אחרי מותי / חיים נחמן ביאליק

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶה,

וְשִירַת חַיָיו בְאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵה אָבַד הַמִזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!


וְצַר מְאד! הֵן כִנּוֹר הָיָה-לּוֹ –

נֶפֶשׁ חַיָה וּמְמַלְלָה,

וְהַמְשׁוֹרֵר מִדֵי דַבְרוֹ בוֹ

אֶת-כָל-רָזֵי לִבּוֹ הִגִיד לוֹ,

וְכָל-הַנִימִין יָדוֹ דוֹבְבָה,

אַךְ רָז אֶחָד בְקִרְבּוֹ הִכְחִיד,

סְחוֹר סְחוֹר לוֹ אֶצְבְעוֹתָיו פִזְזוּ,

נִימָה אַחַת אִלְּמָה נִשְאֲרָה,

אִלְמָה נִשְאֲרָה עַד-הַיּוֹם!


וְצַר מְאד, מְאד!

כָל-יָמֶיהָ זָעָה נִימָה זוֹ,

דּוּמָם זָעָה, דּוּמָם רָעֲדָה,

אֶל-מִזְמוֹרָהּ, דּוֹדָהּ גּוֹאֲלָהּ,

כָמְהָה, צָמְאָה, עָגְמָה, נִכְסְפָה,

כַאֲשֶר יֶעְגַם לֵב לַמְזֻמָן לוֹ;

וְאִם-הִתְמַהְמַהּ – בְכָל-יוֹם חִכְתָה-לּוֹ

וּבִנְהִימָה טְמִירָה שִוְעָה-לּוֹ –

וְהוּא הִתְמַהְמַהּ אַף לא-בָא,

אַף לא-בָא!


וְגָדוֹל מְאד, מְאד הַכְאֵב!

הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵ י נֶ נּ וּ עוֹד,

וְשִירַת חַיָיו בְאֶמְצַע נִפְסְקָה;

עוֹד שִיר מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ,

וְהִנֵה אָבַד הַמִזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!"

השיר שייך לקבוצת שירי הווידוי של ביאליק. הסיטואציה היא היפוטתית, אחרי מותי: לאחר מותי עליכם לספוד לי כך: "היה איש וראו איננו עוד..." על כן לא עלה בידו להשלים את שיריו.

בית ב'

הכינור הוא מטאפורה לשירתו. בעצם הפריטה על נימי הכינור נחשפת הנפש במלואה, והיא ממללת. את כל רזי ליבו הגיד לכינור וידו דובבה את כל הנימין. למרות זאת המשורר מחבל בגאולה העצמית כי "רז אחד בקרבו הכחיד". המשורר בכוונת מכוון הכחיד את הרז, הוא כובש אותו בליבו ומתעלם ממנו בכח רצונו. אתבעותיו מפזזות סביב הרז הכמוס אך נימה אחת נשארה, נימה אילמה, עד היום. ביטוי לא יכול להיות גילוי שלם לעולם כי רז אחד ונימה אחת מצליחים לחמוק מהביטוי השירי של המשורר.

בית ג'

מוסיף על הקושי, כל המאמצים משני הצדדים, הן מצד הנימה כלפי המשורר והן מצד המשורר כלפי הנימה אינם מועילים והגאולה לא באה. כל אותם הימים שהמשורר פרט על כל הנימין האחרות רעדה הנימה האחת דומם. בהכפלת המילה דומם מהדהדת דומיה מתוחה, ובכך סדרת הפעלים המתוחים קובעת מתיחות, צפיה לפורקן, כמו שמצפים למשיח שמתמהמה (אחד מי"ג העיקרים של הרמב"ם הוא: "אני מאמין בביאת המשיח, שאף על פי שיתמהמה, עם כל זאת אני מאמין"). המשיח הפרטי של הנימה מתמהמה ולא בא והנימה "בנהימה טמירה שועה-לו". במילה נהימה יש כבר התחלה של הבעה כלשהיא, אך הנהימה היא טמירה - חבויה, בלתי מתגלה ובלתי נגאלת.

מתוך מסגרת השיר - הבית הפותח והבית הסוגר, נשמעת הכרת האסון שהאבידה היא אבידה לעד, למרות כל המאמצים נותרה הנימה אילמת. למרות שהשיר נשמע באוזני נמענים זהו אפקט רטורי בלבד. הבעיה היא בין המשורר לבין עמקי נשמתו. יש בשיר חריזה חופשית, הבתים הולכים ומתרחבים, יש בשיר הדרגתיות, המילה "לו" חוזרת הרבה פעמים.

סיכום

הפתיחה של השיר מבקשת להגביר את הצער על מותו של המשורר באמצעות האבידה. היה לו עוד מזמור אחד אך עם מותו של האיש אבד לעד. הסיבה: "קודם זמנו מת האיש הזה ועוד מזמור אחד היה לו". העובדה שהמזמור הוא רק אחד יוצרת אמינות. בשיר עולה עניין נוסף: חרף כמהתו של הכינור להוציא לאור את המזמור - נאבק המשורר נגד יציאתו של המזמור הזה החוצה. הרז האינטימי ביותר נותר של המשורר. המשורר נרתע מפני התגלות מלאה, גם אילו הוארכו חייו של המשורר הוא לא התכוון לתת את המזמור הזה בידי הרבים. המשורר היכחיד (הסתיר, העלים) את הרז, ולא הסגיר את המזמור האחרון. הוא ידע מראש שהמזמור לא יוגד, הוא הרי לא התכוון להגידו. כלומר, הסיטואציה ההיפוטתית היא תחבולה שמטרתה לומר לנמענים על קיומו של רז אחד שהמשורר לא רוצה לחשוף בפניהם. אין השיר קינה על מותו של אדם אלא סיפור על אדם הנאבק כל חייו על הצלת השריד האחרון והיקר של עולמו הפנימי מחשיפה בפני הרבים והמוות הוא רק תחבולה רטורית. הנימה הכמהה הנכספת אל המזמור היא החצנה מטונימית של כח בנפשו של המשורר עצמו. גם בו קיים הפיתוי להפיק את המזמור, אבל הוא מתגבר על הפיתוי הזה.