על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
הצהרת כורש ושיבת ציון.: הבדלים בין גרסאות בדף
שירן המלכהההה (שיחה | תרומות) אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 1: | שורה 1: | ||
=הצהרת כורש= | |||
=='''תוכן ההצהרה:'''== | |||
בשנת 538 לפנה"ס מפרסת כורש מלך פרס הצהרה ליהודים הידועה בשם הצהרת כורש. כורש מתיר ליהודי בבל לשוב מארצם ולבנות מחדש את בית המקדש אשר נחרב ע"י הבבלים. הצהרת כורש מנוסחת בלשון חגיגית מאוד ובה מלך פרס שולט על כל הארצות מדבר בשם אלוהי ישראל לכוונתו להתיר ליהודים מקדש לאלוהים בירושלים.קיימים שלשה מסמכים מרכזיים אשר מאששים את ההיתר אשר נתן כורש ליהודים:<br> | |||
<br> | |||
'''א. ההצהרה ליהודים (עזרא א' פס 2-4) –''' בהצהרה זו ישנה פנייה ישירה ליהודים בעברית. כורש מכיר באלוהי ישראל. בתחילת ההצהרה האל הוא אוניברסלי, הוא נמצא בכל מקום ואין גבול גיאוגרפי להשפעתו. בהמשך מופיע האל כאל ייחודי של עם ישראל אשר משכנו בירושלים ותחום השפעתו מוגבל לא"י בלבד. | |||
ייחודיות האל מעידה על פנייה ישירה ליהודי בבל. בהמשך, כורש מתיר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש ההרוס. בהצהרה קיימת ההכרה בירושלים כעיר מקדש אשר האזור שסביב לה שייך לה, והיהודים יכולים להוציא זהב וכסף מבבל ולהעבירם לא"י לשם בניית בית המקדש. הצהרת כורש השיבה לירושלים את מעמדה כמרכז הדתי – רוחני בלבד של העם היהודי. ירושלים אינה מהווה מרכז מדיני לאומי.<br> | |||
'''ב. ההצהרה כלפי המנהל הפרסי (עזרא ו' פס 3-5) –''' בהצהרה זו ישנה הוראה למנהל הפרסי בשפה הארמית. בתזכיר מורה כורש לבנות את בית האלוהים בירושלים, בפקודתו נמסרו כלי המקדש שהיו שמורים בבל למען בית המקדש שיבנה. הוראה זו מעידה על השוני המהותי שהיה במדיניות של כורש לעומת קודמיו. משפט זה מדגיש שוני זה, אם בעבר החרימו כלי קודש מבית המקדש ע"י נבוכד-נצר, אזי כורש הוא זה שהופך את המציאות ומאפשר לעם היהודי לבנות מחדש את בית המקדש ומחזיר ליהודים את כלי הקודש אותם החרים המנהיג הקודם. בנוסף, המלך תורם מאוצרות הממלכה לבנייתו מחדש של בית המקדש. <br> | |||
'''ג. כתובת הגליל של כורש – זהו מסמך רשמי המבטא את מדיניותו הדתית –''' פוליטית של כורש. הכתובת נכתבה על גוש חומר מעוצה בצורה של גליל ומכאן שמה. כתובת הגליל מהווה רקע להצהרה, והיא כתובה בשפה האכדית, כיוון שהכתובת מבטאת את מדיניותו של כורש כלפי כל העמים אשר היו תחת שליטתו. כל ההכרזות המלכותיות היו כתובות בשפה זאת. לפיכך, ניתן להסיק כי כורש נהג ביהודים כבכל העמים. כורש מגלה התחשבות בצרכים הדתיים פולחניים של העמים השונים על ידי כך שהוא עוזר להם בשיקום פולחניהם. | |||
בניית בית המקדש בירושלים הייתה איפוא, חלק משיקום ערי המקדש מחוץ לבבל והחזרת הגולים לארצם הייתה תקפה לגבי כל העמים. לאור כתובת הגליל נראה כי כורש לא הכיר באלוהי ישראל כאל היחיד ביקום. בהצהרת כורש כלפי היהודים, מדבר כורש בשם אלוהי ישראל משום שהיה זה מנהג הכובשים להופיע כשליחי האלים השונים, גם של העמים הכבושים. | |||
=='''הסיבות למתן ההצהרה'''== | |||
'''1. סובלנות דתית של כורש –''' כורש נודע בזכות הסובלנות הדתית אשר גילה כלפי העמים הכבושים ואף התפאר בה. לפי תפיסה זו כורש נהג ביהודים באותה הסובלנות בה נהג כלפי כל העמים הכבושים.<br> | |||
'''2. סיבות מדיניות –''' מאחר וכורש שלט על ארצות רבות הוא הבין שגודלה העצום של האימפריה הופך אותה לפגיעה. לכן, כורש רוצה לרכוש את אהדתם של העמים הכבושים ולמנוע מהם למרוד. הדרך לעשות זאת הייתה על ידי הענקת מחוות שונות.<br> | |||
'''3. צעד ראשון לקראת כיבוש מצרים –''' כורש שאף לכבוש את מצרים, אך לשם כך נזקק ליישוב יהודי אוהד בארץ ישראל אשר יוכל לספק לצבא הפרסי את צרכיו ולתמוך בו. מצרים אכן נכבשה בשנת 525 לפנה"ס ע"י כנבוזי. | |||
=='''שיבת ציון'''== | |||
המקורות אומדים את מספר העולים בכ – 50,000. שבי ציון היו כהנים, לויים, משוררים, שוערים, שפחות, ועבדים. מבין העולים היה מספר גדול שלא מצאו את מגילת היוחסין שלהם. הם הגיעו ליהודה מתוך שאיפה לפתוח חיים חדשים מאחר ולא יכלו להיקלט בחברה היהודית בבבל.<br> | |||
בראש העולים עמדו ששבצר, פחה יהודה, אשר קיבל את כלי המקדש מידי הגזבר הפרסי. תקופת כהונתו של ששבצר הייתה קצרה, ובמקומו בא זרובבל בן-שלתיאל, אחיינו של ששבצר, נכדו של יהויכין מלך יהודה האחרון מבית דוד.<br> | |||
לצידו של זרובבל היה הכהן הגדול, יהושֻע בן יהוצדק, אשר עתיד היה לשמש כהן גדול בבית המקדש אשר העולים תכננו לבנות עם בואם ליהודה. קשה לעמוד על היחסים בין שני המנהיגים (זרובבל ויהושע). הראשון ייצד את הסמכות הארגונית החילונית, השני יצג את הסמכות הרוחנית. המקורות מציינים שהייתה מתיחות בין המנהיגים אשר הייתה סביב חלוקת הסמכויות בניהם. |
גרסה אחרונה מ־00:01, 17 במרץ 2011
הצהרת כורש
תוכן ההצהרה:
בשנת 538 לפנה"ס מפרסת כורש מלך פרס הצהרה ליהודים הידועה בשם הצהרת כורש. כורש מתיר ליהודי בבל לשוב מארצם ולבנות מחדש את בית המקדש אשר נחרב ע"י הבבלים. הצהרת כורש מנוסחת בלשון חגיגית מאוד ובה מלך פרס שולט על כל הארצות מדבר בשם אלוהי ישראל לכוונתו להתיר ליהודים מקדש לאלוהים בירושלים.קיימים שלשה מסמכים מרכזיים אשר מאששים את ההיתר אשר נתן כורש ליהודים:
א. ההצהרה ליהודים (עזרא א' פס 2-4) – בהצהרה זו ישנה פנייה ישירה ליהודים בעברית. כורש מכיר באלוהי ישראל. בתחילת ההצהרה האל הוא אוניברסלי, הוא נמצא בכל מקום ואין גבול גיאוגרפי להשפעתו. בהמשך מופיע האל כאל ייחודי של עם ישראל אשר משכנו בירושלים ותחום השפעתו מוגבל לא"י בלבד.
ייחודיות האל מעידה על פנייה ישירה ליהודי בבל. בהמשך, כורש מתיר ליהודים לחזור לירושלים ולבנות את בית המקדש ההרוס. בהצהרה קיימת ההכרה בירושלים כעיר מקדש אשר האזור שסביב לה שייך לה, והיהודים יכולים להוציא זהב וכסף מבבל ולהעבירם לא"י לשם בניית בית המקדש. הצהרת כורש השיבה לירושלים את מעמדה כמרכז הדתי – רוחני בלבד של העם היהודי. ירושלים אינה מהווה מרכז מדיני לאומי.
ב. ההצהרה כלפי המנהל הפרסי (עזרא ו' פס 3-5) – בהצהרה זו ישנה הוראה למנהל הפרסי בשפה הארמית. בתזכיר מורה כורש לבנות את בית האלוהים בירושלים, בפקודתו נמסרו כלי המקדש שהיו שמורים בבל למען בית המקדש שיבנה. הוראה זו מעידה על השוני המהותי שהיה במדיניות של כורש לעומת קודמיו. משפט זה מדגיש שוני זה, אם בעבר החרימו כלי קודש מבית המקדש ע"י נבוכד-נצר, אזי כורש הוא זה שהופך את המציאות ומאפשר לעם היהודי לבנות מחדש את בית המקדש ומחזיר ליהודים את כלי הקודש אותם החרים המנהיג הקודם. בנוסף, המלך תורם מאוצרות הממלכה לבנייתו מחדש של בית המקדש.
ג. כתובת הגליל של כורש – זהו מסמך רשמי המבטא את מדיניותו הדתית – פוליטית של כורש. הכתובת נכתבה על גוש חומר מעוצה בצורה של גליל ומכאן שמה. כתובת הגליל מהווה רקע להצהרה, והיא כתובה בשפה האכדית, כיוון שהכתובת מבטאת את מדיניותו של כורש כלפי כל העמים אשר היו תחת שליטתו. כל ההכרזות המלכותיות היו כתובות בשפה זאת. לפיכך, ניתן להסיק כי כורש נהג ביהודים כבכל העמים. כורש מגלה התחשבות בצרכים הדתיים פולחניים של העמים השונים על ידי כך שהוא עוזר להם בשיקום פולחניהם.
בניית בית המקדש בירושלים הייתה איפוא, חלק משיקום ערי המקדש מחוץ לבבל והחזרת הגולים לארצם הייתה תקפה לגבי כל העמים. לאור כתובת הגליל נראה כי כורש לא הכיר באלוהי ישראל כאל היחיד ביקום. בהצהרת כורש כלפי היהודים, מדבר כורש בשם אלוהי ישראל משום שהיה זה מנהג הכובשים להופיע כשליחי האלים השונים, גם של העמים הכבושים.
הסיבות למתן ההצהרה
1. סובלנות דתית של כורש – כורש נודע בזכות הסובלנות הדתית אשר גילה כלפי העמים הכבושים ואף התפאר בה. לפי תפיסה זו כורש נהג ביהודים באותה הסובלנות בה נהג כלפי כל העמים הכבושים.
2. סיבות מדיניות – מאחר וכורש שלט על ארצות רבות הוא הבין שגודלה העצום של האימפריה הופך אותה לפגיעה. לכן, כורש רוצה לרכוש את אהדתם של העמים הכבושים ולמנוע מהם למרוד. הדרך לעשות זאת הייתה על ידי הענקת מחוות שונות.
3. צעד ראשון לקראת כיבוש מצרים – כורש שאף לכבוש את מצרים, אך לשם כך נזקק ליישוב יהודי אוהד בארץ ישראל אשר יוכל לספק לצבא הפרסי את צרכיו ולתמוך בו. מצרים אכן נכבשה בשנת 525 לפנה"ס ע"י כנבוזי.
שיבת ציון
המקורות אומדים את מספר העולים בכ – 50,000. שבי ציון היו כהנים, לויים, משוררים, שוערים, שפחות, ועבדים. מבין העולים היה מספר גדול שלא מצאו את מגילת היוחסין שלהם. הם הגיעו ליהודה מתוך שאיפה לפתוח חיים חדשים מאחר ולא יכלו להיקלט בחברה היהודית בבבל.
בראש העולים עמדו ששבצר, פחה יהודה, אשר קיבל את כלי המקדש מידי הגזבר הפרסי. תקופת כהונתו של ששבצר הייתה קצרה, ובמקומו בא זרובבל בן-שלתיאל, אחיינו של ששבצר, נכדו של יהויכין מלך יהודה האחרון מבית דוד.
לצידו של זרובבל היה הכהן הגדול, יהושֻע בן יהוצדק, אשר עתיד היה לשמש כהן גדול בבית המקדש אשר העולים תכננו לבנות עם בואם ליהודה. קשה לעמוד על היחסים בין שני המנהיגים (זרובבל ויהושע). הראשון ייצד את הסמכות הארגונית החילונית, השני יצג את הסמכות הרוחנית. המקורות מציינים שהייתה מתיחות בין המנהיגים אשר הייתה סביב חלוקת הסמכויות בניהם.