הרופא וגרושתו / ש"י עגנון

• לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות

---

ש"י עגנון/ הרופא וגרושתו

תמצית הסיפור

הסיפור מסופר ע"י הגיבור שהוא הרופא שעובד בבית חולים בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השניה. הרופא מספר את הסיפור זמן רב לאחר התרחשותו. מדובר בסיפור ההכירות, הנישואין והגירושין של הרופא עם דינה, אחות רחמנית מבית החולים.

המספר מתאר כיצד החולים, האחיות, הרופאים, אוהבים את דינה. הרופא מספר שכולם אהבו אותה, אבל רק הוא העז, ונישא לה.

הוא הציע לה נישואין בפגישתם הראשונה. בימי האירוסין דינה חשה עצובה והרופא אינו יודע את הסיבה לכך. היא מתחמקת משאלותיו, עד שיום אחד היא מספרת לו שהיה לה מאהב אחר לפניו.

הרופא מופתע, אך לא שינה את יחסו כלפיה. הוא מבקש לדעת פרטים על המאהב הקודם, ומופתע ששומע שהיה פקיד פשוט ביותר (לבלר בבית המחוקקים).

החתונה היתה מצומצמת ביותר כי כך היה נהוג באותם ימים. האורחים היחידים בחתונה הם קבוצת אנשים שהביא השמש כדיי שיהיה "מניין". אלה אנשים שבאו שעה קלה לפני כן מלוויה, ובאו כדי לקבל כמה פרוטות.

ירח הדבש שלהם לא מוצלח, מפני שהרופא מדמיין לו שבחדר הסמוך לשלהם נמצא המאהב של דינה וגם שהפרחים בחדרם הגיעו ממנו.

דינה מנסה לשכנעו שהוא טועה אך הוא אינו מוכן להכיר בטעותו עד שהיא בוכה ואז מתנצל.

במשך שנתיים הוא מציק לה בגלל המאהב הקודם, היא בוכה, הוא מנחם אותה.

בשנה השלישית היא משנה את התנהגותה ומתעלמת ממנו, אך כשהוא מספר שהמאהב הקודם שלה מטופל אצלו, היא מבינה שהחיים המשותפים ביניהם לא יצליחו ורומזת לו שהיא רוצה גט, אך הוא מסרב.

היא מכינה את עצמה לחיים לבד ומוצאת עבודה בהתנדבות.

הרופא מסכים לבסוף לגט. הסיפור מסתיים כשהוא אומר שבלילות הוא עדיין קם וקורא לה – "אחות, אחות, בואי אצלי" (קריאה זו מופיעה בפתיחת הסיפור מפי החולים).

הדמויות בסיפור

דינה

דינה היא אחות רחמניה בבית החולים. האחות דינה אהובה על כולם: החולים, האחיות, הרופאים ואפילו האחות הראשית המרשעת והפרופסור שדואג למיטות מסודרות, וכמובן על המספר – הרופא שהעז לבקש את ידה. היא אישה נעימה, עיניה בצבע תכלת שחורה (מעיד על עצבות), היא שקטה ומרגישה אשמה בגלל יחסיה עם מאהבה הקודם. דינה היא דמות פסיבית מאוד בה חל שינוי בשנה השלישית. היא דמות שטוחה המשתנה רק בסוף.

הרופא

הרופא הוא המספר. הוא מייחס חשיבות רבה לכסף, חשוב לו להרשים בחכמתו ובמעמדו. מוצאו החברתי נמוך, אמור להתמסר לטיפול בחולים, אך שקוע בעצמו, מזיק לחולים, נפגע מכך שמאהבה הקודם של דינה היה פקיד פשוט ולא בגלל שהיה לה גבר קודם, הרופא אקטיבי ביחסים בין שניהם והוא מחליט מתי לריב איתה.

הוא מחליט על הגירושים, אם כי היא נטעה בליבו את הרעיון.

חלומו של הרופא

דמויות בסיפור קצר (ובכלל) יכולות להיות מתוארות בשתי דרכים: באפיון ישיר ובאפיון עקיף. אפיון ישיר נעשה כשהדמויות עצמן, דמויות אחרות בסיפור או המספר בסיפור מעידות עליהן ישירות. לעומת זאת, אפיון עקיף מובן ע"י הקורא כנזרת של התנהגות הדמויות, מחשבותיהן, אנלוגיות ניגודיות וישירות עם דמויות אחרות, תיאורי טבע ונוף, חפצים וכן - חלומות. החלומות, במיוחד בספרות המאה ה-20, הם אמצעי חשוב מאוד לאפיון עקיף, כיוון שהחלומות, ע"פ זיגמונד פרויד (בן דורו של עגנון), הם הפתח לתת מודע, ומה שמפריע לאדם ביום, הוא חולם עליו בלילה (כפי שנאמר ביצירה אחרת של עגנון "סיפור פשוט").

בראשית פרק י' אנחנו רואים שהרופא נמצא במצב טוב של מחלתו: חיי הנישואין מתנהלים על מי מנוחות; אורחים באים לבית הזוג; הרופא מביט בדינה, ולא רק מציץ; דינה קוראת לרופא מספריה, ומאפשרת לו ביבליותרפיה - טיפול באמצעות ספרים ועוד. אלא שבאחד הלילות חוזר האחר להטריד את הרופא בחלומו, שמלמד אותנו על טבעו האמיתי של הרופא. חלום זה מהווה מפנה לרעה במצבו של הרופא. האחר מופיע כנוע לחלוטין בחלום ואומר לרופא: "וכי בשביל שאינסתני אתה מבקש רעתי". כלומר, הרופא כפה את דמותו של האחר על חיי הנישואין של הרופא ושל דינה, וכך הרס - במו ידיו - את חיי הזוגיות שלו. אך למשפט זה ישנה עוד משמעות: דינה היא זו שאנסה את האחר; היא זאת שפגעה בו והפכה את הלבלר לקורבן, לנאנס. הפרשנות הזאת מוציאה את דינה שחורה שבעתיים - לא דינה היא הקורבן, אלא האחר הוא הקורבן, ודינה היא האנסת, המקרבנת. למחרת הרופא מספר לדינה את חלומו, ודינה מתעצבת ורועדת ולאחר מכן מקיפה את הרופא בחיבה, אהבה ורחמים. מתגובתה הראשונית של דינה, אנו רואים שהיא הבינה היטב את חלומו של הרופא, ולכן החלה בוכה. היא מגיבה כאישה וכרעיה, אך תגובתה השנייה היא תגובה שאופיינית לה כאחות, שמבינה שהרופא חולה, ואכן היא מקיפה אותו בחיבה וברחמים על מנת לטפל בו.

מוטיבים בסיפור

מוטיב המחלה

מוטיב המחלה נמצא ברקע לאורך כל הסיפור, שכן שתי הדמויות הראשיות - הרופא והאחות - באות מתחום הרפואה ונפגשו בבית החולים בו הן עובדות.

באופן אירוני, דמות המספר, הרופא שנמצא במרכז הסיפור ואמור לרפא אנשים, הוא חולה בנפשו שלו וגורם לאשתו, האחות דינה, לחלות. הוא מרפא את גופה, אך לא את רוחה.

מוטיב המחלה מציג אירוניה בסיפור, בכך שהרופא נהיה לחולה מרוב קנאה.

מוטיב הפרחים

הפרחים מופיעים בסיפור בהתחלתו, באמצעו ובסופו, והם מאירים הן את דמות הרופא והן את דמותה של דינה. בניגוד לדמותו של הרופא, שהיא דמות עגולה ומפותחת, דמותה של דינה היא די זניחה (כמו שדינה למעשה זניחה בחיי הרופא) ולכן הפרחים משמעותיים להבנתה.

הפרחים מופיעים כבר בביקורו הראשון של הרופא בחדרה של דינה, כפי שמתואר בראשית פרק ב': "ישבתי בחדרה ונסתכלתי בפרחים שעל שולחנה ואצל מטתה הצרה ושאלתי אותה יודעת את את שמות הפרחים, וקראתי כל פרח ופרח בשמו גרמנית ולטינית". דינה היא אישה אוהבת, רומנטית, מלאת חום ואמפתיה (בהמשך נראה כיצד היא מבינה שהרופא למעשה חולה במחלת נפש שנושאת סממני רדיפה, עוד לפני שהוא מבין זאת, וכיצד היא מטפלת בו במסירות ובדאגה), והפרחים, כאמבלמה, מצביעים על כך. לעומת דינה, שנהנית ממראה הפרחים, הרופא מרגיש שהוא חייב להוכיח את ידענותו והשכלתו וקורא לכל פרח ופרח בשמו - גם בגרמנית וגם בלטינית. הרופא שוב מואר כאדם גאוותן, ידען, אובססיבי (הוא עובר פרח-פרח) שלא יוותר על הזדמנות להוכיח לפני כל באי עולם עד כמה ידיעותיו נרחבות, ועד כמה הוא משכיל.

הפרחים מופיעים פעם נוספת בליל הכלולות של דינה והרופא, ועגנון מקדיש להם פסקה רחבה (פרק ו'). מאוד מוזר שבמסגרת הסיפור הקצר עגנון בוחר להתמקד בפרחים שבחדר, שכן סיפור קצר הוא מרוכז ותמציתי, ולכן יש יותר ממה שנראה לעין. הפרחים הם שושנים אדומות, כמו דם, ובקונוטציות של נישואין, חופה וליל כלולות, הצבע האדום מתקשר לדם הבתולין ולאיבוד הבתולין. הפרחים הללו מעבירים את הרופא על דעתו, כי אוטומטית הם הופכים להיות מקושרים עם "האחר", שביתק את בתולי דינה, וגזל מהרופא את מה שמגיע לו (לדעתו, כמובן). ולכן, הרופא שואל את השאלה הקנטרנית והפרובוקטיבית: "מי חביב כל כך ששלח לנו שושנים נאות אלו?". ולכן, הרופא גם מסלק את הפרחים, בנימוק שהם מפריעים לשינה, והוא מרגיש כאילו הוא מסלק את "האחר" הוירטואלי, שביצע את האקט שנגזל מהרופא. הרופא ממשיך להתמקד בפרחים, והוא מציע לדינה להריח את הפרחים, והוא מזכיר זאת לדינה שנית, אחרי שהוא ראה שהיא לא מריחה אותם. לאחר מכן הרופא אף מציע לדינה לקרב את הפרחים אליה, ולא ההפך ("מפני מה את כופפת את עצמך, והרי יכולה את לקרבם לך"). עגנון נטפל לקטנות והוא מתאר שלבים ופעולות זניחות ולא חשובות, אבל לגבי הפתולוגיה הנפשית של הרופא כל פרט מקבל חשיבות. מתברר שהרופא לא בוטח בדינה, וכן מתברר שגם דינה מבינה שזה עתה היא נישאה לאדם אובססיבי וקנאי, שימרר את חייה. בהתאם, עיניה משחירות: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה".

בתחילת פרק ז' הרופא מסביר לנו, לקוראים, מדוע התמקד בפרחים בליל הכלולות: "ואם ראיתי פרח נזכרתי בשושנים אדומות, ואם ראיתי שושנה אדומה נזכרתי בו, שמא מאותו מין רגיל היה זה לתת לאשתי, ומטעם זה לא הריחה בשושנים בלילה הראשון, מפני שנתביישה להריח בפני בעלה במין פרחים שמאהבה היה מביא לה". מה שחשבנו התברר כנכון; הרופא, באובססיביות היתר שלו שתתפתח לידי מחלת נפש, יהרוס את הקשר הצעיר, ויאמלל את חיי דינה, עד שזו תקום ותעשה מעשה, כפי שהיא עושה בפרק האחרון (פרק יא').

בסוף הסיפור מסופר על דינה כך: "מטפלת הייתה בנערה אחת משותקת, בת אלמנה עניה, ולא קיבלה שכר על טרחתה. ולא עוד אלא שהייתה מסעייתה בממון ומביאה לה פרחים...". דינה חוזרת לטפל בחולים וכך היא סוגרת מעגל. היא שוב נעשית עצמאית וחוזרת לאישיותה ולמקצועה המקוריים. בכך היא מתקרבת לעבר עצמאות מוחלטת, לעבר גירושין. דינה עוזרת לנערה נכה להיות עצמאית, וזהו התהליך שהיא עברה. כן היא מביאה לנערה פרחים, וכך היא שוב סוגרת מעגל.

מוטיב העיניים

העיניים בסיפורי עגנון הן מוטיב מוכר. הן נחשבות ל"ראי הנפש" ולכן הן מלמדות אותנו לא רק נתונים פיזיים, אלא גם נתונים נפשיים של הדמות המתוארת.

הרופא מקדיש את פרק א' לתיאור אופייה ויופייה של דינה, ואת עיניה הוא מתאר כך: "יתירות על חיוכה עינייה מעין תכלת שחורה, שכל שהייתה מביטה בו ראה את עצמו כאילו הוא עיקרו של עולם". מתיאורו של הרופא עולה שדינה היא אישה יפה מאוד, ובמיוחד בולטות שפתייה ועינייה. אלו הם "הסמלים המסחריים" של דינה, שמסוגלים לשבות כל לב אדם (ואפילו את לבה של האחות הראשית המיזנתרופית). עם זאת, הביטוי "תכלת שחורה" הוא אוקסימורון (ביטוי המורכב מניגודים) שכן תכלת היא צבע בהיר, ואילו שחור הוא צבע כהה. בכך שהרופא רואה איזשהוא פגם אפל בעיניה הבהירות של דינה, הוא בעצם מזהה "פגם" אישיותי בדינה. נושא זה מפריע לו ומאוד מציק לו וזה מעיד על האובססיביות שלו, ועל היותו טיפוס כפייתי, והרופא אכן מזכיר את עינייה של דינה פעמים נוספות באקספוזיציה. ביטוי זה הוא בגדר רמז מטרים.

כאמור, הרופא מציק לדינה עד שתגלה לו את סודה, ודינה נעצבת אל לבה ו"תכלת שחורה זו שבעיניה השחירה כעננה שעומדת להוריד דמעות" (פרק ב'). אנחנו רואים שהשחור משחיר ומתגבר על התכלת, וזה מעיד על מצבה הנפשי של דינה ועל דכאונה. בהמשך, דינה מתוודה בפני הרופא ומספרת לו את סודה: "דברים היו לי עם אחר". מרגע זה ואילך, לא תמוש דמותו של ה"אחר" ממחשבותיו של הרופא, והוא יהרוס את חיי הנישואין שלו. ככל שמחלתו של הרופא מחמירה, דינה נעצבת וכואבת יותר, ועיניה הולכות ומאפילות, לדוג': בליל הכלולות מסופר על עיניה של דינה כך: "ותכלת שחורה זו שבעיניה השחירה" (פרק ו')

לסיכום, למוטיב העיניים שתי משמעויות עיקריות:

1. דרך מבטו הסובייקטיבי של הרופא, השחור הולך ומתגבר, וכך גם חטאה; הפגם שבאישיותה (ה"בגידה" הוירטואלית) גדל ומתעצם.

2. עצבותה של דינה גדלה, שכן היא קולטת - בתת מודע ולאחר מכן במודע - שהיא נשואה לאדם חולה נפש, אובססיבי וקנאי.

סיום הסיפור

סיום סגור הוא סיום בו הבעיה המרכזית שהוצגה נפתרה.

אם הבעיה המרכזית בסיפור היא חיי הנישואין הכושלים, הרי שהיא נפתרה ע"י גירושין, וסיומו של הסיפור, אם כך, הוא סיום סגור. הקונפליקט המרכזי הגיע לידי פתרון. אלא שבלילות מושיט הגיבור, הרופא, את ידיו כאחד החולים וקורא "אחות, אחות, בואי אצלי". בעייתו הנפשית של הרופא לא נפתרה ולא נסגרה, מאחר שברור גם לו שהוא חולה, ולפיכך הגירושין לא פתרו את בעיותיו. ההיפוך הזה בין רופא לחולה נרמז לנו כבר באקספוזיציה, שכהרופא מספר לנו על דינה כך: "כיוון שנגלו עיניה עלי הייתי כשאר החולים". הרופא הוא למעשה גיבור טרגי - מגיע לידיעה רק בסוף, כשכל חיי הנישואין שלו קורסים אל מול עיניו, ובסוף הוא מגלה שהוא בעצם חולה.

משמעות שם הסיפור

אם הסיפור הוא מונולוג וידויי המסופר בגוף ראשון, למה הכותרת נמסרת בגוף שלישי? הרופא שחרד לכבודו ולמעמדו מדבר על עצמו בגוף שלישי, כדי להזכיר את מעמדו הגבוה - רופא. הרופא, כפי שראינו לאורך כל הסיפור, לא מפספס הזדמנות להציג את הסטטוס הגבוה שלו.

השוואה עם "משבר המשכילים"

משבר המשכילים הוא סיפור הנכתב כמכתב. בחור הכותב לרעייתו שהופכת לגרושתו. האישה מגורשת מכיוון שלא הייתה בתולה.

נקודות מעלילת הסיפור:

1. הכותב אינו מעז ליצור קשר עם נשים.
2. הכותב פוגש נשים באוניברסיטה, יוצר איתן קשר.
3. הכותב פוגש את פרנסואז שאינה בתולה ונושא אותה לאישה, מתאלמן.

משמעות הכותב

האדם העומד במרכזה של דילמה בין היותו בעל השכלה, אופקים רחבים, יודע, מתקדם ומודרני לבין המסורת, החינוך, הרגשות, היצרים והכבוד.

השוואה בין הסיפור לבין "הרופא וגרושתו"