושר ספורטיבי שלא נוצל (עמ' 77), ותרן וכנוע, נוטה להסמיק (עמ' 39), קצת חסר ביטחון: כשהוא מקבל את תפקיד חיפוש בעל הכלב הוא אינו מוחה על כך, אך נראה מבולבל, מוטרד - מה יהיה, למשל, אם בעל הכלב לא ירצה לשלם את הקנס (עמ' 14). הוא יודע שלא יוכל להתווכח ויהיה לו נוח להיכנע כמו שהוא נכנע לחברו רועי בעניין דפי קפלן (עמ' 14, 16). הוא מעיד על עצמו כחלש ושונא תכונה זו (עמ' 14) . (גם בשלב מאוחר יותר כשיעבור תהליך התבגרות ממשי עדיין יתקשה לראות עצמו אחרת.) אך בשלב זה של ראשית הרומן הוא שתקן, מתקשה בדיבור - דבר שבולט בשיחה עם תיאודורה, וכך היא אומרת לו:

"מה בלעת את לשונך." (עמ' 28)

"מה טעם יש בכל הפיצה שלך אדוני בלי שיחה?" (עמ' 38)

" היא מדברת ואתה שותק" (משווה בינו ובין תמר - עמ' 35)

תחילה נקלע אסף בעל כורחו למשימה שאינה פשוטה כפי שנראתה תחילה, אך תוך זמן קצר הוא נשאב לתוכה. כאן מתחיל תהליך חניכה, תהליך התבגרות שיביא לשינוי בקווי אופי שאפיינו אותו טרום המסע. אם נדמה היה שהוא ותרן, כנוע, חששן, הרי שבהדרגה הוא הופך להיות מחויב למשימה מתוך צורך, מתוך דחף פנימי שמחייב אותו לחוזק נפשי, להתמודדות עם לחצים אמיתיים, לגילוי תושייה ותעוזה. בהמשך נדמה כי הדחף לבצע את המשימה שהוטלה עליו ולהשיב את הכלבה לבעליה נובע מתוך רצונו העז לפגוש בתמר. המסע בעקבותיה מאפשר לו להכירה דרך מפגש עם מכריה, דרך הצצה ביומניה, אך ככל שהוא קורא יותר, שומע על אודותיה עוד ועוד רב אצלו הנסתר על הנגלה, מתעוררות עוד ועוד שאלות, והוא מבין עד כמה הוא כמה לפגוש אותה. אסף יוצא למסע בעקבות תמר באמצעות דינקה הכלבה אשר מוליכה אותו דרך תחנות שונות בחייה של תמר ודרך מפגש עם אנשים שיש להם חלק בחייה. מסעו בעקבותיה הוא גם מסע התבגרותו, והקשיים בדרך הם מבחני ההתבגרות, שאותם יעבור בהצלחה מרשימה.

וכך כבר בתחילת הרומן הוא נאלץ, מבלי שהתכוון, לשלם עבור פיצה שלא רצה להזמין רק משום שדינקה הובילה אותו לשם ומשום שהמוכר במקום זיהה אותה. במקום זה לומד אסף שהכלב אשר מוליך אותו הוא בעצם כלבה ושבעליה זו בעצם "גברת צעירה" (עמ' 15). הוא גם מתחיל להבין שהמשימה שהוטלה עליו לא תהיה כה פשוטה: "ואסף מתחיל סוף סוף לתפוס את הסיבוך העצום במשימה שהוטלה עליו…" (עמ' 15).

ובכל זאת בשלב זה עוד לא יודע כמה תהיה מסובכת, מורכבת ומסוכנת משימה זו. מסלול הריצה ממשיך במסלולה הקבוע של תמר, כי עם הפיצה החמה היא נוהגת ללכת ולבקר את תיאודורה, הנזירה היוונית. בעקבות השיחה עם תיאודורה מתגברת סקרנותו בקשר לתמר. הוא מבין שאינה מוכנה לספר הכל על תמר וכי יש מה להסתיר. כאן גם מתחיל תהליך השינוי, כי אם בתחילת הרומן הגדיר את עצמו כנער משעמם, מגושם ואיטי שנערות נוטות להתנשא מעליו (עמ' 65), הרי שבעקבות השיחה עם תיאודורה הוא לומד להכיר בערך עצמו, ועל אף שתיקותיו בתחילת השיחה הוא נפתח בהדרגה, לומד להבין שיש מי שרואה בו איש שיחה מעניין, ויש מי שנהנה להקשיב לו. פתיחות זו תלך ותגבר ולקראת סוף הרומן, בשיחה עם לאה, תצוף בתודעתו העובדה שהוא מסוגל לדבר בקלות ובטבעיות עם אדם שזה אתה פגש בו, והוא יופתע מכך. (עמ' 289)

המסע בעקבותיה של תמר והתרשמותו מנערה חזקה, מיוחדת במינה, נחושה בדעתה, מחזקת גם אותו ובהדרגה הוא מתמלא ביטחון עצמי. דבר זה בא לידי ביטוי באופנים שונים. תחילה הוא מגלה יכולת לסיים מערכת יחסים חד צדדית עם חברו רועי (עמ' 185 - 187). הוא מצליח להתמודד עם הידיעה שהיה כל השנים בודד וניסה להתכחש לכך. אך יותר מזה, הוא מסוגל להתמודד עם קשיים אובייקטיבים שיעוררו פחד אצל כל נער שגרתי ה"הולך בתלם": הוא מצליח לקבל במרמה את תיקה האישי של תמר במדור לשמירת חפצים, הוא מצליח להתמודד עם פחדים גדולים כמו המעצר על ידי השוטר והחקירה במשטרה, הוא מצליח לשרוד בעקבות תקרית אלימה עם בריון על אף שפיזית אינו מצליח לנהל דו קרב שוויוני, ולבסוף גם מקבל החלטה שיש בה סכנה אמיתית לשלומו ולחייו, וכך על אף שפסח ובריוניו בעקבותיו הוא אינו מוכן להשאיר את דינקה אצל לאה גם כשיודע שהיא עלולה להסגירו וכך הוא אומר: "אני לוקח את דינקה וממשיך לחפש את תמר." (עמ' 290) וזאת למרות המלצתה של לאה לא להסתכן עד כדי כך. מרגע שהוא פוגש את תמר הוא מתחזק עוד יותר ולא עוזב אותה.

אסף לומד להתבונן על העולם בעיניים מפוקחות ובוגרות יותר. הוא לומד להבין שיש נערים ונערות שגדלים בבתים 'קרים' , וישנם כאלה שהם בכלל חסרי בית (סרגיי , עמ' 194). תוך כדי כך הוא משווה את מצבם למצבו ומגלה עד כמה התמזל מזלו לגדול במשפחה חמה ועם הורים אוהבים. הוא לומד עד כמה אהבה היא דבר מורכב, ופתאום, לראשונה, יכול שלא לשפוט עוד את רלי על החלטתה לעזוב את קרנף. הוא מגלה שכאשר אמרה שהיא זקוקה ל'מרחב' אכן התכוונה לכך. הוא לומד מאנשים מבוגרים כמו תיאודורה ולאה מהי הקרבה, מהי נאמנות ומהי חברות אמת.

התאהבותו בתמר

תיאודורה כבר בראשית המפגש עם אסף מאפיינת אותו כהיפוכה של תמר: "תמר אוהבת זיתים ואתה פטריות. היא גבינה צהובה, ואתה בצל. היא קטנה ואתה עוג מלך הבשן, היא מדברת ואתה שותק." (עמ' 35) למרות ההבדל ואולי בזכותו נמשך אסף לדעת עוד ועוד על תמר, וככל שהוא יודע פרטים נוספים על אודותיה הוא מוקסם מאישיותה יוצאת הדופן. תוך כדי שיחתו עם תיאודורה הוא חושב על תמר ומהרהר - מה תמר אמרה לתיאודורה, מה תמר הייתה חושבת על עניין כזה או אחר. הוא חש רעד בגופו (עמ' 64) כשתיאודורה מתארת באוזניו את גומת החן של תמר, הדבר אף גורם לו להסמיק. כשהוא יוצא מתיאודורה הוא נחוש לדעת עוד ועוד על תמר, דבר שמשפיע עליו אפילו באופן פיזי: "גופו היה מתוח ומלא זרמים". (עמ' 77) בשלב מסוים כשנדמה לו שתמר מכורה לסמים נופלת עליו תוגה ואפילו רצון רגעי להחזיר את הכלבה לעירייה, אך הוא מיד מתעשת ומחליט שלא יוכל "להפקיר" אותה.

שני גורמים מעצימים את רגשותיו לתמר ומחזקים את הדחף לפגוש אותה, לדבר אתה, להכיר אותה באמת:

• קריאה מרפרפת ביומנה של תמר, המגלה לו פרטים רבים על עולמה הפנימי ועל מחשבותיה, ההתרשמות שהיא חכמה, עצובה, יודעת הרבה על החיים, יודעת לבטא בכתב דברים שלא פעם הרהר עליהם בעצמו, ההערצה שלו אליה על כך שהיא לא פוחדת ממחשבות שהוא כן חושש מהן. (עמ' 222 – 224)

• המפגש עם אנשים שמכירים אותה - כולם מבוגרים, שלושתם יוצאי דופן באישיותם -(כל אחד בדרכו שלו) - תיאודורה, מצליח לאה.

קיים אצלו חשש שמא יש לתמר חבר - פרט שמדכדך אותו מצד אחד אך מדרבן אותו מאידך להמשיך. הוא חש שהיא הכניסה שינוי לחייו: "כל כך ריקים נראו לו כעת החיים שלו בהשוואה ליומיים האחרונים, המחושמלים בתמר. ולא רק ריקים: היה נדמה לו שעד שהיא נכנסה לחייו, הוא היה עושה דברים כמעט באופן מכני, אוטומטי, בלי להרהר בהם, ובלי להרגיש ממש. ועכשיו, מאז אתמול, כל דבר שקורה לו, כל אדם שהוא פוגש, כל מחשבה שלו - הכל מחובר ומקושר לאיזה מרכז אחד, עמוק, מלא חיים." (עמ' 214) מרגע שהוא פוגש בה פנים אל פנים הוא חש נוח במחיצתה, שתיקותיהם המשותפות ושיחותיהם מקרבים ביניהם מרגע לרגע. הם פתוחים זה לזה כבר מן ההתחלה.

לסיום, עצם יציאתו של אסף למסע כבר היא תחילתו של שינוי כי לפני כן לא היה נער ספונטני, אפילו קרנף מופתע מן המשימה שאליה נשאב אסף במלוא המחויבות. במהלך המסע לומד אסף דברים חדשים על עצמו, על סובביו, על התייחסותו לחיים ומבטו הופך להיות בוגר יותר, מציאותי יותר, מפוכח יותר.

דמותה של תמר

תמר, בת גילו של אסף, נערה ירושלמית, קטנה למראה, שברירית, קולה רך ונעים, יודעת לשיר. גם היא יוצאת למסע מורכב ומסובך שתכליתו להציל את אחיה ,שי המכור לסמים והכלוא ב"בית האומנים" של פסח בית הלוי. הדחף המרכזי שלה למעשה הוא שיחת טלפון חפוזה משי בה התחנן שתציל אותו. לצורך כך היא עוזבת את ביתה ויורדת לרחוב מתוך מטרה להיתפס ברשתו הרחבה של פסח בית הלוי, להגיע לביתו, לפגוש בשי, ובאמצעות תוכנית נועזת לברוח אתו משם. היא מתכוננת למבצע במשך שבועות, מוצאת מערה נסתרת, אוגרת בה מצרכים נחוצים לשהייה בת כמה ימים, שם היא מתכוונת לגמול אותו מן הסם ולהחזירו הביתה. זוהי נערה יוצאת דופן באומץ ליבה, בעצמאותה, בנחישותה, בקשריה החברתיים ובדרך שבה היא מתמודדת עם בעיות קשות.

ההחלטה לעזוב את הבית, לוותר על שערה הארוך והשופע, לא לספר להורים דבר על תוכניתה, הויתור על אומנות גבוהה ונסיעה לחו"ל לטובת מוסיקה "קבצנית" ברחוב, ההחלטה לתת לאישה המבוגרת שכויסה את מה שהרוויחה כמו גם התעוזה לומר למיקו שהוא הכייס - כל אלה מעידים על אומץ לב (לעתים מוגזם), תעוזה רבה, קשיחות, בגרות, כוח נפשי והיעדר פחד (על אף תיאורי חששות). קשריה עם אנשים מבוגרים ויוצאי דופן בחברה - תיאודורה, לאה, מצליח מלמדים על בגרותה, על נדיבותה, על כך שחברים בני גילה אינם מסוגלים לענות על כל צרכיה, ולא פעם הם אף מאכזבים אותה.

תיאודורה, לאה ואפילו הלינה הן קצת חברות וקצת אימהות, כי גם מהוריה היא מאוכזבת. היא מגלה יתר בגרות, יתר תושייה ויתר הקרבה ביחס להוריה בכל מה שקשור בבעיית האח. הוריה מוכנים לוותר על בנם כי אינם יודעים כיצד לעזור לו או כיצד להתמודד עם בעייתו. תמר לעומתם לא מוותרת, לא נכנעת, מגלה נאמנות אין קץ תוך הקרבה עצומה למענו, וגם אם שי בהתקף של זעם אומר לה שכל מה שהיא עושה למענו נובע מתוך צורך אישי אגואיסטי שלה, הרי שלקורא ברור מהו גודל ההקרבה (מוותרת על שערה, על יומניה, על חפציה, על קריית השירה, כמעט מוותרת על דינקה, ובעיקר לוקחת על עצמה סיכון ממשי, אפילו סכנת חיים.) גם היא, כמו אסף, עוברת תהליך, אך הוא אינו משמעותי כמו של אסף משום שמלכתחילה היא בוגרת יותר ממנו, סוערת יותר, עצמאית יותר, אמיצה, מודעת לעצמה, מסמנת לעצמה מטרה ועושה הכל באחריות וברצינות כדי להשיגה. תמר עוברת מסלול קשה של בדידות ואלימות, הסתגלות לחיי פשע שלא הכירה, לצורת חיים חדשה ולאנשים שמעולם לא פגשה. מפגש קשה זה מחייב אותה לפעול עפ"י כללי מקום חדשים ומקוממים, ולא פעם ברגעי משבר מרחמת על עצמה: "ביכתה את עצמה, את שמחת חייה שאבדה." (עמ' 244) היא לומדת רבות על אחרים ועל עצמה. היא מבינה כמה קשה להיחלץ מעולם מפוקפק כמו זה שמציע פסח. היא מתמודדת עם מות חברתה שלי, לומדת להעריך את חוסי המעון שהעזו למרוד, ומאידך מתאכזבת מיחסיה עם חבריה עידן ועדי עד כדי התפכחות. היא לומדת לשרוד ברחוב ומצליחה להתגעגע לאמה, ואפילו להעריך את מאמציה לשמור על אחווה משפחתית, אפילו יכולה לרחם על האם: "תמר חשבה על לילות שבת……… שמפוצץ לה כעת את הלב" (לקרוא את כל הקטע עמ' 239).

היא חווה תחושת הצלחה בעקבות הצלחת המבצע להצלת שי והחזרתו לחיק המשפחה. גם היא מתאהבת באסף - מגלה להפתעתה שאינה כועסת עליו על שקרא ביומנה, נהנית מישיבה לצדו ומחום גופו, חשה נוח בשיחותיהם ובשתיקותיהם המשותפות, שמחה על עזרתו הרבה בטיפול בשי, חשה שנוכחותו מטעינה אותה בכוחות מחודשים, מודה לו על שמחזיק מעמד במצב הקשה, שלכאורה לא שייך לו בעוד שאנשים קרובים לה יותר נעלמו במצב קל מזה (עמ' 307). מבינה שעל אף שאינה יודעת על אסף פרטים חיצוניים כמו היכן לומד, מיהם חבריו, היכן הוא גר, בכל זאת יש בו משהו שאותו היא כבר יודעת ומבינה (עמ' 399). היא מאפשרת לו להתלוות אליה ואל שי בדרכם הביתה, בוחרת שלא להיכנס עם שי, להישאר במחיצתו של אסף עוד לילה ולבכות על כתפו ללא בושה.

דמותה של דינקה

דינקה היא כלבה אנושית. היא קשובה לסביבתה, היא רגישה למתרחש, היא נוקטת עמדה ואף מנהלת דיאלוגים בעת הצורך. שמה, כפי שמיד מזהה שלי, הוא 'כמו החתול של עליסה בארץ הפלאות' (136). דינקה נקשרת לאסף כבר במפגש הראשון ביניהם, בצורה שאינה אופיינית לה, כשאסף עוד מבוהל מהתפקיד שהוטל עליו, כשהוא עדיין חושב שהיא כלב "... התנגד אסף, תראה אותו (את דינקה)... הוא כמו משוגע. ואז זה קרה: הכלב שמע את קולו של אסף. פתאום עמד. חדל להתרוצץ בכלוב... הוא היטה את ראשו הצידה, כאילו להיטיב להתבונן באסף, ואסף חשב שכעת הוא יפתח את פיו ויגיד בקול אנושי לגמרי – משוגע אתה בעצמך. הוא שכב על בטנו... ומגרונו בקע קול חדש, דקיק ועדין, כמו בכי של גור, או של ילד... הכלב התחיל ליבב במהירות, בבהילות, בלי הפסק. כאילו הוא חייב לספר משהו למישהו כי הוא כבר לא מסוגל לשמור את זה בתוכו" (12).

אסף לומד להעריך את דינקה ולסמוך עליה. בתחילה הוא רץ אחריה בלית ברירה ובחוסר רצון "הלוואי שכבר נגיע לשם, ושיעזוב אותי כבר" (9) ובהמשך הוא לומד לסמוך על דינקה "את החבל הארוך הוא גזר כבר אמש, וכעת התענגו שניהם על התנועה החדשה שביניהם" (192) ולבטוח בה "הוא רץ אחרי דינקה, הפקיד גורלו בידיה, ברגליה, ולא היה אכפת לו לאן היא רצה" (280). בסוף הוא אפילו תלוי בה "כעת היה הכל תלוי רק בדינקה... לא היה לו שום סיכוי לבדו" (282). בניגוד לראשית דרכם המשותפת, בה דינקה מובילה ואסף מובל "נעקר הכלב ממקומו בתנופה אדירה ומשך אחריו את אסף" (13), בהמשך הם הופכים לצמד "ובתוך כך נע בתוֹאַם מלא עם דינקה" (272).

בין דינקה לבין אסף נרקם קשר מיוחד במינו. "באמצע הלילה הרגיש פתאום גוף גדול וחם ולא הכי נקי בא ומתכרבל לידו במיטה. ובלי לפקוח עיניים, וכאילו תמיד היה כך, חיבק אותה אליו ולמד ממנה איך היא אוהבת לישון" (191). אסף בנוכחותה חש מאושר "היא דילגה לצידו, הקדימה אותו וחזרה אליו, ושלחה אליו מבטים מלאי אהבה" (192). הם משתעשעים יחד בבריכה ואח"כ "שניהם התחבקו כמו שני אחים שלא נפגשו שלושים שנה" (200). אסף חש שדינקה מוקירה את מאמציו למצוא את תמר "אולי, במוחה הכלבי, זו הדרך שלה להודות לו על שהוא לא מוותר וממשיך לחפש את תמר שלה" (200) ומכאן נאמנותה לו. אסף אינו מפקיר את דינקה גם כשהמחיר הוא מכות מהרצל, אבי וכפיר ליד הבריכה "תהרוג אותי, לא אכפת לי,... אבל-אני-צריך-את-הכלבה-הזאת. לא-יכול-בלי-הכלבה-" (209). הקשר ביניהם בולט במיוחד כשהם בורחים מאנשיו של פסח "אסף ודינקה חמקו, התעופפו, מפוצלים לשניים, מתאחדים שוב שלושה רחובות משם, מוצאים זה את זה על-פי חוש, על-פי ידיעה פנימית..." (281).

ההזדהות של אסף עם דינקה היא כל-כך גדולה, עד שאסף מאמץ את דרכיה כדי לייצור קשר חברתי "הוא (אסף) חייך אליה (אל נויקו, בתה של לאה), והיא צרחה, הוא ליקק את שפתיו בתנועה של דינקה, והיא בעטה. הוא נבח, והיא השתתקה. הביטה בו, מופתעת. מחכה. שוב נבח, וגם הזיז את שתי אוזניו. היא העבירה מבט מהיר, ממזרי, ממנו אל דינקה" (288). דינקה יוצרת את השינוי בחייו של אסף, עד שהוא מופתע מעצמו. היא מנטרלת את הגמלוניות, את חוסר הבטחון ואת הפחד, שמאפיינים אותו, לדבריו. בזכות דינקה מתאהב אסף בתמר. הכלבה מאפשרת לו להכיר אותה ואת חייה. הנאמנות של דינקה לאסף תתגלה בהמשך כנאמנות טוטאלית ומחייבת, בין כשהם בחברה ידידותית ובין כשהם בחברה עויינת. היא תתקומם כשתיאודורה תחשוד באסף שהוא "מן המנוולים... כאן פרצה לפתע הכלבה ביבבה... גופה רטט ביפחות, והיא נראתה קצת כמו ילד שנקלע למריבה בין הוריו ואינו מסוגל לעמוד בכך עוד" (28). היא תכעס לנוכח חשדנותה של לאה באסף ונסיונה לסלקו "דינקה... נבחה פתאום. הפסיקה לשתות, באה ועמדה מול לאה ונבחה עליה בחוזקה, בתוקף לא רגיל... ונעצה בלאה עיניים קשות" (284). והיא תסרב לתקוף את אסף למרות הוראתה המפורשת של תמר "דינקה! גו!... דינקה זקפה אזניים ולא זזה. גו, דינקה, גו! צעקה תמר בפחד... דינקה פסעה כמה צעדים, ניגשה לאסף וחיככה את ראשה בברכו... תמר עמדה נדהמת. היא אף פעם לא ראתה את דינקה עושה את המחווה הזאת לאדם אחר מלבדה" (299). דינקה מאפשרת לתמר להסיר מעצמה את מעטה הפחד במפגש הראשון עם אסף "תמר הסתכלה בדינקה, כאילו מבקשת ממנה אישור לדבריו (של אסף)" (299), כך שיתאפשר שיח ביניהם. דינקה דואגת לאסף, כשהוא בורח איתה מהמנזר, אחרי הביקור של אנשיו של פסח "חמש דקות אחר-כך הוא כבר רץ בכל כוחו, מפוחד עד מוות... דינקה חשה מיד בשינוי שהתחולל בו, ומדי פעם הייתה מפנה את ראשה לאחור ומביטה בו בדאגה" (280).

לדינקה, אם כך, תפקיד חשוב בעיצוב דמותו של אסף. היא מחוללת בו את השינוי, היא מאפשרת לו לעבור שלב בתפתחותי חשוב בתהליך ההתבגרות: מתלות לעצמאות, ממובל למוביל, מילד 'טוב' וצייתן לבחור יוזם העומד על שלו, מסגור ומופנם לאיש שיחה ומפחדן לבחור היודע למצוא בעצמו כוחות שלא ידע על קיומם. נאמנותה של דינקה לתמר אינה נופלת כמובן מנאמנותה לאסף. דינקה בוטחת בתמר, מעודדת אותה כשצריך ופשוט נמצאת בכל עת "בואי, דינקוש, לא יכולה לעבור את זה לבד" (62). כשתמר שרה לראשונה ברחוב, והיא מאבדת את בטחונה, דינקה לצידה מעודדת אותה "אז תעשי אותם (את הסְלאלוּם) גם כאן, פוסקת דינקה... תראי להם מה זה שְוויץ של ביישנים" (77). ובהמשך. כשהיא ממתינה ל"הם", שיובילו אותה לשי "תמר חיבקה בחרדה את דינקה. לא רצתה להישאר שם עוד רגע" (98). תמר חשה נקיפות מצפון כלפי דינקה, על שלקחה אותה איתה "ליבה של תמר נחמץ על דינקה שנראתה מסמורטטת כל-כך.... מסכנה, דינקוש,... סומכת עלי בעיניים עצומות" (115). תמר נאחזת בדינקה כמקור משען ובטחון, כשתוכניתה מתחילה לצאת לפועל, וזוג הזקנים מציע לה לבוא איתם לבית האמנים של פסח בנם "הכלבה באה איתי" (121). דינקה מבינה מיד מי אוהב ומי אויב. "דינקה קמה וניגשה אליה (אל שלי), כאילו הכירו שנים" (136). כשתמר בסכנה, דינקה היא הראשונה שיוצאת להגנתה, כך כשפסח מגיע לחדר של שלי בהגנב "דינקה נבחה" (141) וכך כשמיקו מכה אותה על שנתנה את כספי ההופעה לזקנה שארנקה נגנב "דינקה התרוממה מרבצה והחלה לגרגר באיום" (152). דינקה נחלצת להגנתה של תמר, גם כשלא מדובר בסכנת חיים, אלא בחשיפת הנפש. כשאסף מוציא את המחברות של תמר ומנסה לקרוא בהן, דינקה מתקוממת בשל אובדן פרטיותה של תמר, ואסף נאלץ לשכנעה, שמטרתו מצדיקה את המעשה "פתח שוב את המחברת... היה נדמה לו ששמע ממנה גרגור קל, מאיים. סגר... אני בעצם עושה לה טובה, בשביל שאוכל להביא לה אותך... כעת השמיעה יבבה קטנה,... כמו תמיד כשהיא במבוכה" (218). כשדרכיהן של דינקה ותמר נפרדות בבריחה מבית האמנים, מכה תמר על חטא הבגידה, על ששכחה את דינקה "איך שכחה את הכלבה. איך בגדה בה" (267). דינקה הייתה עם תמר מגיל שבע, ותמר מבכה את אובדנה, את הפרידה הכפויה ממנה "הידידה האמיתית שלה, החצי השני שלה, איננה. איננה" (268). תמר חשה, שהיא הקריבה את דינקה למען הצלתו של שי.

לפיכך דינקה אנלוגית לתמר. שתיהן אמיצות ונועזות. הן רגישות ומתחשבות. יודעות לדבר ובעיקר להקשיב. הן יוצרות קשרים חברתיים משמעותיים מאוד עם סביבתן ומגלות אלטרואיזם מוחלט לנוכח מטרות ראויות. כשדינקה בחברתו של אסף, היא מקרינה עליו משהו מאשיותה, משהו מאשיותה של תמר, שמביא אותו לידי התאהבות בתמר ונכונות למצוא אותה, יהיה המחיר אשר יהיה. האנשתה לכל אורך הרומן מאפשרת לה למלא מספר תפקידים מהותיים כדמות משנית בעלילה: (1) היא, כאמור, מאירה את דמותה של תמר, הדמות הראשית, על דרך ההקבלה. (2) היא מאירה את השינוי שעובר אסף, הדמות הראשית, שינוי שמשמעו התבגרות. לדינקה אף תפקידים עלילתיים. (3) היא קושרת בין שתי הדמויות הראשיות, בין תמר, בעלת הכלבה, לבין אסף, המופקד על הכלבה עד למציאת בעליה. הקשר שהיא יוצרת בין הדמויות הוא אף קשר בין שתי העלילות. עלילות מסעו של אסף מתחילות כחודש ימים אחרי צאתה של תמר לדרך. מבחינה ספרותית דרוש מתווך, שיגשר על פערי הזמן, המקום והדמויות וייצור את המפגש בין העלילות, שנדמות כמקבילות. דינקה היא המתווך, היא הקושרת בין העלילות. (4) לדינקה תפקיד חשוב בהנעת העלילה, בקידומה. דינקה היא המובילה את אסף מעניין לעניין, ממפגש למפגש, עד למפגש הנכסף עם תמר. בסוף הרומן יכול אסף למסור לתמר ד"שים מכולם "מתיאודורה, ומהמוכר של הפיצות. וגם ממצליח. ומלאה. ומנועה, כן, ומהוניגמן אחד שהיה אצלה... וממישהו בליפתא, סרגיי, וגם איזה בלש... ובחורה אחת, שמנגנת על צ'לו במדרחוב..." (300), רק בשל העובדה שדינקה הובילה אותו מאחד לאחד. אפילו בשלב של אין מוצא, כשלא ברור לאסף כיצד עליו להתקדם, התגית המחוברת לדינקה 'אגד שמירת חפצים 12988' (210) מאפשרת הנעה של העלילה. נשאלת השאלה מדוע כלבה ולא דמות אנושית, שתתלווה לאסף ותנחה אותו. התשובות לשאלה זו מגוונות:

• הבחירה בבעל-חיים היא הכרחית לצורך החניכה של אסף. אסף מתקשה ביצירת קשרים חברתיים. הוא טוב בשתיקות ופחות במילים. במחיצת הכלבה הוא חסר עקבות ומחסומים בין-אישיים ואינו נדרש לדבר, וכך הוא יכול להשתנות ולהיפתח לסביבה.

• הכלבה יוצרת קישור טכני יעיל בין אסף לבין הדמויות המקיפות את תמר: תאו, לאה, מצליח וכו', וכך מונעת העלילה.

• הכלבה מאפשרת את קיומו של הסיפור הבלשי. ה'אמהות' של תמר נדרשו בשבועה לשמור על שתיקה בנוגע להעלמותה. דינקה ככלבה, חסרת יכולת דיבור, יכולה לחשוף את המידע במשורה, כך שיוותר ואף יבנה המתח לאורך כל הסיפור.

דמויות המשנה

רועי

חבר של אסף. המחבר בחר לאפיין אותו תחילה במבטו. יש לו מבט מכניע (עמ' 16) המלמד על היותו טיפוס חזק. הוא מצליח לשכנע את אסף לעשות דברים שהוא לא מעוניין, בעיקר לגבי הקשר שלו עם דפי. "ככה הוא אמר, רועי, והביט באסף במבט המרוכז והארוך, במבט המכניע, ואסף התבונן בהילה שבעיניו, ההילה הזהובה הדקה של הלעג שמקיפה את האישונים שלו, וחשב בדכדוך שהחברות שלהם נהפכה במשך השנים למשהו אחר..." מאוחר יותר, הוא סיפר לנזירה תיאודורה על רועי, מגיל ארבע, "איך היו כמו שני אחים, ואיך היו ישנים לילה פה ולילה פה, והבית על העץ. רועי היה אז הקטן והחלש יותר, ואסף הגן עליו מהילדים הגדולים... וככה זה נמשך עד כיתה ז' בערך..." (עמ' 49) רועי לא הרשה לאסף להתחבר עם ילדים אחרים והיו לו עונשים שהטיל עליו, הכי גרוע היה עונש השתיקה, והיו התקפי הזעם שלו. עד שבכיתה ח' הפך למלך הכיתה, והחל להכתיב לו גם בענייני אהבה (עמ' 51-50). אסף חש שרועי מלחיץ אותו (עמ' 78 למטה).

קרא עמ' 185 – 186. כיצד מתייחס רועי לאסף? מהו השינוי שחל באסף? רועי מדבר אליו בלגלוג, מעליב אותו, מכנה אותו בכינויים: אפס, זיבלון, מאיים עליו שיישאר לבד. אלא שאסף השתנה. עתה הוא עומד על שלו. הוא מקבל החלטות ונחוש לעמוד בהן. הוא החליט לא להצטרף לרועי ולדפי, ואומר בקול: "העניין הוא שאתה כבר מזמן לא חבר שלי". רועי מאיר את דמותו של אסף, בעיקר את השינוי שחל בו.

האחות הגדולה, רלי

קראו עמ' 47, ונסו לאפיין את דמותה. אסף רואה אותה כמיוחדת ומהממת. היא עוסקת בצורפות, אמנית. הוא מדקלם את המלים שלה, דבר המלמד על השפעתה החזקה עליו. אלא שעתה, עם התבגרותו ועיצוב אישיותו, הוא חש כמה המונחים האלו זרים לו, ואפילו לעתים רלי היא בלתי נסבלת. קראו עמ' 312. מה אסף חש כלפי אחותו בשלב זה? "נזכר שתמיד האשים בלבו את רלי שהיא לא אוהבת מספיק את קרנף..." אסף חש רגשות אשמה, דבר המלמד על ביטחון עצמי רב יותר. הוא מסוגל להתמודד עם טעויות, שגיאות שעשה. יכולתו להבין את מניעיה בסוף הרומן מוכיחה שהתבגר.

האחות הקטנה, מוקי

קראו עמ' 48. מהו יחסו של אסף למוקי? הוא מדבר עליה בחיוך, נזכר בה בחיבה, בריח השיער שלה. יחסו אליה מהול בחרדה בהיותה קטנה (עמ' 279) ובמסירותו אליה. הוא הכין למענה מילון מיוחד, כדי שהמטפלת תוכל להבין אותה (עמ' 289).

קרנף – צחי

קראו עמ' 103, 107 – 111, ואפיינו את דמותו. קרנף, חבר של רלי, מתואר כטיפוס הבוגר, השקול, המציאותי, המפוכח, נותן העצות. "תקשיב לי, אסף, תשכח ממנה, תפסיק לחלום עליה. אתה לא יודע מה זה עד שמכור נגמל באמת... אני, את כל הסיפורים האלה, סמים-מה-סמים, הייתי אוכל מילדות..." הוא דואג לאסף ומנסה בכנות לעזור לו. הוא מהווה משענת לאסף ותמיד עבורו. מעין אח גדול. דמות של אדם יציב, איתן, המסייעת בחניכה. קרנף שומר על אסף גם בעניין הסמים, ומנסה להרחיק אותו מהנושא. לקרוא עמ' 108 – 109 (שני העמודים במלואם). (כמו כן בעמודים 113, 189, 190).

משה הוניגמן

גימלאי, ערירי, אלמן (238-235) אפילו דמות כמעט שולית של פקיד בדימוס, אלמן בודד ומגוחך, מוצגת לנו באור הרואי משעה שהוא מסכים ליטול עמדה פעילה בדרמה.

דמויות משניות גואלות

"מישהו לרוץ איתו" אינו רק סיפור הרפתקאות. אפשר לראותו כרומן שעניינו גאולה. תמר מבינה שעליה לקום ולעשות מעשה כדי להציל את אחיה. אסף מתעקש לרוץ ברחבי העיר כדי למצוא את תמר. דמויות שאינן עושות מעשה, אינן נגאלות. דמויות שנוטלות אחריות, יש להן סיכוי. הדבר נכון גם ביחס לדמויות משנה. שלוש דמויות משנה גואלות המתייחסות לתמר הן לאה, הלינה ותיאודורה. תמר רואה אותן כשלוש החברות שלה, שלוש האמהות שלה (230): תיאו – אמא של השכל, לאה – אמא של הלב והלינה – אמא של הקול. אמהות אלו ממלאות את החלל שיצרה אמה האמיתית במשפחה. הרחבה על כך בדיון על יחסי המשפחה של תמר ויחסי הורים-ילדים.

דמותה של תיאודורה

תיאודורה היא דמות מעניינת ושונה בהוויתה. היא חיה בסגירות במנזר במשך רוב ימי חייה, במשך חמישים שנה (40). היא אישה בת 62, שנראית מבוגרת בהרבה ברגע הראשון, אך כפי שאומר אסף, היא "כמו ילדה שבבת אחת נהייתה זקנה" ((40). תיאודורה היא "בת האי ליקסוס ביוון. האחרונה בבני האי האומלל" (31). האי נחרב כולו לפני שנים 68-69), אך היא התחייבה בשבועה, שלא לעזוב את המנזר, כדי שיהיה מי שיקבל את פני העולים לרגל. למרות שהאי נחרב, למרות שלא רצתה להישבע לכך מלכתחילה (67-68), ולמרות שהדבר אינו מאפשר לה לקחת אליה את דינקה עד שובה של תמר (36), היא נאמנה לשבועתה, ואינה עוזבת את המנזר. תיאודורה נאמנה לשבועתה, לדרכה ולהבטחותיה, ולכן אינה מסגירה את סודה של תמר, הן כשאסף שואל אותה (53) והן כששלושת הבריונים חודרים למנזר (274). תיאודורה אוהבת את תמר בכל ליבה, ולכן גם מכנה אותה "תמר שלי" (27,37), "חמדת נפשי" (52). תמר מאפשרת לתיאודורה לחוות את נעוריה "בכוח הידקה את אגרופיה אל עיניה, כאילו לברוח ממראה הנערה על החבית, וראתה מבעד לזהרורים את עצמה, את תיאודורה החריפה והחצופה והסוערת" (69). נפשה נקשרת בהמשך גם בנפשו של אסף, והיא מכנה עצמה בפניו "החברה החדשה שלך" (276). לצורך הגנה על חייו, היא מחליטה לצאת לראשונה מזה חמישים שנה לרחוב ולהפר את שבועתה לאנשי ליקסוס (278). היציאה מן המנזר ממלאה אותה בתחושת שחרור אדירה "ובפעם הראשונה לאחר חמישים שנה התפללה בלב מלא תודה לאלוהים" (280). תיאודורה סקרנית מאוד וכמהה לשיחה. כשהיא משוחחת עם אסף, היא דורשת לדעת כל פרט, גם פרטים שנדמים לאסף כשוליים ומיותרים. היא אף מנמקת את הרציונל שבכך "כל סיפור נקשר אי שם במעמקים לאיזו אמת גדולה, גם אם איננה מובנת לנו" (30).

לתאודורה תפקיד מכריע בחייה של תמר. היא אינה רק חברה, אלא, כפי שמקטלגת אותה תמר, אחת משלוש האמהות שלה "תיאו היא האמא של השכל" (231), ולכן היא נזכרת בה פעמים רבות בשהייתה בבית האמנים. לכאורה נדמה שחייה של תיאודורה ריקים , חיי הקרבה, תוך ויתור על עצמה. בפועל אין שלמה ממנה. תיאודורה שלמה עם מציאות חייה ולכן גם מזדהה עם המשפט שמצאה עבורה תמר באחד הספרים: "מאושר הוא האיש שיכול להיות סגור עם עצמו לבדו בתוך חדר. על-פי זה אני אדם מאושר... מאושר מאוד" (40). תאודורה הנזירה היא דמות משנית בעלילה, ותפקידיה ככזו רבים ומגוונים:

• היא יוצרת בדבריה את האנלוגיה בין תמר לבין אסף, הדמויות הראשיות בעלילה. כשאסף מגיע אליה למנזר לראשונה, מובל על-ידי דינקה, ומברר לגבי הבעלים של הכלבה, אחראית תיאודורה ליצירת אנלוגיה ביניהם "ילדה, לא, נערה. כמוך בערך..." (28). בהמשך, כשהיא ואסף אוכלים את הפיצה מתברר הניגוד בפרטים: "תמר אוהבת זיתים, ואתה פטריות. היא- גבינה צהובה, ואתה בצל. היא קטנה ואתה עוג מלך הבשן. היא מדברת ואתה שותק" (35). אך הדמיון, כך עולה מדבריה של תאודורה, עולה על השוני "גם תמר בהתחלה, לא רצתה לספר כל דבר... והיא, שתדע, עקשנית גדולה עוד יותר ממך" (51) ולבסוף "ילד של סיפורים אתה, ממבט אחד ידעתי, וכמו תמר שלי בדיוק" (53). האנלוגיה ביניהם משמשת כרמז מטרים לקשר העז, החזק ממילים, שיווצר ביניהם בסיום, במפגש "הם כמעט לא דיברו. תמר חשבה, שהיא עוד לא פגשה אדם, שכל-כך נוח לה לשתוק איתו" (340).

• תיאודורה חושפת מידע בפני אסף, ויוצרת את התיווך הראשוני בינו לבין תמר. היא מבהירה, שהכלב הוא כלבה בשם דינקה, ושבעליה 'גברת' בשם תמר. תאודורה מספרת לאסף על תמר (שעמדה על החבית וסיפרה אגדה) ועל הקשר שנרקם ביניהן, קשר של עובד מעביד "היא מנקה שם, באולם השינה, פעם אחת בשבוע היא באה, מסתערת ומקרצפת. אבל כעת, ראית – אבק" (37). "כבר שנה וחודשיים שהיא באה אצלי פה" (38), אך בעיקר קשר של חברות "... ולפעמים גם מתווכחות אנחנו, אש וגופרית, אבל הכל כדרך חברות... כדרך חברות טובות מאוד" (39).

• תיאודורה מיטונימית למנזר שבו היא חיה. אסף מגדיר את תיאודורה "כמו ילדה שבבת-אחת נהייתה זקנה, לא עברה דרך החיים" (40), ולכן "יש בה דברים צעיריםכמו אצל נערה... דברים שאף פעם לא עשתה בהם שימוש" (48). התחושה של אסף באולם השינה משקפת את המיטונימיה בינה לבין המקום "עברה בו תחושה מוזרה... שהוא לכוד כאן בתוך זמן קרוש, שאיננו נע" (37). החיים של תיאודורה כאילו עצרו את השעון מלכת. היא חיה חיים של סגירות, של בדידות מבלי לצאת מתחומי המנזר, ואפילו מבלי לצאת לגינה המקיפה אותו, כבר משך של חמישים שנים.

• תאודורה מאירה את דמותו של אסף, לכאורה על דרך הניגוד, כשהוא טוען ביחס להסתגרותה חמישים שנים, שהוא היה מתקשה לבלות בחדרו חמש שעות (40), בפועל על דרך ההקבלה. אסף מבין שבדידותו אינה שונה מבדידותה של תיאודורה, למרות שהוא מוקף במשפחה וחברים (48).

תיאודורה היא דמות של ניגודים: יחסה לאל: משרתת את האל במנזר באדיקות  "... על אלוהים אינני אוהבת לדבר... כבר איננו מיודדים כמו פעם, אלוהים ואני. הוא בשלו ואני בשלי" (39).

מראה: "והוא (אסף) הרגיש כמה שהיא נראית זקנה" (48)  "לרגע נראתה לו (לאסף) גם היא עצמה כנערה"(39). שברירית במראה, נראית ילדה ואסף מבין שהיא "אישה קטנה וזקנה" (26).  היא בעלת עוצמה: "יד דקה וחזקה הייתה לה"(36).

בדידותה: "ואולי המון זמן לא הייתה לה שיחה סתם שיחה אמיתית עם מישהו, מהלב"(48) "איך אפשר כך? לאכול בלי לדבר?..בלי לשוחח על עניינים שבלב?"(38).

יחסה למציאות בחוץ:"מן היום שהגעתי לארץ הקודש... גדיה רכה בת שתים-עשרה הובאתי הנה...חמישים שנה עברו מאז"(40).  "ואם, לדוגמא, יש איזה סרט יפה מאוד בבית הקולנוע, אני תכף אומרת, תמר! נא תלכי בשבילי,... וחזרי מהר וספרי לי הכול, תמונה תמונה, וכך היא נהנית וגם אני זוכה" (39-40).

יחסה לזרים: כשאסף מגיע אליה ראשונה הוא מתאר אותה "כמו ציפור זעירה ונפחדת, מנפחת את נוצותיה לאיים על טורף" (26).  "הוא עמד והתכנס קצת בין כתפיו, בעוד הפחד שלה מפניו נמוג במהירות..." (27).

עבר והווה: אסף תוהה "מי לימד אותה עברית, ובאיזה מאה זה היה" (36).  "בקיאה בכל שיריו של יהודה פוליקר, מכירה כל שיר חדש (39).

הבנתה ורגישותה: מתעניינת בפרטי פרטים ב'הסטוריה' שהובילה את אסף אליה ובפרט בחלומותיו בהקיץ. אסף אינו מבין את התעניינותה, כי "אלפי שנות אור מפרידות בין העולם שלי ושלה" (30).  "היא הבינה שדפי היא העיקרי.אסף נדהם איך היא מיד תפסה את הדבר שהכי מציק לו" (49). "שנים לא דיבר ככה עם אדם זר, גם לא עם אדם קרוב" (50).

תיאודורה, נזירה יווניה המבלה חמישים שנה בלי לצאת ממנזרה הזעיר בירושלים. תמר ואסף נתקלים בה כל אחד בתורו, וגם מפתחים איתה מערכות יחסים. תיאודורה הגיעה לירושלים מאי יווני שבינתיים נעלם בים, ומה שמחזיק אותה במקומה הוא הנדר שנדרה, שכן היא אינה דתיה באמת ואין איש שיתעניין במנזר שמיועד לעולי רגל שכבר לא יבואו. תיאודורה לומדת על העולם רק באמצעות מתווכים: בעיקר ספרים, ומעט דרך שיחות עם אנשים. ובכל זאת, כדי לתרום את שלה לגאולת הגיבורים, יהיה עליה לצאת מן המנזר ולעשות מעשה בעולם הממשי, ברחובות ירושלים. תיאודורה היא מעין דמות מעבר לנושא השני הבולט ברומן. רבות נכתב בשנים האחרונות על השינויים במבנים הבסיסיים בחברה שלנו. גרוסמן מצייר את היעלמות המשפחה הגרעינית, ומחפש לה תחליפים בעת צרה. גם בני הנוער השתנו. הסכנות והפיתויים שהם חשופים להם, דרגת הייאוש שהם מסוגלים לה, הנתק שבו הם עלולים למצוא את עצמם. הכול החריף. הסופר מציע תחליפים אפשריים: אהבת אח ואחות, אהבת אמת בין נערה ונער ויחסים עמוקים עם מבוגרים מחוץ למשפחה. אך תיאודורה מקפלת בתוכה לקח נוסף. לא רק שאלוהים אינו רלוונטי עוד, אלא שגם בהכרת העולם דרך ספרים אין די, ולמעשה אין זו ידיעה אמיתית ומועילה. זהו רומן הכולל גם צער ואבל על ירושלים שלו שהשתנתה, על עולם שאיבד מתמימותו.

דמותה של לאה

לאה בת ארבעים וחמש, נרקומנית לשעבר שהייתה מסובכת בעולם התחתון. היא נטלה אחריות על חייה, ועתה היא בעלת מסעדה, שהקימה בכוחות עצמה, ומגדלת לבדה ילדה קטנה. הקשר בינה לבין תמר הוא קשר אמיץ, אמיתי, המתבטא בעיקר מבחינה פיזית – נגיעות גוף (הן משלבות אצבעות, 53), אוכל, תנועות זהות (55), ולבסוף אף הצלה מעשית. היא זו שמגיעה ברכבה ואוספת את שי ותמר מהמקום המוסכם (266). קדמה לכך שיחת הטלפון שתמר בחרה לעשות אליה מחדרו של פסח. גם הקשרים שלה לאסף מתבטאים במישור הפיזי. אסף מגיע אליה למסעדה, והיא דואגת להאכילו היטב (וגם את דינקה).

מבחינה חיצונית, היא מאופיינת בצלקות שעל לחייה, שוב סימן היכר פיזי, גופני. יחד עם זאת יש לה חוש הומור והיא אף צוחקת על עצמה ועוקצת את עצמה. עולמה הרוחני לא מפותח, שפתה פשוטה ולעתים היא מדברת בשגיאות. תמר אוהבת את לאה ויודעת להעריך את תכונותיה. "חשבה שהעולם בכל זאת טוב, או שלפחות, יש לו פוטנציאל, כל עוד יש בו אנשים כמו לאה..." (117) תמר מתגעגעת אליה ולנועה (154), בשעה קשה היא מדברת עם לאה במחשבותיה (255, 256), היא הקול הפנימי של תמר. מבינה שעידן לא מתאים לה, לא בשבילה, ובדרך חשיבתה הגשמית של לאה, הנער של תמר מאופיין ביד פתוחה, חזקה, למעלה – שוב קשר פיזי חזק. וכשמגיע הרגע המתאים היא זו שנותנת לתמר את האישור לגבי אסף (327).הקשר הפיזי בין לאה ותמר מתבטא גם בסמל עץ התמר הצעיר שבחצרה של לאה (282).

דמותה של הלינה

המורה לזמרה של תמר, העריצה והנערצת. גם אליה היא מתגעגעת (74). הלינה נראית קצת ציפורית, מנתרת בזריזות מן הפסנתר. החצאית הצרה מדי שלה מרשרשת, יד אחת ממשיכה לנגן ויד שנייה על המצח של תמר. הלינה הכינה אותה לשירה באולמות קונצרטים, ברסיטלים, בכיתות אמן. ואילו תמר ששרה ברחובות, לא מפסיקה לחשוב על הפער בין המציאות לבין האמירות של הלינה והאמונה שלה בה, בכשרונה, ביכולתה. הלינה האמינה בה מההתחלה, ולא פחדה מהקוצים שלה ומהחוצפה שלה (331). כאשר זימנה את הוריה לפגישה, לא היו לה מלים לבטא את התרגשותה (83).

הלינה ניסתה להחדיר בה שאפתנות. לקרוא: (116) ..." היא פסעה חמישה צעדים גדולים מלונץ, וניצבה ממש במרכז המדרחוב, וקרצה בלבה להלינה, שתמיד קוננה שאין בה אפילו טיפה של אמביציוזיות שחיונית לכל אמן, ושהיא מפונקת... והנה כעת, תראי אותי, במרכז היקום ממש, היית מאמינה שזאת אני?" הלינה נותנת לה כוח: "יש לך הופעה, אז תופיעי... בכל מצב... ואם אין לך כוח לעשות את זה מתוכך, תעשי את זה מתוך הלינה, היא לא תסלח לך אם תוותרי..." (154) הלינה עוזרת לתמר להתחבר לעצמה, להתגבר, להבין דברים בצורה בוגרת. הפקת השירה מבפנים עוזרת גם לקול הפנימי שבה להתבטא.

"סוף סוף תפסה את מה שהלינה לא הצליחה ללמד אותה במשך שנים – לא לברוח מההתרגשות שהיא מעוררת, לא לבהות לחלל הריק שמעבר להם, כאילו אין לה שום קשר למה שהיא מחוללת בהם..." (150) הקול הפנימי שלה מתבטא ביתר שאת עם גילוי מעשים לא מוסריים. לאחר שתמר נתנה את כספה לאישה שכייסו אותה, וספגה סטירות ממיקו, היא "נמלטה והכניסה את עצמה לחדר גדול עפ פסנתר ועם הלינה. זה היה המקלט הנחוץ לה כעת. הלינה הקטנה, עם המשקפיים שיורדים עד קצה האף הארוך, וגץ המבט החד הניתז מעליהם. הלינה המאגרפת את כף ידה הפעוטה, העריצה, ופוקדת על תמר לכוון את קולה... מזכיר לְמה היא באמת שייכת, ואיפה היא מתלכדת עד כלות עם עצמה" (152).

לסיכום הדמויות הגואלות: גאולה תיתכן כתוצאה מנטילת אחריות ונקיטת דרך פעולה .

יחסי הורים ילדים

ברומן מתוארות כמה מערכות יחסים במשפחה: תמר והוריה (וכן שי וההורים), אסף והוריו (וכן האחות רלי וההורים), לאה כאם חד הורית לבתה נועה, ומוזכרות אחרות, כמו: הבחור מצליח ואמו שדואגת לו (179 – 183), שלי ואמה. נעסוק בשתי מערכות היחסים המשמעותיות ברומן: תמר והוריה ואסף והוריו. שאלה – האם יש הבדל בין שתי מערכות היחסים? תשובה – כן. יש הבדל מהותי. מערכת היחסים במשפחתו של אסף מתוארת כחמה, אוהבת, תומכת. גם אם הוריו לא נמצאים בארץ, קרוב אליו פיזית, הם תמיד איתו, דואגים, מתעניינים, מתקשרים. וכן מתוארים יחסיהם לפני הנסיעה כפתוחים וקרובים מאוד עד כדי הדוקים. לעומת זאת, הוריה של תמר מתוארים כקרים, מנוכרים, רחוקים, עסוקים בעצמם ולא מקשיבים.

אסף והוריו

בזמן ההתרחשות בסיפור הוריו של אסף ואחיותיו נמצאים באמריקה. הם מתקשרים אליו ודרך שיחת הטלפון אפשר לשמוע את היחסים הפתוחים, עם חוש ההומור. "אביו צוהל אליו מאריזונה... אספי, חמודי, מה שלומך?" (187 למטה). מתוארת כאן שמחה ופנייה בכינוי חיבה המלמדת על קרבה. בשיחת הטלפון הם דיברו ביחד כרגיל, צעקו וצחקו. אסף רצה לחבק אותם, להריח, להתערבב. במיוחד מתואר הקשר עם אמו – קשר של אמון וקרבה. "אמא שלו, עם כל שפע הגוף והנפש והצחוק המתגלגל..." (188 באמצע). גם היא פונה אליו בכינויי חיבה: אספון, דובון. יחד עם זאת לא מתוארת תמונת מצב מושלמת. כמו במציאות, לעתים יש גם מצבים רוויי מתח, אלא שההתמודדות איתם היא בריאה. במצבים עצבניים אמו של אסף ניגשת אליו, "לוכדת אותו בזרועותיה העבות, מביטה עמוק לעיניו ושואלת מה הן רואות כעת..." (190 למטה) וכשהוא מנסה להתחמק, היא לא מרפה עד שמספר לה. וברגעים עצובים במיוחד, הוא ידע להעריך את החיבוק החזק של אמא שלו (222).

הפתיחות, הכנות והאמון ההדדי מתבטאים באמירתו של אסף שאם היה משאיר יומן פתוח בבית, הוריו לא היו חולמים להציץ בו. וכן הוא מספר כי לאמו יש יומן משלה, שבו היא כותבת (גם על המשפחה) (216 – 218).

תמר והוריה

גם במקרה של תמר הוריה בחו"ל בחלק מזמן ההתרחשות. אפשר לראות הבדל ביחסה של תמר אל אביה ואל אמה. מערכת היחסים עם ההורים, בעיקר עם אמה, מתוארת במלים קשות, נוקבות, ואף בדימויים ובמטפורות. לדברי תמר זוהי משפחה דוקרנית, חומצתית (239), אמה מרירה, ומה שמאפיין את היחסים ביניהם אלו מריבות, ויכוחים. אולי בשל תחושותיה הקשות ואכזבתה, ציפיותיה למשהו אחר, תמר חשה שבית והורים ומשפחה הם אשליה אחת גדולה (251).

נראה כי דווקא עם אביה נוצר קשר משמעותי יותר ועמוק. היא מצליחה לדבר איתו (136). ובעת צרה, הזעיקה מטפורית את אבא שלה לעזרה (148). היא מתגעגעת לסצינה המבישה ההיא, כאשר החליטה לעזוב את הלימודים, ואביה הגיע לבית הספר והתגלה כתקיף ונחרץ, ונלחם עליה (60).

כשהיתה קטנה ואמה "הפליקה לה", אביה מיהר להתייצב בינה לבין אמה, והיא מכירה לו תודה בכך שניבה להגן עליה (153). וכשמדובר בגעגועים, כך היא מתייחסת לאמה (לקרוא, 135): " מתי בפעם האחרונה אמא שלה עמדה במטבח? מתי בפעם האחרונה היא אמרה משפט אחד שתמר לא יכלה לנחש אותו מראש...? מתי היא בכלל הייתה שם, הייתה ממש, בלי עטיפות הרחמים העצמיים שלה...(136) לקרוא עמ' 239: "זכרה את הניסיונות החוזרים ונשנים של אימא שלה לארגן... והכחישה את ההבעה האטומה שעטה על פניו". (240) מתיאורים אלו אפשר לראות כי שתי האמהות, של אסף ושל תמר, מנוגדות בהתייחסותן לילדיהן – בקרבה, בהתנהגות, ואפילו בהכנת אוכל. (אמו של אסף השאירה סירים גדושים לפני יציאתם לחו"ל, 184).

ניגוד נוסף: לעומת הכנות והאמון ההדדי בין אסף להוריו, תמר מבקשת ביומניה מהוריה שיכבדו פעם אחת את פרטיותה (216). נראה שהיא לא סומכת עליהם, והיא מוצאת לנכון לבקש שיכבדו את פרטיותה, דבר שאסף כנראה לא היה חש צורך לעשות. תמר לא לוקחת כסף מהוריה (214) בסופו של דבר, כפועל יוצא מיחסי המשפחה הכעורים והמשובשים, מלאי המרירות והבדידות, שולחת תמר את אסף לדבר עם הוריה. לקרוא: 319, 320 "כשהסתיימה הפגישה אתם...בחינה מינימלית".

בפגישה שלו אתם, מתוארים ההורים בצבעים לא מחמיאים גם בעיני אסף, וכאן ניכרת עמדתו הברורה של המספר. הביקורת של תמר ותחושותיה הקשות מעוגנות גם במציאות שנראית לא רק דרך עיניה שלה.

גם בפגישה זו עולה השוואה עם הוריו של אסף. פן נוסף ביחסי הורים –ילדים הוא יחסם לשי. בשיחה של אסף ותמר בעקבות הפגישה עם ההורים, כואבת תמר את כאבה שלה ואת כאבו של אחיה, איך היו הוריהם מסוגלים לוותר כך על שי. ובשיחה זו, שוב עולה ההשוואה הבלתי נמנעת עם הורי אסף. לקרוא עמ' 328, 329: "היא סיפרה לו את אירועי השנה האחרונה... שהיו שם מאז שהיה בן עשר".

נספחים

המבנה

פרקי הספר קצרים ומודפסים ברצף, דבר שמעצים תחושה של ריצה. יש בספר דמויות רבות, ודיאלוגים רבים. העלילה מפותלת ומתנהלת בשני ערוצים מקבילים אשר הולכים ומתאחדים במקום ובזמן.

השפה והסגנון

השפה קולחת ומשלבת עברית גבוהה ושפת דיבור יומיומית. "השפה" שהגיבור בורא לעצמו הופכת מאקט של קומוניקציה לאקט של הפרדה, ערעור ופירוק. אקט שמפריד בין "אופן הקיום הפנימי" של הגיבור הגרוסמני לבין אופן הקיום החיצוני. מי שנוטל לעצמו את תפקיד פענוחו של צופן זו והעברתו, כשהוא כבר מפוענח, אל הקורא, זהו המחבר המובלע.