בראשית פרק ד'

סיכום זה לקוח או מבוסס על סיכום מאתר תנ"ך לבגרות של בי"ס "כרמל זבולון"
בראשית – פרק ד' (סיפור קין והבל, שירת למך)

• פסוק 1 – "והאדם ידע את חוה אשתו..." רש"י מסביר: "קודם שחטא ונטרד (גורש) מגן העדן וכן ההריון והלידה..". כלומר לפי רש"י, המעשה אירע בעבר הרחוק, עוד לפני סיפור גן העדן. רש"י מעוניין לבטל את הפירוש המיני של הסיפור, כנגד הפירוש הנוצרי, המקשר בין האכילה לבין הידיעה המינית.

• פסוק 4 - "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו..." ההבדל היה כנראה באישיותו של המקריב ולא בטיב הקרבן. רש"י מסביר "מפרי האדמה": "מן הגרוע" ואילו הבל הביא מן המובחר.
  

על-פי פירוש זה קין יוצא ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ. ונימוק נוסף: נאמר ש "הבל הביא גם הוא.." כלומר לא הייתה לו חובה להביא קרבן, מכיוון שחובת הקרבן חלה רק על האח הבכור, בעבור המשפחה כולה. יש לנו כאן דוגמא יפה כיצד מסתבכים הפרשנים המסורתיים בניסיונם להסביר בצורה לוגית-הלכתית עניין שיש לו אך ורק הסבר ספרותי. הרי קין והבל לא היו יהודים כלל, ולא צריך להכיל עליהם את דיני הקרבנות שהיו נהוגים אלפי שנים מאוחר יותר. (יש כאן רמז לזמן הכתיבה המאוחר של הסיפור!)

• פסוק 7 - "הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב.." בפסוק יש קושי תחבירי: האם לפנינו שני משפטי תנאי מנוגדים, ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א' אז x ואם לא תעשה א' אז y ) או שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א' ובין אם לא תעשה – יהיה x).

על-פי רש"י "שאת" פירושו "יסלח לך" ו"לפתח חטאת רובץ" פירושו "לא יסלח לך, חטאך ייזכר לך עד יום מותך, עד לפתח קברך".
על-פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא: בין אם תיטיב להתנהג, ובין אם לא תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך, להסיט אותך מדרך הישר.
אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו, אך תהיה מסוגל לשלוט בו. לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש אופי, או בעל מוסריות לקויה.
רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו. חשוב לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח, בשלב ההתמודדות עם הפיתוי.
קין מקבל חופש בחירה, ונכשל! פסוק 9 - "אי הבל אחיך"? שאלה רטורית שבאה להעמיד את קין על חומרת חטאו, ולעורר את מצפונו.
קין עונה כאילו זו שאלה אינפורמטיבית, ובכך הוא משתמט מן ההתמודדות עם מעשהו.
על פי פרשנותו של מ״מ בובר הסיבה לרצח קין את הבל הייתה על רקע אהבת האל , מכיוון ש ה' דחה את קין,קין הרג את הבל מכיוון שהוא חשב שכך הוא יהפוך להיות המועדף על ה'. אני חושב שמ״מ הגיע לפרשנות זו מכיוון שהוא הסיק מהפרק שקין והבל אהבו מאוד את ה׳ וניסו לרצות אותו בכל דרך אפשרית . לדוגמא : ״ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה ״ (פרק ד׳ פסוק ג׳ ) בפסוק זה קין שהיה עובד אדמה וגידל פירות וירקות לה׳ את הפירות והירקות הכי מובחרים צואנו ומחבלן וישע יהוה אל הבל את מנוחתו ״ (פרק ד׳׳ פסוק ה׳) בפסוק זה הבל שהיה רועה צאן מביא לה׳ ובסוף פסוק ה׳ , ה׳ גם בוחר לקחת את המתנה של הבל ודוחה את המתנה של קין ולכן אפשר להבין שהתעוררה קנאה בין האחים על אהבתו של ה׳ ולכן זה מה שגרם לקין להרוג את הבל.

• פסוק 13 - "גדול עווני מנשוא" אפשר לקרוא זאת כהודאה של קין בחומרת חטאו. רש"י, לעומת זאת, קורא זאת כמשפט שאלה. קין שואל את ה': האם הוא חושב שחטאו כה חמור עד שאינו ניתן לסליחה? על קין נגזרת גלות, אבל הוא חושש שבשעת נדודיו יהרגוהו, וכך יוחמר עונשו מעבר לכוונתו המקורית של ה'. על כן ה' נותן לו אות להגנתו. (קושי: מי עלול להרוג את קין אם בעולם נמצאים רק הוא והוריו?) פסוק 16 - לקין נאמר שיהיה נע ונד, כיצד הוא מתיישב בארץ נוד? הרמב"ן פותר את הקושי באומרו שקין נע ונד באזור של ארץ נוד, ארץ הנוודים.

• פסוק 17 – "וידע קין את אשתו" מאין הגיעה אשתו של קין? הרי בעולם רק אדם, חוה וקין!

תחילת הציביליזציה האנושית – בפסוקים 17 – 26 אנו לומדים על התפתחות התרבות האנושית .
חנוך, בנו של קין, בונה את העיר הראשונה.
בניו של למך, הנושא לו שתי נשים, מסמלים את שלושת הענפים המרכזיים של התרבות האנושית:

יבל – אבי כל יושב אוהל ומקנה, כלומר ראשית החקלאות והמרעה.

יובל – אבי כל תופס כינור ועוגב, כלומר מוסיקה, או באופן כללי, התרבות הבלתי חומרית.

תובל קין – לוטש כל חורש נחושת וברזל – חרושת העץ והמתכת, ומאוחר יותר – התעשייה.

• שירת למך – בפסוקים 23 – 24 מופיעה השירה הראשונה בתנ"ך.
  כמו בסיפור קין והבל, גם כאן חסרים לנו פרטים.
  אין אנו יודעים על איזה מאורע שר למך את שירו. בכל אופן, ההתדרדרות האנושית נמשכת והולכת. בעוד קין הצטער על מעשהו, הרי למך מתפאר בכך שהרג אדם.
  הוא עושה דין לעצמו, לא פונה כלל לאל, ומשלה את עצמו שהכוח והאלימות הם פתרון לכל.

האמצעים האומנותיים בשירת למך – בשירת למך אמצעים אומנותיים האופייניים לכל השירה המקראית.
האמצעי הראשי בשירה המקראית הוא התקבולת.
ישנם מספר סוגים של תקבולת: משלימה, נרדפת, ניגודית.
כל זאת מבחינת התוכן. ואילו מבחינת הצורה מבחינים בתקבולת כיאסטית (מוצלבת, כמו x ), תקבולת חסרה ועוד.

תקבולת חסרה היא תקבולת שבה הפועל המופיע בחרוז הראשון של התקבולת, נמשך גם אל החרוז השני, מבלי שיופיע שם במפורש. לדוגמא הפועל "הרגתי" מתייחס הן לאיש, בחרוז הראשון, והן לילד – בשני.
ודוגמא נוספת לתקבולת מסוג זה: "כי מציון תצא תורה – ודבר ה' [יצא] מירושלים.