ירמיה פרק ב'

שלש מטאפורות על יחסי העם והאל. 1. אהבת כלולותיך 2. ארץ לא זרועה. 3. ראשית תבואתו. הכלה ההולכת אחרי בעלה בארץ לא זרועה (שמאומה אינו צומח בה) מגלה בכך נאמנות מוחלטת. זהו חסד (מעשה טוב שעושהו אינו מחוייב בו). ולכן, היא נחשבת בעיני אלוהים לקדש (ראשית תבואתו). אותה תרומה שרק הכהן ובני משפחתו מותרים באכילתה, ומי שיפגע בה יענש בחומרה. פס' 4 – כל משפחות בית ישראל. נבואת ירמיהו פונה גם אל עשרת השבטים שבגלות. (אולי רמז לתושבי יהודה על גורלם הצפוי) פס' 5 , 7 – בין הפסוקים יש יחס של ניגוד. ה' הביא אותם אליו, והם רחקו ממנו, הלכו אחרי ההבל... פס' 6 7 - בין הפסוקים יש יחס של ניגוד. בין ארץ מצרים והמדבר, לבין ארץ כרמל. שימו לב השימוש במלה המנחה – א.ר.ץ- מרמז בעקיפין על העונש הצפוי. פס' 5, 8 – בין הפסוקים יש יחס של כלל ופרט. פס' 5 רחקו, פס' 8 פרוט מי וכיצד רחקו. פס' 8- כהנים = תופשי תורה, שתפקידם ללמדה.הרועים= המנהיגים. הנביאים מנבאים בשם הבעל. לכן= מלה הפותחת סיכום או מסקנה. ריב= ויכוח, התדיינות משפטית. פס' 9- יש כביכול חוסר הגיון. שכן עם ישראל עבר את כל הגבולות בהתרחקו מאלוהים. ובכל זאת האל מתכונן לריב (משפט). הוא המאשים והוא השופט. פס' 10- הטענה- אין עם בעולם הממיר את דתו, אפילו לא עובדי האלילים. ועם ישראל המיר את (כבודו= תיקון סופרים= כבודי) בלא יועיל. (הבל) שמו שמים= השתוממו, התפלאו השמים.שערו=סערו. התגובה המתבקשת מן השמים היא סערה אך לא גשם. פס' 13- שתיים רעות: 1.אותי עזבו. האל הוא מקור (מים) החיים. 2. חצבו בארות נשברים. שהמים מחלחלים מקירותיהם.