על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
בת הרב: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־15:33, 4 במרץ 2008
בס"ד
(הסיכום מתחיל מאמצע הסיפור..)
מייד כשברל נכנס בשעת לילה מאוחרת, לחשה לו הרבנית דבר מה באוזנו. שרה לא שמעה, אבל הוקל לה מעט. לאחר מכן, ברל ניגש אל שרה ולחש לה שמחר תהיה לה שמלה בארג צמר מן המובחר. "כי למחר כעת חיה"- זהו ארמז מקראי. המלאכים סיפרו לשרה אימנו שיהיה לה תינוק. ברל מבטיח לשרה שתהיה לה שמלה, אבל "כעת חיה"- מזכיר תינוק.
כאשר ברל יצא ושרה ליוותה אותו, הוא חיבק אותה והיא לא עזבה אותו. שרה מרגישה מעין תלות בברל. היא חייבת לו, משום שהיא לא רוצה לאבד את השמלה, ולכן היא לא מתחמקת מחיבוקו. להפך, היא מתמסרת כולה ברשות חתנה (=זאת ההסתבכות). עד עכשיו היו לה קווים אדומים, אבל כעת, כשהיא מוחקת אותם, היא נכנסת לצרות.
בפסח, הרב מזמין את ברל להיות אורחו. ברל קרא את ההגדה בשפה רפה. הרב היה מוריד את ראשו ומהרהר בסיפורי ומדרשי חז"ל על יציאת מצריים.
שרה מביטה בברל ברחמנות וברוך. הרב עושה לילדים מבחנים כדי לראות מה הם יודעים על סיפור יציאת מצרים. לפתע הרבנית נאנחת, אולי משמחה, אבל יש כאן גם עיצבון באנחה. הרבנית פתאום חושבת שאולי ברל לא מספיק טוב- ששרה היא בת צדיקה, בת למשפחת רבנים טהורה.. יש כאן עיוורון. הרבנית מנותקת ממה שקורה בביתה. הרבנית לא יודעת בכלל ואפילו לא מרגישה מה קורה עם הבת שלה. שרה מרגישה שאין לה שום ערוץ דיבור עם האמא שלה. אין ביניהן שום תקשורת והבנה. שרה בוחנת בכל פעם את צלחתו של ברל, שלא יחסר לו כלום.
ברל קם ושר את "שיר השירים" בזמרה מתונה וישרה. הרב חושב עליו שהוא "לאו בר אוריין"- הוא א בן תורה. כל המשפחה יוצאת החוצה, מתיישבת על הגדר ומסתכלים על הלבנה ה"טהורה". היה בסיפור תיאור נוסף של הלבנה כאשר ברל ושרה ישבו ביחד. יש שתיקה בין ברל לרב. אין להם שום שיחה משותפת ועל מה לדבר. ברל והרב חוזרים הביתה ופוגשים ברבנית. ברל עושה עצמו מתכווץ מקור, והרבנית מרחמת עליו ומזמינה אותו לישון אצלם באולם שבו ישן בנם אפריים. היא אומרת לו: "אין רע בזה אם לא תלך עכשיו הביתה"- אבל כן יש רע! אסור לחתן וכלה לישון באותו בית לפני החתונה!!! הכל מתחיל מלחיצת היד בין ברל לשרה, בתחילת הסיפור. הרב עושה כל מה שהרבנית אומרת לו. הרבנית מסדרת לברל את המיטה, ואילו שרה שמה כיסוי נקי על הכר ומביאה לו כסא. שרה מטה לו את חסדה- מעניקה. שרה שואלת את ברל האם חם לו מתחת לשמיכה. זוהי שאלה מתגרה. ברל צחק- קלט את הרמז. שאון=רעש. שרה נרדמת ולפתע פוקחת עיניים ורואה את ברל באפילה, כשהוא מתנודד "באור הלבנה". ברל מתקרב אליה והיא מחזיקה את ידיו. שרה חושבת לעצור את ברל, אבל הוא כורע מתחת למיטה. הלבנה מסמלת את עמ"י. השעון המתקתק בבית צרוד- מראה שאין כ"כ גבולות בבית. הלבנה עומדת בשיפולי רקיע- הטהרה נמצאת למטה. שרה מתעייפת מללחוץ את ידיו של ברל. אפלה=אי סדר. שרה משלימה עם המצב- "מכניסה את הידיים". "עוצמת את עיניה"- ברל שכב עם שרה (=נקודת השיא). האפלה משתלטת פה על האור. שרה היא קניין של ברל. ברל יכול לעשות בה כרצונו. "מוזגת בעיניים מורדות את הכוסות"- שרה מתביישת במה שהיא עשתה. האדם מדבר בכל גופו. העיניים הן הנפש. ברל דווקא מרוצה ממה שהם עשו. הוא מרגיש כמו אברך אחרי החתונה- גבר.. לפני הלילה ברל הרגיש נבוך, אבל אחרי הלילה ברל מרגיש ביטחון, ואילו שרה מרגישה חוסר ביטחון. ברל סטר לה על הלחי אפילו שאחיה הקטן של שרה ראה. ברל כבר ממש מרגיש חלק מהמשפחה. "שמש"= חום, אור, אופטימיות, שמחה. "אביב"= פריחה, שמחה, אור, עונת החיזורים. האביב משרה חמדה ושמחה. אולם (=ניגוד) כאשר השמש זורחת בפניה של שרה, רואים שיש על שרה עננה- יגון כבד. אצל שרה הכל בקדרות. יש פה נקודת מפנה אצל שרה. זה לא אותו עצב כמו שהייתה שוכבת ובוכה עם כאב שיניים (=כאב פסיכולוגי), זה יותר כאב דומיננטי. ל"ג בעומר בפתח וכולם הולכים לנקות את החלונות כולל שרה. "עיניה היו שוקקות לעירפולי הזוהר"- היא הייתה עצובה וכמהה לאושר. שרה מתייפחת- בוכה בחשאי, וכאשר הרבנית עברה לידה וראתה אותה בוכה, היא אפילו לא שאלה אותה למצוקתה, היא רק אמרה תירוץ- שזה זמן הבחינות לצבא. בעבר אף אחד לא רצה ללכת לצבא. יש 3 בחינות ו-2 ברל כבר נכשל, כך שאם ייכשל בשלישית, לא יצטרך ללכת לצבא. הרבנית ניסתה חם את שרה באמרה "המקום יעזור". כאשר הרבנית יוצאת מן החדר, שרה בוכה מאוד בפינה, באפילה. לקראת ימי השבועות שרה לא התעודדה. הוריה הורידו לה את שמלת הכלה מחשבון המוהר- הנדוניה. שרה לא התאדמה כאשר מדדה את שמלת הכלה, משום שהיא בתולה.
חברה של שרה קוראת לה כדי שתעזור לה לבחור בשמלת כה. שרה יוצאת. אבל היא בקושי אמרה משהו לחברתה, והכלה-חברתה חשבה שאולי היא מקנאת בה, ולכן גם היא הפסיקה לדבר. פתע שרה מתעלפת. יש פה שינוי פיזי. שרה בהריון. בד"כ בשליש הראשון של ההריון יש חולשה וכתוצאה מכך ייתכן ששרה התעלפה. שרה הובהלה לביתה ומגבות רטובות היו על מצחה. כאשר ברל הגיע ושמע שהיא חולה, הוא רגז וכעס. היא הרסה לו את התכניות להיום... למחרת שרה באה לחנותו של ברל. היא כבר ידעה שהיא בהריון. היא פונה לעזרתו של ברל, אך הלה שותק, כי הוא לא יודע כיצד להפיג את צערה. לבר בא לצעוק ולחרוק שיניים. הוא מתוסכל וזוהי תגובה ילדותית. ברל צועק על שרה שנמצאת במצוקה והיא נבהת. ברל צועק עליה שהיא אשמה בכל, ולולא היא, כל זה לא היה קורה. משהו נכבה בשרה. אם ברל היה במקומה, הוא היה טורף את עצמו- מתאבד, זהו ארמז מקראי- "טרוף טורף בני"(=יוסף). יש פה חוסר התמודדות של ברל. ברל מציע שרה לדבר ולשתף את אמה. ברל מחזיק את ידה עד שהוא נרגע, ושרה מוציאה את ידה מידיו לאט לאט והיא יוצאת מחנותו מאוד לא רגועה. ברל חוזר לחשבונותיו והוא חושב שנפתרה הבעיה. שרה מגיעה לביתה ושוכבת במיטתה מבלי לזוז. אמה באה ושואת אותה אם כואבות לה השיניים, אבל שרה לא עונה. שרה הסתכלה בחלון וראתה את אוליאנא העובדת שלה עודרת בגינה. אוליאנא נמצאת בפעולה, ואילו שרה נמצאת במנוחה. שרה צוחקת לאוליאנא ואוליאנא צוחקת גם היא. שרה מסתכלת על אוליאנא והיא נזכרת שאין לה בנים. התמונה של אוליאנא בחיק הטבע מעוררת בשרה רצון לחיות. בתוך שרה יש קונפליקט האם לחיות או למות. לפתע התגברה התשוקה של החיים, והיא קוראת לאמה. הרבנית מגיעה ושרה מתייפחת בבכי, והיא מנסה לממש את הצעתו של ברל ומבקשת מאמה שתגיד לאביה להקדים את החתונה. אמא של שרה מבינה שהיא בהריון, ושרה בהלם שהיא יודעת, ומבקשת ממנה לא גלות לאביה. שרה כובשת את פניה בכר ואומרת לאמה שזהו, היא אמרה לה כל ושעכשיו תדאג להקדים את החתונה. הרבנית יוצאת מהחדר מתוך צער. שרה עדיין מרגישה רווחה שאמא שלה יודעת.. שרה שבה ומביטה בחלון והיא רואה את רגבי העפר- מזכיר מוות, ואת ספל הפח השבור- סמל הטהרה. דמותה של אוליאנא התאחדה לעולם שלחיים. אחותה הקטנה של שרה עוברת לידה ושרה נותנת לה נשיקה. פתאום שרה מרגישה רע. שרה מבינה שאמה בכלל לא הבינה! שרה מבינה שהכל היה אשליה. אם אמא שלה הייתה מבינה, היא הייתה מגיבה אחרת, אולי אפילו כועסת עליה. אבל הרבנית חושבת שזה בכל בגלל ענניין הצבא של ברל. שרה עוברת ליד אמה והיא רואה אותה עובדת במטבח כרגיל. שרה יוצאת החוצה ונתקעת ברגבי העפר המחודדים והעמוקים- מוות, והיא נופלת על פליטת החבית הרקובה. התרה (פתרון) 1: הניסיון לדבר עם הרבנית נכשל. אוליאנא מתקשרת עם שרה ושואלת אותה מדוע היא בכתה, שלא כמו אמה, שא מתעניינת בה בכלל. שרה לא עונה לה. אוליאנא ממשיכה לעדור ועוצרת שוב, לא מוותרת ושואלת שוב. היא שואלת אם נפלה קטטה בינה לבין ברל. שרה שותקת ואוליאנא לוחצת עליה שתדבר, שתשתף אותה. אולי היא תוכל לעזור לה. שרה צוחקת. אוליאנא הגויה היחידה שיש לשרה עם מי לדבר. שרה מספרת לאוליאנא שרע ה והיא נמאת במצב קשה. אך אוליאנא לא תוכל לעזור לה. אוליאנא מתקרבת לשרב קורב ומדברת בשקט, ושואלת אותה אם קרה אצלה משהו. זה כמו שהאמא שאלה את שרה אותו דבר. אבל אוליאנא מוסיפה את המילה "אצלך" ולא אצלה ואצל ברל. היא אומרת לה שהיא יכולה לגלות לה, אבל לאמה היא לא יכולה. שרה הסתכלה סביב שאין אף אחד, ואוליאנא הבינה שהיא בהריון. גם אוליאנא נכנסה להריון מחוץ לנישואין, אבל היא עשתה הפלה. שרה הבינה שאוליאנא יודעת מה אירע לה, והן מדברות כ"כ הרבה, כאילו היו חברות.שרה מעולם לא דיברה כך עם אמה. התרה מספר 2: לבצע הפלה (הפיתרון של אוליאנא). אוליאנא הציעה לשרה לבוא אליה בשבת אחה"צ, כשכולם ישנים, ולעשות הפלה. שרה הולכת לחנותו ש ברל והוא מצידו, שם לב שהיא מרחפת. ברל פוחד להתחיל לדבר איתה, עד שהוא רואה ששרה צוחקת, ושואל אותה מה נשמע איתה, והיא מספרת לו שביום השבת תבוא מיתתה. היא מציעה לו לבוא עימה ביום שבת- "יחד נלכה למקום אחד"=ארמז מקראי. אברהם יוצחק הלכו יחדיו להר המוריה. שרה אומרת לברל שהיא צריכה ליווי, כי היא צריכה ללכת ברחוב הגויים ומסוכן שם. ברל שותק ונותן לשרה להסתדר לבד- הוא מתחמק. ברל מתכנן "לברוח" עד אחרי שבת ולחכות עד שכל העניין ייגמר- היא תמות. אחרי ארוחת הצהריים של יום שישי, נערו של ברל בא להגיד שברל נסע לשבת לעיירה הסמוכה. לרב לא אכפת. שרה מיואשת והתרה מספר 2 נכשלת, בגלל שאין לה מי שילווה אותה לאוליאנא. שרה מביטה בחלון לעבר "שבר של זכוכית" - מוות. שרה מרגישה שהוא אדם זר. שרה משפילה ראשה. זחל מעורר את תשומת ליבה. זהו יצור שחי- מעורר בה את החיות אחרי שהיא מביטה באדמה- מוות. שרה עוזרת לאמה הוריד את האוכל. שרה מגישה לאביה פיצוחים. היא מרגישה גועל- בחילה. ייתכן ששרה נגעלת ממעשיה. יש פה גועל נפשי ופיזי. שרה מטפסת לעליית הגג וקוראת "אמא!"- עזרה אחרונה. שרה רואה את הכביסה הרטובה תלויה על הקורות. הרבנית יוצאת וקוראת לשרה, אבל שרה שוב חשה גועל. היא לוקחת מגבת רטובה. הקול של הרבנית נעלם - סימן למוות. שרה קושרת את המגבת לצווארה ומתאבדת. התרה מספר 3: התאבדות.
הסיום בסיפור זה הוא מורכב: סגור-פתוח. מצד אחד מסתיים הסיפור במוות, אבל לא נפתרו כל הבעיות שבין בני הזוג ובין הורים לילדים בסיפור.