הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית

הגורמים לצמיחתה ולהתארגנותה של התנועה הציונית

התנועה הלאומית הציונית צמחה במאה ה-19 מכמה סיבות.

1. השכלה וחילון בעם היהודי - המאה ה-17 וה-18 אופיינו בשינויים רבים בתחומי המדע, הרפואה וטכנולוגיה. בעקבות הפיתוח התעשייתי יכלו אנשים רבים למצוא הסברים הגיוניים לשאלות שפעם רק הדת יכלה להשיב עליהם. כתוצאה מכך סמכות הכנסייה והדת כגורם חשוב ומשפיע שמובן מאליו התערערה ואצל אנשים רבים התרחש תהליך של חילון (=מעבר מאורח חיים דתי לאורח חיים חילוני). עקב תהליכי החילון נוצרה תחושה של בילבול ואי שייכות, ורעיונות ההשכלה והחילון שימשו כתחליף לזהות הדתית שאבדה בעקבות הפיתוח בתחומי החיים השונים. הרעיונות איפשרו לאנשים רבים להתאחד סביב מאפיינים פוליטים כמו השקפת עולם, עקרונות וערכים משותפים במקום סביב רעיונות הדתיים.
כמו בחברה האירופאית, גם בחברה היהודית התרחש מאוחר יותר תהליך זה. רעיונות ההשכלה גרמו ליהודים לזנוח את מצות הדת ואת אמונם אבותיהם. יתרה מכך, המפגש של היהודים עם החברה הלא-יהודית בעקבות מתן האמנסיפציה, גרם ליהודים רבים להתבולל ולאחר מכן גם לעזוב את המסגרת הדתית ואת חיי הקהילה היהודית לגמרי משום שלא נותר להם מה לעשות שם (הם היו חילונים בחברה דתית). היהודים אשר זנחו את מצוות הדת והפכו לחילונים התאגדו סביב מאפיינים פוליטיים ועקרונות ברוח הדמוקרטיה, רעיונות ההשכלה ורעיונות המהפכה הצרפתית. הם פיתחו אידיאולוגיה המבוססת על שיוויון, חירות ותבונה וגם אצלהם, כמו בחברה האירופאית, רעיונות הלאומיות הפוליטית צמחו כתחליף לזהות הדתית שאבדה עקב תהליך החילון. רעיונות ההשכלה גם איחדו את העם וגם עוררו את הרצון שלהם להקים מדינה עצמאית משלהם.

2. האנטישמיות המודרנית - מרכיב נוסף שסייע לצמיחתה של הלאומיות היהודית היה האנטישמיות המודרנית.
בעבר האנטישמיות כלפי היהודים הייתה מבוססת על מניע דתי (היהודים נתפסו כאלו שרצחו את ישו), אך במאה ה-19 התפתחה כלפי היהודים שנאה מסוג חדש - על רקע חברתי וגזעי. השנאה נקראה "האנטישמיות המודרנית". לא כמו האנטישמיות בעת העתיקה, שממנה יהודים יכלו להימנע ע"י המרת דתם, על פי האנטישמיות המודרנית יהודי נשאר יהודי לא משנה מה יעשה. להיות יהודי זה בדם ובגזע - ואי אפשר לברוח מזה, לא ע"י המרת הדת ולא ע"י שום דבר אחר. יהודי נשאר יהודי לא משנה מה יעשה.
במאה ה-10 צמחו 2 סוגים שונים של אנטישמיות באירופה - סוג אחד צמח במזרח אירופה והסוג השני במרכז אירופה ובמערבה. במזרח אירופה האנטישמיות הייתה פיזית. היא התבטאה באלימות, תוקפנות ובפוגרומים שונים כלפי יהודים (1881 - "סופות בנגב", 1903 - "פוגרום קישנייב"). בנוסף השלטון לא העניק אמנסיפציה ליהודים ואף תמך באנטישמיות של העם כלפי היהודים. לעומת זאת, במרכז ומערב אירופה האנטישמיות הייתה יותר מילולית. היא התבטאה בכרזות, מאמרים ודיוקנים אנטישמיים כנגד יהודים. השלטון במדינות אלה העניק אמנסיפציה ליהודים אך העם הוא זה שפעל נגדם (ללא תמיכה מן השלטון).
האנטשימיות זירזה את צמיחת הלאומיות היהודית משום שהם הבינו שאין להם לאן לברוח. הם לא יכולים להפסיק להיות יהודים כי אין אפשרות גזו והם גם לא יכולים להגר למקומות אחרים כי לא משנה לאן יהגרו, גם שם תצמח אנטישמיות. זה הוביל אותם להבנה שיש רק פתרון אחד והוא הרמת מדינה ליהודים. כך צמחה הלאומיות היהודית.

3. האכזבה מהאמנסיפציה - בעבר היהודים לא היו אזרחים שווי זכויות באירופה, הם היו נחותים ולא משולבים בחברה. אמנסיפציה הוא מתן הזכויות שניתן ליהודים והפך אותם שווים בחברה. היהודים קיבלו לראשונה אמנסיפציה בצרפת בשנת 1791 ולאחר מכן גם במדינות שונות באירופה. האמנסיפציה איפשרה להיהודים להשתלב בחברה האירופאית, ההשתלבות באה לידי ביטוי בכך שהיהודים יכלו כעת ללמוד באוניברסיטאות, לעסוק בכל מקצוע שרצו (אם זה רפואה, עריכת דין וכו') והם אפילו יכלו להיבחר למשרות ציבוריות ולהגיע לתפקידים חשובים (למשל דרייפוס, שהיה קצין בכיר בצבא הצרפתי). יהודים רבים גם ניצלו את ההזדמנות כדי לצבור הון ולהתעשר (לדוגמא משפחת רוטשילד). תהליך השילוב של היהודים בחברה היווה כגורם מעכב בצמיחתה של הלאומיות היהודית משום שהם היו במצב כלכלי טוב, מצב חברתי טוב והיו להם חיים לא רעים בכלל ולכן לא שאפה שום שאיפה מצידם ללאומיות ולהקמת מדינה יהודית. בעקבות השתלבותם של היהודים בחברה והמפגש היום-יומי בין היהודים ללא-יהודים, התגברה השנאה, הקנאה והעווינות כלפיהם והתרחש תהליך של דחייה. היהודים לא התקבלו בשמחה ע"י החברה האירופאית וסבלו מאנטישמיות מתגברת, מאפליות, אלימות ומפוגרומים (למשל "הוספות בנגב" בשנת 1881, או "פוגרום קישינייב" בשנת 1903). תהליך הדחייה היווה גורם מזרז בצמיחת הלאומיות היהודית משום שכעת הם הבינו את הבעיה האמיתית. הם הבינו שאמנספיציה זה לא מה שיעזור להם לעצור את השנאה ואולי אפילו זה מה שיגביר אותה. הם הבינו שהאנטישמיות לא תחדל לעולם, לא משנה לאן הם ילכו, ושהשנאה כלפיהם תרדוף אותם לכל מקום. את הפיתרון לבעיה הם מצאו בהקמת מדינה להיהודים, וכך צמחה הלאומיות היהודית.

4. הצלחתן של תנועות לאומיות אחרות באירופה - גורם נוסף שהביא לצמיחת הלאומיות היהודית היה הצלחתן של תנועות לאומיות אחרות. במאה ה-19 פעלו באירופה תנועות לאומיות שונות שמטרתן הייתה לאחד את העם סביב מאפיינים משותפים (אתניים או פוליטיים) ולאבק על מנת להגיע לריבונות ועצמאות. התנועה הלאומית הציונית שאבה השראה מהצלחותיהן של התנועות הלאומיות השונות (גרמניה, איטליה, פולין) ובעקבות הצלחתן והגעתן לעצמאות גם התנועה הציונית שאפה להקים מדינה ולאחד את העם היהודי כלאום בטריטוריה עצמאית.