תוקפנות ופיוס בשנות השלושים - סיכום מקיף

1. חתירה ליציבות באירופה

• השאיפה לשלום מתחזקת:המחצית השנייה של שנות ה-20 התאפיינה באווירת הביטחון והשלום שסובבואת מדינות אירופה.כאשר השיא הגיע בחתימת *הסכמי לוקרנו* בדצמבר 1925 בוועידה בלוקרנו עיר נופש בשוויץ.בוועידה השתתפו שרי החוץ של צרפת,בריטניה,איטליה ובלגיה ואף חלק מנציגי גרמניה לראשונה כמשתתפים בעלי מעמד שווה לשאר.הסכמי לוקרנו קבעו כי גרמניה,צרפת ובלגיה מכירות בגבולות שלהן עפ חוזה ורסאי.כל אחת התחייבה לא לתקוף את האחרת.בריטניה ואיטליה התחייבו לסייע לבלגיה,גרמניה וצרפת אם יותקפו.צרפת התחייבה להגן על גבולות פולין וצ'כו-סלובקיה.כאשר אם יישום הסכמי לוקרנו גרמניה תצטרף לחבר הלאומים בספטמבר 1926.

האמונה הרבה בתקופת הפייסנות הזו התחזקה עם חתימתו של *הסכם פריס* ב1928,כאשר 15 מדינות ובהן בריטניה,גרמניה,איטליה ויפן חתמו על ההסכם באימרה כי אין להשתמש במלחמה כאמצעי ליישוב סכסוכים וכי יש לפתור את הבעיות בדרכי שלום.65 מדינות נוספות מאוחר יותר חתמו גם על ההסכם כאשר ברית המועצות נמנעה.

במהלך שנות ה-30 החלה להתפוגג בהדרגה אווירת הפייסנות שנוצרה,המשבר הכלכלי הגדול בארהב באוקטובר 1929 השפיע על כלכלת כל העולם,המשבר החליש את המשטרים הדמוקרטיים ואיפשר לעליית משטרים פאשיסטים וטריטוריאליים שהובילו לבסוף לעלייתו של היטלר לשלטון גרמניה.כאשר תוקפנות יפן במזרח אסיה ותוקפנות איטליה באיתיופיה היו לסימנים הראשונים והחשובים שחשפו את חולשתו של חבר הלאומים ואיפשרו להיטלר לפתוח במדיניות של תוקפנות באירופה,כריתת בריתות והסכמים והפרתם הבוטה.(תוקפנות יפן ואיטליה אין צורך ללמוד)

2.נסיגה ממדיניות השלום והביטחון

• היטלר מנהל מדיניות תוקפנית: