הים ביני ובינך / שמואל הנגיד

‏

הֲיָם בֵינִי וּבֵינֶךָ / וְלא אֶטֶה לְחַלוֹתְךָ

וְלא אָרוּץ בְלֵב חָרֵד / וְאֵשֵב עַל קְבוּרָתְךָ?

אֱמֶת, אִם אֶעֱשֶה כָזאת / אֱהִי בוֹגֵד בְאַחְוָתְךָ!

אֲהָה, אָחִי, אֲנִי יוֹשֵב / עֲלֵי קִבְרָךְ לְעֻמָתְךָ

לְךָ מַכְאוֹב בְתוֹך לִבִי / כְמַכְאוֹבִי בְמִיתָתְךָ.

וְאִם אֶתֵן לְךָ שָלוֹם – / וְלא אֶשְמַע תְשׁוּבָתְךָ,

וְלא תֵצֵא לְפָגְשֵנִי / בְיוֹם בּוֹאִי לְאַדְמָתְךָ,

וְלא תִשְחַק בְקִרְבָתִי / וְלא אֶשְחַק בְקִרְבָתְךָ,

וְלא תִרְאֶה תְמוּנָתִי / וְלא אֶרְאֶה תְמוּנָתְךָ,

לְמַעַן כִי שְאוֹל בֵיתְךָ / וּבַקֶבֶר מְעוֹנָתְךָ –

בְכוֹר אָבִי וּבֶן אִמִי, / שְלוֹמִים לָךְ בְאַחְרִיתְךָ,

וְרוּחַ אֵל תְהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!

אֲנִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, כִי / בְאֶרֶץ סָגְרוּ אוֹתְךָ.

וְאָנוּם עֵת וְאִיקַץ עֵת - / וְאַתְּ לָעַד בְנוּמָתְךָ,

וְעַד בּוֹא יוֹם חֲלִיפָתִי / בְלִבִי אֵשׁ פְרִידָתְךָ!

סוג השיר: שיר חול, שהוא קינה על מות אחיו של הדובר.

אמצעים אמנותיים בשיר והקשר שלהם ליצירת המשמעות:

מבנה השיר:

חלק ראשון (בתים 3-1): בו הדובר מצהיר ששום דבר לא ימנע ממנו לבקר את קבר אחיו.
חלק שני (בתים 10-4): תיאור הביקור ושל מכשולים המונעים מן הדובר לדבר עם אחיו.
חלק שלישי (בתים 15-11): סיום השיר, בו המשורר נפרד מאחיו.

1. הֲיָם בֵּינִי וּבֵינֶךָ / וְלֹא אֶטֶּה לְחַלוֹתְךָ

2. וְלֹא אָרוּץ בְּלֵב חָרֵד / וְאֵשֵׁב עַל קְבוּרָתְךָ?

3. אֱמֶת, אִם אֶעֱשֶׂה כָזֹאת / אֱהִי בוֹגֵד בְּאַחְוָתְךָ!

4. אֲהָה, אָחִי, אֲנִי יוֹשֵב / עֲלֵי קִבְרָךְ לְעֻמָּתְךָ

5. לְךָ מַכְאוֹב בְּתוֹך לִבִּי / כְּמַכְאוֹבִי בְמִיתָתְךָ.

6. וְאִם אֶתֵּן לְךָ שָׁלוֹם – / וְלֹא אֶשְׁמַע תְשׁוּבָתְךָ,

7. וְלֹא תֵצֵא לְפָגְשֵׁנִי / בְּיוֹם בּוֹאִי לְאַדְמָתְךָ,

8. וְלֹא תִשְׂחַק בְּקִרְבָתִי / וְלֹא אֶשְׂחַק בְּקִרְבָתְךָ,

9. וְלֹא תִרְאֶה תְמוּנָתִי / וְלֹא אֶרְאֶה תְמוּנָתְךָ,

10. לְמַעַן כִּי שְׁאוֹל בֵּיתְךָ / וּבַקֶּבֶר מְעוֹנָתְךָ –

11. בְּכוֹר אָבִי וּבֶן אִמִּי, / שְׁלוֹמִים לָךְ בְּאַחְרִיתְךָ,

12. וְרוּחַ אֵל תְּהִי נָחָה / עֲלֵי רוּחָךְ וְנִשְמָתְךָ!

13. אֲנִי הוֹלֵךְ לְאַרְצִי, כִּי / בְּאֶרֶץ סָגְרוּ אוֹתְךָ.

14. וְאָנוּם עֵת וְאִיקַץ עֵת - / וְאַתְּ לָעַד בְּנוּמָתְךָ,

15. וְעַד בּוֹא יוֹם חֲלִיפָתִי / בְּלִבִּי אֵשׁ פְּרִידָתְךָ!

רקע:

השיר הים ביני ובינך שייך בסוגו הספרותי לשיר הכינה ומכאן שהוא שיר חול.
שירי כינה הם שירים המביעים כאב . על אדם קרוב שמת ,אלו הם שירים של הספד , אֶבֶל
השיר בנוי מ15 בתים כחטיבה אחת . (15 שורות רצופות) אך ניתן לזהות בו 3 חלקים רעיוניים .

תפארת הפתיחה: בית ראשון

"הים ביני ובינך/ולא אטה לחלותך" ("היש ים שיפריד בינינו ויפריע לי לבקר את קבריך") – שני החלקים של השורה מתחרזים ביניהם, בשורה זו באה לידי ביטוי הצהרה מרכזית בשיר. הדברים מנוסחים בצורה ישירה, ללא שימוש בשפה ציורית.

פניות ישירות אל האח:

הדובר חוזר ופונה אל אחיו בגוף שני-נוכח. הפניות האלה מחזקות את הקירבה בין השניים, למרות שהאח מת, הדובר ממשיך להתייחס אליו כאילו היה חי.

דימוי:

בבית 5: "לך מכאוב בתוך לבי, כמכאובי במיתתך" ("והכאב על מותך חזק בלבי כפי שהיה בעת מותך") – דימוי זה בא להראות שהכאב לא נחלש עם הזמן, שפירושו הדובר לא שוכח את אחיו והזמן לא מרפא את כאבו.

אנפורה (חזרה על אותה מלה בתחילת כל שורה ושורה):

בתים 7, 8,9: פותחות במלה "ולא"- חזרה זו באה להדגיש עד כמה קשה לדובר להשלים עם מותו של אחיו: לא לפגוש אותו, לא לצחוק אתו ולא לראותו.

תקבולות ישירות בין שני חלקי הבית (טור):

בבתים 7,8,9 מתקיימת תקבולת בין שני חלקי הבית, למשל:

"ולא תשחק בקרבתי/ולא אשחק בקרבתך" ("ולא תשמח לקראתי ולא אשמח לקראתך") <אדום>תקבולות מדגישות את הקרבה בין שני האחים:</אדום> הם משקפים אחד את השני כמו מראה.

בבית 10 יש תקבולת נוספת: "למען כי שאול ביתך/ובקבר מעונתך" ("כיוון בשאול ביתך ובקבר דירתך") – תקבולת זו באה לחזק את השלמתו של הדובר עם העובדה שהאח איננו. הוא חוזר פעמים על אותם הביטויים, על מנת לגרום לעצמו להבין את העובדות ולהשלים עמן.

תקבולות ניגודיות בין שני חלקי הבית:

בבית 13: "אני הולך לארצי/כי בארץ סגרו אותך" ("אני חוזר לארצי/כי אותך קברו באדמה")- תקבולת זו מעבירה את ההכרח להיפרד, לאחר שהדובר השלים עם העובדה שאחיו מת ואיננו בין החיים, ואילו עליו להמשיך בחייו, למרות הכאב והגעגועים.

בבית 14: "ואנום עת ואיקץ עת / ואת לעד בנומתך" ("אני ישן, אך מתעורר, ואילו אתה כבר לא תתעורר לנצח")- כנ"ל.

אילוזיה מקראית:

המילים "ואנום עת ואיקץ עת" מזכירים את החזרות המופיעות בקהלת ג': "עת ללדת ועת למות עת לטעת ועת לעקור נטוע עת להרוג ועת לרפוא עת לפרוץ ועת לבנות עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד", עם דגש על "עת ספוד ועת רקוד". האילוזיה מדגישה את האמירה כי החיים ממשיכים במסלולם. כנגד המחזוריות מופיעה המשך הבית: "ואת לעד בנומתך", כאשר המילה "לעד" מקבלת משמעות עמוקה מאוד, ומדגישה את הניגוד בין עולם החיים לעולם המתים.

מטאפורה:

בשורה האחרונה בשיר : "בלבי אש פרידתך" ("הפרידה ממך תבער כמו אש בלבי")- האש שתבער בלב הדובר היא מטפורה שבאה להגיד- הכאב והגעגועים יישארו בלב לנצח.

שימוש בסימני קריאה (בשורות 3. 12. 15):

סימן קריאה בסוף משפטים אלה איננו מקרי:
בשורה 3 הדובר מצהיר שהיה חושב את עצמו לבוגד , לו היה שוכח את קבר אחיו ("אם אעשה זאת אהיה בוגד בְּאַחְוָתְךָ!").
בשורה 12 הוא מברך אותו במותו ("הלוואי שתזכה לשלום במותך!").
בשורה 15 הוא מצהיר שלעולם לא יפסיק להתגעגע ולכאוב על מות האח ("עד יום מותי תבער בלבי פרידתך כאש!").

שאלה רטורית בבית 2:

הדובר שואל את עצמו, האם יש כוח שיכול למנוע ממנו לבקר בקבר אחיו, ובתשובה לשאלה ששאל את עצמו הוא עונה שלא.

חרוז:

אחיד (מבריח) לאורך כל השיר- החלק "ך", שמדגיש את נוכחות האח בחיי הדובר ואת הגעגועים אליו, חוזר ומתחרז לאורך השיר.

תפארת החתימה:

המשפט האחרון כמו מסכם את כל השיר והוא מסתיים בצורה מיוחדת- בסימן קריאה: הדובר מצהיר ונשבע שלעולם לא ישכח את אחיו ולא יפסיק לכואב את מותו ולהתגעגע אליו.

איך מצטיירת דמות הדובר בשיר זה?:

כאדם הכואב באמת את מותו של אחיו, מתגעגע אליו ומרגיש שעם מות האח, כאילו נחתך חלק ממנו עצמו. הוא איש בעל רגשות חזקים ונאמנות אינסופית לאהוביו. אך אין הוא מקלל את השמים, למרות מות האח, להפך, הוא משלים עם הגורל, מקבל אותו בהכנעה ומכיר בעובדה שאלה חוקי העולם.
מסיבה זו הוא גם מזכיר את מותו שלו במשפט הסיום: הוא מכיר בעובדה שזהו גורלם של כל בני-האדם בעולם.