חיז'ו בטטה / סמי ברדוגו: הבדלים בין גרסאות בדף

חיז'ו בטטה / סמי ברדוגו (הצגת מקור)

גרסה מ־11:39, 28 במאי 2009

נוספו 16,217 בתים , 28 במאי 2009

←‏הדמויות בסיפור:

Mirage

2

עריכות

@@ שורה 123: / שורה 123: @@
   * '''יחס לאם:''' מפגין יחס אמפטי, דאג, חרד למצבה. מבין שבכוחותיה היא מנסה לשמור ל המשפחה, והוא מעמיד עצמו כמסייע לה, נאמן למסריה ולדרישותיה ללא עוררין.
+דמות המספר
+המספר אדוארד מכונה חיזו, בן שש עשרה. להבדיל מאחיו הוא נושא שם לועזי, וזה אולי מבטא את המעבר התרבותי של האם. לבן הראשון ניתן שם לועזי ולבן השני שם עברי. האפיון הדומיננטי בו: "החליטה אמי שכוחי בעיניי" ( עמ' 36). הוא הצופה על המתרחש ומתאר בעיניים חדות את המתרחש סביבו. כוחו בעיניו. "כשנולדתי קרנו עיניי, כך מספרת אמא שלי"( עמ' 36). ראייה זו של האם מעניקה משמעות מיסטית לראייתו של הבן.
+גם בהמשך הסיפור הוא מבליט תכונה זו: "אני רואה שש שש, ככה הראייה שלי טובה, ואני לא חושב שזאת ראייה חדה ובהירה שאף פעם לא מטושטשת, אלא ראייה שכמעט לא שוכחת שום דבר ומצלמת הכול ומקפיאה את הצילומים בתוך הראש שלי" (עמ' 38). כושר האבחנה שלו הוא חד מאוד. כך למשל כשהוא מתאר את יחסם לסביבה, הוא מדרג את מידת הקשר שלהם לסביבה: האם, להבדיל ממנו ומאחיו מנוכרת למציאות. היא חיה בבועה של ביתה וילדיה בלבד. האח הצעיר הוא המחובר ביותר למציאות העכשווית, והמספר מכיר את המציאות בצורה חלקית והוא מודה בזה: "סביבנו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר. אמא שלנו לא מכירה ולא מתעניינת באיש מלבדנו"( עמ' 37). יתכן גם שהכינויים מבשרים את השוני בין האחים: לחיזו מיוחסת סגולת הראייה, והיא נותנת לו מימד של חולם, מימד רוחני. האח מכונה בטטה, וזה מעיד על קירבה לאדמה, על ארציות.
+עם זאת הוא מדגיש שבהיותם מחוברים לאם ומחובקים יחד, היא מקרינה להם את האדישות הרגשית שלה לסביבה, והם שלושתם אז חלק מאותה הוויה: "כמעט עד הבית הלכנו ככה, שלושה שלא מסתכלים לצדדים ולא חושבים אם מסתכלים עליהם" (עמ' 39).
+התפיסה שלו את עצמו כרואה של המציאות מקשה עליו לקבל את הראייה הפתוחה יותר של אחיו הצעיר שמעון. כאח בכור הוא מנסה להיות העיניים של אחיו הצעיר, ולכוונו לראות את העולם כפי שהוא רואה אותו. ההיפתחות של אחיו לאמת של המציאות נראית בעיניו מרד בסמכות של האם ובסמכותו כאח בכור. וכך הוא מתאר את מחשבותיו: "ואני רציתי לצעוק עליו, מה קורה לך תפסיק להסתכל, תתרכז בחיים שלך...אני העיניים שמסתכלות יא שמעון" (עמ' 39).
+התחושה הקשה שלו שאחיו מאלץ אותו לראות מציאות שאסור לראות, וזה מרסק את האגו שלו כמי שרואה את המציאות: "ואני נבהלתי...כאילו הראה לי אור שאסור לראות" (עמ' 40). עם זאת הוא מביע קנאה גלויה במידת העצמאות של האח הצעיר ובניתוק שלו מערכיה של האם ומהמורשת שהיא מנסה להקנות להם: "איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי" (עמ' 41). כשהוא משווה עצמו לאחיו ולהעזה של אחיו, הוא מלקה את עצמו על רפיסותו לעומת ההעזה של האח הצעיר: "כשאני משווה את עצמי אליו מצלצלות בתוכי סטירות לחי" (עמ' 41).
+לא רק הסביבה קוראת לו ולאחיו בכינויים חיזו ובטטה. גם האם קוראת להם כך, אפילו בפומבי. המספר מתאר את פגיעותו בלשון הפוכה: "ואין לי צביטות בלב כשהיא עושה את זה גם לפני אחרים" (עמ' 41). אם לא הייתה לו צביטה בלב, הוא לא היה מציין זאת.
+כאח בכור הוא מרגיש מחויבות לאחיו ואחריות על גורלו, בדומה למחויבות של יהודה על גורלו של יוסף, בספר בראשית: "ברגעים כאלה אני מרגיש שיש לי אחריות עליו, יש לי פחד שאני לא אחזיר אותו הביתה לאמא. אני חושב שבנסיעות האלה אני באמת מרגיש שאני האח הגדול ששומר על האח הקטן" (עמ' 43).
+כזכור, יהודה אומר לאביו בקחתו את בנימין: בראשית מ"ג, ו': "אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים".
+עמדת התצפית שלו היא מהחדר שלו: הוא רוצה להיות בעמדת שליטה, לראות שהכול בסדר עם האמא ועם האח. הם עסוקים בענייניהם , הוא עסוק בצפייה עליהם: "כל אחד מתחבר לפינה שלו...אמא מהחדר שלה דרך המטבח, השירותים והמרפסת, שמעון מהספה מול הטלוויזיה שקרובה לחדר שלו, ואני מהחדר שלי משקיף על הכול" (עמ' 43). מתוך פחד מזעזועים, הוא חש שתפקידו לשמר את המציאות הקיימת, מתוך חשש שתבוא מציאות רעה וקשה יותר: "אין דבר שאני רוצה לשמר יותר מהרגע הזה ומהבית שלנו" (עמ' 44).
+בתוך הקיום החומרי הקשה, הוא נצמד אל הרוח ואינו מבטא על כיסופים רוחניים: "אני נצמד במבטי לזר פרחים שעל השולחן.......האור שחודר דרך התריסים שסגורים למחצה, ושלושתנו- שמעון, אני ואמא שלנו בתוך כל זה" (עמ' 44). הפרחים והאור מבטאים כאן את הנופך הרוחני שהוא מבקש לחייו. יש כאן רמיזה תרבותית לסיפור על הסיני שיוצא ליום עבודתו ומקבל בתום היום שני ין: במטבע אחד של ין הוא קונה לחם ובמטבח אחר הוא קונה פרח. כששאלו אותו למה עשה כך, ענה: לחם קניתי כדי שיהיה לי ממה לחיות, פרח קניתי כדי שיהיה לי בשביל מה לחיות.
+גם כשהאם מתפרקת ואינה רוצה עוד לחיות, הוא רוצה להחזיר את הכול לקדמותו ולשמר את הקיים. גם כשהכול מתפרק והאם נשברת, הוא מאשים את המציאות החיצונית ששברה את משפחתו והוא מודה, שגם הוא חלש ושברירי: "הכוח והידע שלהם היו חזקים ועשו אותי ואת אמא שלי ואת הבית ואת שמעון חלשים ושבריריים" (עמ' 48). והוא מקווה, למרות כל השבר הגדול "ואולי אפשר להמשיך כרגיל" (עמ' 48). וגם כשלוקחים את האם מן הבית, הוא דבק ברצון לשמר את הקיים: "חשבתי איך לשמור על הבית ואיך לסדר אותו כדי שייראה כמו תמיד" (עמ' 49). הוא דבק ברצונו להיות הכוח המשמר את הקיים, המלכד את כולם למשפחה אחת. גם כשהאם נלקחת לאשפוז נפשי, הוא רואה עצמו מחויב להיות האחראי לבית ולמשפחה. הוא מטפל מיד בדואר שמגיע, ומורה לאחיו לחזור הביתה בזמן. "עוד קצת, אמרתי לעצמי, עוד מעט אתפנה למה שסביבי" (עמ' 49).
 '''''שמעון'''  - בטטה''
@@ שורה 130: / שורה 153: @@
   * '''התנהגות:''' מרדן, מערער על הסדר הקיים. אינו מקבל את המציאות כפי שהיא, אינו חושש מעימותים, לאחר אשפוזה של אמו, הוא ממשיך לחיות את עולמו הילדותי כהרגלו.
   * '''יחס לאם:''' אינו חושש להתעמת עם אמו, למרות שאוהב אותה. מגלה דאגה כשהאם מתמטטת ובוכה, אך מהר מאוד חוזר לשגרת חייו, לא ניכר (על פי זוית הראיה של אחיו) שהוא מוטרד מהיעדר אמו.
+האח שמעון הוא המורד. הוא מופיע בסיפור כמעשי, מחובר למציאות, "כשנולד אחי שמעון הוא היה בריא וגדול, הרבה היה מה לתפוס אצלו, אמא אומרת" (עמ' 36). בדירוג ההיכרות עם המציאות, מדרג אותו האח המספר כמי שמכיר את המציאות יותר מכולם: "סביבו גרות שבע משפחות שאני מכיר. אחי מכיר קצת יותר" (עמ' 37).
+גם בהיכרות עם האנשים שסביב, שמעון רואה נכוחה, רואה יותר: "אני ושמעון תמיד הסתכלנו על אלה שרואים אותנו, בעיקר על הילדים האחרים...הרגשתי ששמעון מסתכל יותר ממני...רומז לי במלים ובחצאי משפטים שאולי לאחרים יותר טוב" (עמ' 39).
+הוא מתקשר עם בריאות מאז לידתו: "הוא לא מקשיב לה ורק קופץ יותר גבוה ויותר רחוק. שמעון בכלל לא בטטה, הוא ילד בריא עם שרירים מאורכים ודקים ברגליו ובידיו, כבר עכשיו אני רואה אצלו את הוורידים שמתבלטים לו לאורך הזרועות ומחפש את שלי" (עמ' 38). שריריו והופעתו הבריאה מעוררים את קנאתו של האח הבכור, שרואה בכך ביטוי לגבריות, והוא אומר לעצמו: "אתה תעשה ספורט כדי שתהיה קצת יותר גברי עם ורידים בולטים וצבע חום בעור" (שם). הקפיצה של שמעון גבוה ורחוק מבטאת אולי ניסיון מטאפורי להמריא מעל המציאות שלו אל מציאות אחרת.
+האם מדביקה להם כינויים סטראוטיפים מלידתם: חיזו, בטטה. גם אם הם אינם שלמים עם כך, הם מכנים זה את זה בכינויים אלה. מצד אחד האח המספר אומר "שמעון בכלל לא בטטה" (עמ' 38), כשהאם קוראת לו כך, אך מיד אחר כך, האח קורא לו "שתוק יא חתיכת בטטה" (עמ' 39). עם זאת, כאן ניכרת החוצפה וההעזה של שמעון לאורך כל הסיפור. הוא אינו מייחס חשיבות לסמכות של האם ושל האח. הוא אינו מקבל את הכינויים הללו, ויש לו עמדות עצמאיות כל הזמן. כשהאח קורא לו בטטה, "הוא לא התרגש כי ידע שהוא לא באמת בטטה, ושאני נראה לידו כמו לולב כפוף" (עמ' 39). להבדיל מהאח שמשלים עם המציאות ומנסה להסתיר מעיני עצמו את המציאות האחרת, שמעון מפוכח ויודע את האמת לאמיתה: הוא יודע שהם חיים בתחתית של החברה, שנמנעת מהם רווחה חומרית ואושר חומרי בסיסי. לכן הוא מר יותר כלפי האם והאח: "הוא תמיד נראה לי מריר יותר" (עמ' 40).
+שמעון אינו מסתיר את מחשבותיו: הוא מביע מחאה גלויה. שמעון אינו מוכן להשלים עם המציאות ובעיני אחיו הוא זה שחושף את האור החיצוני שאסור לדעת על קיומו, כשאתה חי באפילה: "בזמן שאמא הלכה לחנות, שמעתי אותו אומר לי, 'עד מתי נחיה ככה?' ואני נבהלתי כאילו דיבר אליי במילים שאסור לדבר בהן, כאילו הראה לי אור שאסור לראות" (עמ' 40).
+הוא גם אינו חושש למחות כלפי האם על המצב הקשה: "שמעון יודע לצעוק ולהתעצבן כשהוא נתקל במנהגים של אמא. כמה פעמים אמר שהוא לא חוזר יותר לבית הזה וכמעט עשה לי ולאמא התקפת לב....'סתום אדי סתום, ואת תעזבי אותי' ענה לנו ונכנס לחדר שלו" עמ' 41).
+הוא אינו שלם עם מנהגים תמוהים של האם, כמו המנהג לשמור תבניות ביצים ומוצרי מזון מתחת למטה שלה (עמ' 41), ובאחת הפעמים המרד שלו הופך לאלים: הוא שובר את תבניות הביצים מתחת למיטה: " 'תלכי קיבינימט עם הביצים שלך', הוא צעק, והוציא גם שני מלונים מתחת למיטה וניפץ אותם על הרצפה ועזב את הבית ויצא" (עמ' 42). שבירת הביצים והמילון יכולה להתפרש כסמל. האם מייצגת בעיניהם זהות של אב ואם כאחד ושמעון קם ומתריס כנגד כפל הזהות שלה: זהותה הגברית (ביצים) וזהותה הנשית (מילון).
+האח הבכור המנסה לשמור על הסדר הקיים יוצא מגדרו: "כלום אתה לא יודע לעשות, רק צרות" (שם). שמעון אף מורד בכינויים של האם: הוא קורא לאחיו "אדי", וכשאחיו קורא לו בטטה הוא לא קורא לו חיזו. הוא קורא לו בטטה גם כן, תוך אי קבלת חלוקת הכינויים של האם.
+שמעון גם מעז למחות נגד האם על הסנדביצ'ים השגרתיים שלה, ללא שום גיוון. הוא גם חתרן ואינו חושש למרות ולהאשים אותה בכך שהיא מסתירה את הנקניק מעושן רק עבור עצמה: "שמעון העז כמובן להגיד שנמאס לו מהסנדויצ'ים האלה, ובוקר אחד הוא קרא לי לחדר שינה של אמא ואמר לי 'אתה רואה את זה, נקניק סלמי תלוי פה'...נקניק סלמי תלוי על קולב מאחורי כתונת הלילה של אמא" (עמ' 44).
+מעניין שגם בתורה, שמעון מורד בצו של יעקב אביו ויוצא למסע נקם במשפחתו של שכם בן חמור (בראשית ל"ד). יעקב אף מוקיע אותו על מעשהו.
+ההתנהגות המשוחררת של שמעון, הריצות שלו, הצחוקים שלו עם החברים למרות מצבם הכלכלי הקשה, מעוררים באח הבכור קנאה עזה: "אני מסתכל עליו דרך החלונות, עוקב אחריו בריצות שלו, בצחוקים שלו עם חברים, ומרגיש איך אני מתכווץ מולו. איך הוא למד לחיות ככה, אני שואל את עצמי" (עמ' 41).
+למרות החספוס של שמעון, אחיו רואה בו גם את התום והטוהר שבו. בצאתם לחתונה מחוץ ליישוב במונית, ללא האם הוא מרגיש מחויבות אליו: "הוא נראה לי הכי תמים בעולם והכי עדין ויפה, קצת כמו נסיך קטן שיוצא מהמבצר שלו אל העיר הגדולה...ואני נזהר עליו שלא יקטפו לנו אותו ושלא יפצעו בפרי הטהור" (עמ' 43). זו ראייה שנגלית לאח הבכור רק בצאתם מן היישוב שלהם, בצאתם מן הראייה הקונבנציונאלית ומן המסגרת הרגילה של חייהם.
+שמעון בבית הוא זה שצופה בטלוויזיה: הוא זה שרוצה לדעת מהי המציאות. האם מתבצרת בחדרה, במרפסת ובשירותים, האח הבכור ספון בחדרו, ואילו שמעון מול הטלוויזיה (עמ' 43). הצפייה בטלוויזיה מבטאת את הקשר עם המציאות האחרת ועם החוץ.
+הוא כל כך מפוכח, שמיד עם בריחת האם לפרדסים הוא מבין מיד את גודל השבר ואינו יכול עוד לשמור על איפוק: "נכנסתי לחצר הבית וראיתי את שמעון מסתובב סביב עצמו, מזיע בכל הגוף וצועק...'מה קרה, מה זה, אתה בוכה?' שאלתי אותו" (עמ' 45). ניסיון ההתאבדות של האם מביא לשבירה אצל שמעון.
 == מערכת היחסים במשפחה: ==