הכניסיני תחת כנפך / חיים נחמן ביאליק

הַכְנִיסִינִי תַחַת כְנָפֵך

---

הכניסיני תחת כנפך / ח. נ. ביאליק

הדובר בשיר פונה אל דמות נשית ומתוודה בפניה וידוי אינטימי. הדובר פונה אליה ומבקש בקשת חסות - "הכניסיני תחת כנפך". הבית הראשון והבית האחרון מהווים את מסגרת השיר. בבית הראשון פונה הדובר אל הנמענת ומבקש להתכנס תחת כנפה. בהמשך יתוודה הדובר בפניה של הנמענת, ובסוף השיר יחזור ויפציר בה לקבל אותו שוב תחת חסותה. השאלה המתבקשת היא מהן הציפיות של הדובר מהנמענת?

1. "הכניסיני תחת כנפך" - הבקשה להיאסף אל מתחת לכנפיה מלמדת על בקשת חסות והלנה (אם אנו נזכרים ב"לבדי" אנו מבינים כי הנמענת לא תוכל לתת לו הגנה מלאה, תפילה להזכרת נשמות - מוות רוחני).

2. "והיי לי אם ואחות" - מבקש הדובר מהנמענת להיות לו על תקן של אם ושל אחות. הוא אינו מבקש למצוא בחיקה את האהבה האירוטית, הגשמית (הפיזית), אלא הוא מבקש למצוא את האהבה האפלטונית, האהבה שאינה תלויה בדבר.

3. "ויהי חיקך מקלט ראשי" - הדובר מבקש להניח את ראשו בחיקה - אסוציאציה לאם ולתינוק. הוא זקוק להגנה ולאוזן קשבת. הוא זקוק לחיקה כמפלט לתפילותיו הנידחות. "תפילות נידחות" - על פי מילון אבן שושון המילה "נידח" פירושה מגורש, מוגלה, תועה, אובד, מרוחק, מבודד, ולכן מבקש שתאסוף את תפילותיו הנידחות אל חיקה.

בעייתו של הדובר מתגלה בבקשותיו: תפילותיו לא התקבלו, הוא חש מגורש, אובד, תועה, בודד, והוא פונה אליה בתקווה שתקבלו.

בבית ב' מתוודה הדובר אל הנמענת: "ובעת רחמים, בין השמשות:. שעת בין השמשות, שעת הדמדומים, היא שעה של טשטוש גבולות, ספק לילה ספק יום. על פי הקבלה זוהי שעת הרחמים. הדובר בוחר בשעה זו כמתאימה לווידוי, מכיוון שבשעה זו ישנה תקווה שהתפילה שלו תתקבל, והאהובה תאסוף לחיקה את כל תפילותיו הנידחות. הוא מבקש ממנה להתכופף ("שחי") וכך יגלה לה את סוד ייסוריו - "שחי ואגל לך סוד ייסוריי". הוא מגלה לה כי אינו יודע היכן נעוריו. בבית ב' מבכה הדובר את אבדן הנעורים שלא חווה, אולי כתוצאה מילדותו הקשה, ואולי כתוצאה מהחיים המוגבלים בצילם של הספרים בבית המדרש.

בבית ג' הדובר ממשיך להתוודות בפניה של הנמענת "ועוד רז אחד לך אתוודה". אנו מוצאים חרוז פנימי - אהבה <-> להבה. נפשו אולי נשרפה בלהבת האהבה. דווקא משום שאולי לא חווה את חווית האהבה, נפשו נשרפה בלהבת הכמיהה והציפייה למימושה (בוער מתשוקה). להבת הנפש לא זכתה באהבה, ולכן מבחינתו נותרה השאלה "מה זאת אהבה?".

בבית ד' הדובר מיואש, מדוכא, ומאשים: "הכוכבים רימו אותי". הכוכבים הינם מוטיב חוזר בשירת ביאליק. הכוכבים אמורים להנחות אותו להראות לו את הדרך הנכונה. כשכוכב נופל מבקשים משאלה, וכאן "הכוכבים רימו אותי" - אני האמנתי אבל הוליכו אותי שולל, כלומר הדובר רומה. התקווה מבחינתו שייכת לעבר: "היה חלום" - לא נותר לו עוד דבר. נוצר פער גדול בין הרצוי למצוי.

שלושת הבתים שבתוך המסגרת מהווים תהליך של ווידוי מדורג: אבדן הנעורים, אבדן האהבה, ובסופו של דבר אכזבה, תחושת ריקנות. תחושה זו מודגשת על ידי חזרה על המילה "אין" - "אין לי כלום בעולם - אין לי דבר".

בבית ה' - השאלות "היכן נעורי?", "מה זאת אהבה?", הן שאלות רטוריות, שמשמעותן היא קביעה - אין לדובר נעורים, ואין לו אהבה. פירוש זה מתחזק בבית ד', שבו הדובר מצהיר כי אין לו דבר. הנעורים מקבילים לאהבה ומהווים חלום בעיניו של הדובר, חלום שגם אותו לא הצליח לממש. כתוצאה מכך הוא פונה שוב בבית האחרון אל הנמענת ומבקש להתכנס תחת כנפה. אותה ישות נשית היא נקודת האחיזה האחרונה שלו בעולם מלא אכזבות. הבית החמישי סוגר את המעגל - התבנית ברורה. ההתכנסות תחת הכנף גם הפעם משמעותה חוסר ברירה, מוות רוחני. מבחינתו של הדובר - פסימיות.

"הכניסיני תחת כנפך" הוא שיר אהבה על כך שאין אהבה בעולם. הנמענת יכולה לשמש לדובר כאם וכאחות, אך לא כאהובה, כיוון שאין אהבה בעולם. אפשר לראות ב"הכניסיני" צומת מוטיבים:
א) מוטיב הציפור בהשוואה ללבדי - הקבלה עקיפה בין האהובה לשכינה.
ב) מוטיב הכוכבים "הכוכבים המעטים והמרמים" בשירינו ובשירים נוספים.

אמצעים אמנותיים בשיר

1. מבנה מעגלי - בתים א' וה' חוזרים על עצמם וסוגרים את השיר בצורה מעגלית.
2. שאלות רטוריות - "היכן נעורי?", "מה זאת אהבה?".
3. מטאפורה - "נפשי נשרפה בלהבה".
4. האנשה - "הכוכבים רימו אותי".
5. חזרה - "אין לי כלום.. אין לי דבר".
6. מוטיבים:

• מוטיב האהבה - אין אהבה בעולם, אין אהבות שמחות.
  
• מוטיב הכוכבים - במקום לתת לדובר הדרכה, הם רימו אותו.