יש ילדים זיג זג / דויד גרוסמן

דמות המספר

נונו, גיבור הרומן, מספר את הרומן בגוף ראשון. נונו המספר הוא בן 40, הוא מספר את סיפור ילדותו מנקודת מבט של מבוגר, 27 שנים לאחר התרחשותו. 33- "כשהסיפור הזה התרחש, לפני 27 שנים בדיוק, היתי בן 13 פחות כמה ימים". מכאן שנונו לא ממש מחוץ להתרחשות, ולא ממש בתוכה: הוא משקיף על ילדותו בפלאש-בק, ומספר את קורותיו. גרוסמן יצר סוג מיוחד ומורכב של מספר. בו זמנית, מעורבבים ומשולבים בסיפור מספר ילד- שהוא גיבור הסיפור, ומספר בוגר, שמתאר בעיני מבוגר מה קרה בהיותו ילד. כלומר, לעיתים יש מבע משולב של מספר ילד ומספר בוגר. דוגמאה: לאחר משחק השוטר והאסיר ברכבת, אומר נונו 22: "האסיר הביט בי...כמבקש ממני לשמור בסוד את מה שראיתי כאן. וזהו. זה היה רגע קשה. גם כעת, ממרחק של שלושים שנה כמעט, כשאני נזכר בו, לא קל לי, ואני מרגיש צורך לפרק את המועקה שלי ולומר שהחל מהפרק הבא אני מתכוון להכניס חידוש קטן בסיפור: לתת לכל פרק שם קטן. שם שיהיה בו רמז לדברים שיסופרו". החלק הראשון של המשפט- נאמר ע"י נונו הנער בן ה-13, שלא ידע מה צפוי לו. החלק השני- (שכתוב באלכסון) נאמר ע"י נונו הבוגר, בן ה-40, שבניגוד לנונו הילד, תפקד כמספר כל יודע. דוגמה למספר כל יודע, בפרספקטיבת זמן- 110 "בתקופה ההיא הייתי עדין בחבורה קטנה של ילדים...אולי אני צריך להדגיש שבימים הקדומים ההם היו הילדים משחקים זה עם זה ממש, לא רק דרך מודם". ודוגמה נוספת- 273 "אני כותב כעת משהו שאינני בטוח בו לגמרי. אני יכול רק לנחש, על פי מה שסיפרה לי לולה..." המספר הוא מספר גיבור- משום שהוא מדווח בלשון "אני" (גוף ראשון), הוא סוביקטיבי, ומעורב רגשית. כילד שהוא גיבור הסיפור, הוא אינו מודע לעצמו, ואינו יודע את כל הפרטים. ולכן מבחינה זו הוא אינו מספר כל יודע. אך כמספר בפרספקטיבה (מרחק זמן) של 27 שנים, ניתן להגדירו כמספר כל יודע. משום שמנקודת תצפיתו כבוגר, הוא כבר הבין יותר את המניעים של כל דמות, את מחשבות הדמויות, והיתה לו מודעות לעצמו ולמה שנעשה- בדיעבד. מה תורם סוג מספר כזה לסיפור?- מצד אחד אותנטיות- כי הגיבור עצמו מספר מזווית עיניו, בסובייקטיביות, ללא גורם מקשר. השפה הילדית משווה לסיפור תמימות, ואמינות. זה מביא להזדהות עם הילד הזה שמהיותו ילד, מספר אמת צרופה ותמימה. כמו כן, הקורא יודע רק מה שנונו ראה ושמע, והוא נאלץ לבלוש יחד איתו. זה יוצר הזדהות עם נונו, עניין ומתח. מצד שני- העובדה שמספר זאת מבוגר כבן 40, תורמת להבנה של המסר, המניעים, של הסיפור. מסירת הדברים כבר מעובדת. המספר עבר תהליך של עיבוד הדברים, הוא ניתח את הנתונים, והגיע לתובנה מסויימת אותה הוא מעוניין למסור לקוראיו. בדרך עקיפה, הקורא מבין גם הוא את המניעים של הדמויות ומגיע לתובנה שאליה מכוון אותו המספר הבוגר.

דמויות המשנה

הדמויות ביצירה מנחות את נונו, אך עוברות מסע משלהן! כיצד לומד עליהן הקורא?- גם באפיון ישיר (המספר מתאר בעצמו, באופן ישיר את הדמות), וגם באפיון עקיף (דרך דברים של דמויות מהרומן על אחרות, מתוך דברי הדמות עצמה על עצמה, מתוך מעשי הדמות, מתוך חלומות, הזיות, מחשבות ועוד). רוב האפיון הוא ישיר, שכן, נונו מתאר את הדמויות מזווית ראייה שלו. (מתאר מה חשב אז, בהיותו נער בן 13, ומוסיף כמובן ראייה עכשווית של אדם בן 40). אנו למדים על הדמויות גם מדברי הדמויות על עצמן: פליקס ולולה מתארים את עצמם, או לומדים מדברי דמות אחת על השנייה- פליקס על זוהרה.

• גבי- חברתו ומזכירתו של יעקב האב. רצתה מאוד להינשא לו וללדת ילדים. נונו מצוי בקשר מאוד מיוחד חם ומשמעותי איתה. 24- "...היה ברור לנו שטוב שגבי איתנו, שהיא עושה את שנינו... למשהו כמו משפחה". גבי מצטיירת כמיוחדת: בעלת כשרונות - יכולה להיות שחקנית או זמרת, מארגנת מסיבות, כותבת, בעלת חוש הומור. נונו טוען ש "הנפש שלה נלחמת בצורה שלה, בפרצוף שלה". היא אינה מתיימרת להיות האם של נונו, ומגיל צעיר מאוד הסבירה כי היא "חברה שלי ושל אבא".

הקשר של נונו עם גבי הוא ראשוני (הזכרון הראשון "שלי קשור בגבי", והוא אינטימי "לה הייתי מספר את הסודות, היא האדם היחיד בעולם שראה אותי בוכה פעם...לבי כמו שאומרים יצא אליה". גבי ראתה בנונו ילד יחודי: ילד זיג זג. שמה- גבריאלה- רמז למלאך גבריאל, אחד ממלאכי השרת, המלאך השומר. קיים בשם שילוב גבריות ונשיות- שני יסודות הכרחיים של זהות שלמה.

מה מניע את גבי ברומן?- היא לקחה על עצמה אתגר להשיב ליעקב את החיוך, ובעיקר- לפנות לה מקום בליבו. היא הבינה שהמקום תפוס עד היום, ע"י דמותה הכובשת של זוהרה. עם הסתלקותה הפתאומית של זוהרה, יעקב נשאר מקובע, ועקר רגשית. הוא הדחיק והכחיש את זכרה מתודעתו, כנראה בשל כעסו עליה. יעקב לא סיים את תהליך ההתאבלות על זוהרה. גבי הבינה כי רק אם יתחבר יעקב גם אל החלק המודחק והמוכחש בזהותו שלו- אל הצדדים הנשיים שיצגה זוהרה- רק אז יוכל להתפנות רגשית אל גבי. ההתחברות הזאת אפשרית באמצעות מסע הגלוי העצמי של נונו. מסע שיכריח את יעקב להתבונן מחדש אל עברו, לקבל ולהשלים איתו. בנוסף, גבי הבינה שגם עבור נונו חשוב שתהיה כבר הכרעה סופית לגבי טיב הזוגיות שלה ושל יעקב. הזוגיות שלהם היתה מזוגזגת: זוגיות צמודה ופרידות, גבי עזבה כשיעקב סרב להבטיח נישואין, וחזרה, ואיימה, וכך לאורך שנים. עמ' 79- "אני לא יכול לחיות ככה, באי הודאות הזאת".

• פליקס- סבא של נונו, פושע עם לב זהב, שונה משאר האנשים. 41- "נראה חביב ולבבי, איש שנהנה מהחיים, ואוהב להתבטל, שתמיד יש לו זמן ומלא סקרנות אל אחרים, ויש קו דק שמבדיל אותו מהאחרים". באפיון עקיף לומד הקורא על פליקס, שהעיד על עצמו: "חס חלילה שאני עושה מה שכולם עושים, נכון?" לעומתו חש נונו, שמה שמקסים אותו אצל פליקס: 49- "שאפשר להיות כמוני, אבל מבוגר". פליקס הוא דמות מורכבת, רבת פנים יש בו כוחות מנוגדים: מחד ישנו כוח מסתורי ואפל, ומאידך, טוב לב, חיוך, חיבה וחמלה, ובכוחות אלה ממגנט אנשים. יש אנלוגיה בין פליקס לאבא של נונו- פליקס פושע אגדי שהאב לכד. שניהם חזקים במיוחד, שניהם אוהבים לנצח: 192: "הוא נראה בדיוק כמו אבא שלי אחרי פעולה מוצלחת. דיבר בבטחון, ביהירות, בזלזול על מי שניסה לעמוד מולו...שניהם מאוד אוהבים לנצח".

לפליקס היה "סטייל"- מיוחד הן בסגנון הדיבור שלו, והן בשבולים שהשאיר מאחוריו...גם פליקס עובר מסע במקביל למסע עם נכדו: "היה חשוב לו לספר לי על עצמו, כשסיפר אמר רק אמת. כאילו רצה שיהיה אדם אחד בעולם (אפילו שזה רק ילד) שאיתו הוא יהיה ישר לגמרי. פליקס מסכם 211:"אתה הצלת חיים שלי שחזרת...עשית אותם שווים משהו". ומכאן מספר פליקס את הסיפור החשוב של חייו. "על אישה אחת שגם אני וגם אבא שלך אהבנו אותה". סיפור חייו מתגלה דרך סיפור החייה, סיפור מסעה של זהרה. באמצעות האקטים הנדיבים והתמוהים של פליקס ("משיב" ללולה את הים שנגנב מחלונה), מצליח גרוסמן לאפשר הזדהות עם גיבור שהוא למעשה פושע ואנוכי. משימתו של פליקס אינה להוביל את נונו אל הפשע, אלא למשוך, לעודד, לעורר מסתורין- כל אלה הם כלים להשגת מטרת החניכה! שמו כשם החתול המפורסם ביותר בעולם. (חתול- גמיש, נופל על הרגליים, לא תמיד נמן ככלב) "גליק"- מזל, הצלחה, אושר. צירוף זה מהווה את שמו של האיש הערמומי, רב הפנים ורב התחבולות, בעל הזהויות המשתנות מרגע לרגע, שיש אשר המזל מאיר לו, ויש שהוא בוגד בו.

• זהרה- אימו של נונו, דמות ייחודית, רצתה שליטה מלאה בחייה ובמותה. חיה דמויות ודמיונות (אלמנט המשחק), מתלבשת ומתחפשת כשחקנית. מחליפה רבות בין מציאות ושקר. היא טוטלית- רגישה על סף טירוף, קיצונית במספר היבטים- אומללה ופרועה, זריזה וצוחקת. כמו ה"תפסן בשדה השיפון" צעקה שאין גדר סביב העולם ואנשים יכולים ליפול. 215- "פעם אחת בכיתה , באמצע שיעור, קמה ועמדה פתאום...צעקה: אין גדר! אין גדר!". החליל משמש חולייה מקשרת בין דמיון למציאות. מתברר שאת השגעון לשוקולד ירש נונו מאימו (הזדהות עם האם). גם זהרה ערכה מסע בעולם- שהיה מעורבב באמת וזיוף, מציאות ודמיון. פליקס מעיד על ביתו 220 " היתה האישה הכי מיוחדת...חזקה...לא הבינה שיופי וכוח זה גם מסוכן...היו אנשים שכל חיים שלהם נהרסו בגללה, בגלל שהתאהבו בה...היא היתה גם אכזרית..." (שיחקה בהרבה אנשים).

השם זהרה- היא אישה בעלת אור פנימי, המושך אליו את הדמויות האחרות, ובו בעת מעורר בהן פחד. זהר הוא שם עם קונוטציות קבליות (מעולם הקבלה, הזוהר) סמליות, שיש בו מן המשיכה, אי הודאות והסכנה. השם קשור למוטיב האור המופיע ביצירותיו של גרוסמן, ומאפיין את הדמויות הנתפסות כמוארות, בעלות עולם פנימי עשיר המביא בסופו של דבר להרס עצמי.

• יעקב- אביו של נונו, ננו מעיד על אביו- " הייתי מסתכל עליו וחושב שפעם הוא היה איש צעיר, ועושה כל מיני הרפתק'אות משוגעות, ואיך בגלל דבר אחד שקרה לו בחיים, הכל אצלו נפסק" 25. גבי מנסה לשכנע אותו להסב את מקצועו מבילוש לבישול, וטוענת כי פעם היה הכי טוב, אך בגלל מה שקרה איבד את הראש... אתה מתייחס לבילוש בתור המלחמה האישית שלך נגד כל עולם הפשע...אי אפשר להיות מקצוען ככה". אהבתו הגדולה היתה זהרה, ואולי באמת יעקב לא מסוגל לאהוב אישה אחרת. אביו של נונו מכוון אותו לקראת המלחמה האחת והנצחית: להאבק בעולם הפשע, ובלי לבקש עזרה, לא לוותר. נראה כי ליעקב היתה זהות מגובשת " אבא שלי תמיד ידע איפה הגבול- מה מותר ומה אסור, מהי עובדה ומה הזייה" 256. זהרה מוקסמת מיעקב- מהרצינות, היסודיות, כובד הראש. הוא נוסך שלווה, עוצמה ואחריות. זהרה לוקחת את יעקב מעבר לעצמו, מעבר לגבול שלו- חושפת פן אחר שלו. אהבתם נולדה בתוך בריכת שוקולד, ולכן נגזר עליה שתהיה חסרת הגיון. מלאת תשוקה, חרטה, התמכרות מתוקה ותחושה של חטא ואשמה. את כל זעמו וכאבו על מותה של זהרה, הפך יעקב למסע נקמה בפליקס.

מה תפקידו במסעו של נונו?- הוא מכין את נונו לקראת המסע- מתנת בר המצווה- "אם משהו מעורר אצלך חשד...אל תדבר יותר מידי...תן לו לדבר ולפעול..." האב לימד אותו להישיר מבט. "מבט חזק הוא הכרזה של בטחון עצמי" תחושת הקירבה הנדירה לאב, היא המתנה הגדולה לבר המצווה האב כמנחה העניק: גיבוש אופי, חזק, החלטי, גברי, הבחנה בן סדר לתוהו, בין פשע לחוק. השם יעקב- מרמז על הקשר העמוק בין עבודתו לזהותו- עוקב. "חשבתי שיעקב הוא שם מאוד מתאים לבלש. שעוקב". 300. אבל בהיפוך משמעות זהו גם יעקב שחיכה לרחל- אלא שכאן גבי היא זו שחיכתה לו.

• לולה- סבתו של נונו. "מי שכל חייו עושה שימוש ברגשות שלו כדי לגרום לאחרים להרגיש, להתרגש, עלול לאבד את הרגשות מעצמו" 162. לולה עומדת על הגבול שבין הבמה לחיים (לובשת צעיף להסוואת גופה המזדקן). מבקשת להתנער מהמשחק ולחיות כבן אדם. בביתה יש קוסמופוליטיות- גלויות, בובות, חיילים מארצות רבות. מעין מסע. תפקידה בליוויו של נונו במסע- "אתה לא צריך ללכת בדרך שלה. אתה יכול לבחור" לולה מבהירה לנונו שהפרדה מהאם- הכרחית לבניית זהות עצמית. השם לולה- הוא שם הבמה של לולה כץ. שם שהוא אחת מן המסכות של זהויות מתחלפות שהיא עוטה על עצמה. היא בת דמותה של חנה רובינא שכונתה אף היא הגברת הראשונה של התיאטרון.רובינא ילדה בת מחוץ לנישואין למשורר אלכסנדר פן. (כלולה- חיים אישיים- לא שגרתיים)

לסיכום פרק הדמויות- החלפת הדמויות של נונו (הכוונה להתחפשותו לילדה, כניסה לדמות זוהרה, והתחכחות עם דמויות חדשות כמו לולה ופליקס) היתה שלב חשוב בדרך לגיבוש זהותו האישית. גבי הולכיה את נונו אל הכיוון שאליו הוא צריך להגיע, תוך שהוא מכיר את כל הדמויות. הדמויות שאמורות לחנוך את נונו – יעקב, לולה, פליקס וזוהרה , הן במידה מסויימת פגומות כל אחת בדרכה. יעקב שכלתני, קשוח, מכחיש רגשות ומדחיק תחושות. פליקס- חי כדי לספק לעצמו ריגושים גם אם הדבר כרוך בלעבור על החוק. פליקס לא יציב, לא צפוי, לא ברור, רב זהויות, מפחיד. זוהרה- דומה לפליקס. היא איבדה את חייה משום שלא הצליחה לממש את עצמה, ולא לספק עצמה. נגמרו כל הריגושים האפשריים שיכלו לספק אותה. גם הבחירה שלה בחיי יציבות וחיי משפחה נורמלים- נכשלה. כשסוף סוף היו לה בית, בעל וילד- חלומה של אישה נורמלית- היא נעלמה מהחיים. לולה – גם היא היתה פגומה. עובדה שהעידה על עצמה שיתכן שבכך שהיא ניסתה לרגש אחרים היא איבדה את רגשותיה. לולה גם איבדה את ביתה! (ואולי גם את נכדה)

בסוף הרומן, נראה שנונו מעדיף מכולם את גבי היציבה, הקונפורמית, השגרתית. לאחר שגבי "ישרה" את דמותו הבעייתית של יעקב- הרי שגם יעקב הפך להיות דמות שלמה יותר עם עצמה. יעקב הבין היכן טעה, ומה עליו לתקן. נונו מעדיף חיי יציבות עם מסגרת של גבולות, ונורמות. חיים כאלה יחיה עם גבי ויעקב. בחירה זו מסמנת גם את בחירתו בזהות אישית מועדפת. נונו מבקש להיות אדם שפועל שכלית יותר מאשר רגשית. ניתן לראות בגבי דמות "מנצחת" ברומן. היא היחידה שהשיגה את מטרתה: סללה לעצמה את הדרך לחיות עם משפחה בריאה ואוהבת. זוהרה הפסידה: יופייה ויחודה לא עזרו לה. הרומן עסק בהתגבשות אישיותו של נונו. הוא נפתח בחוויה קצרה אך חזקה, בזעזוע שהתבטא במסע. מסע זה טלטל את דמות הילד , והוליך אותו לעבר בחירה של זהות מועדפת שאיתה יחיה, וזהות עצמית ברורה ומגובשת יותר לעצמו.

אנלוגיות ברומן (הקבלות)

ברומן קיימות אנלוגיות בין דמויות, בין מצבים ובעיקר בין מסגרות משפחתיות. הרומן הוא רומן משפחתי. משפחה זה לא בהכרח אבא-אמא-ילד. למעשה, לא מתוארת ברומן זה אף 'משפחה' שלמה אחת במושגים המקובלים. ובכל זאת, זהו רומן, הבוחן את הגרעין המשפחתי מזוויות שונות ומעמיד אותו במקום מרכזי:

א. פליקס, לולה, זוהרה: למרות שפליקס ולולה הם הזוג המבוגר ביותר ברומן (שניהם בני למעלה משבעים), הרי שהמערכת הזוגית-משפחתית שלהם היא ה"מודרנית" ביותר. פליקס ולולה מקיימים מערכת פתוחה של זוגיות: הם מעולם לא התחתנו, למרות שנולדה להם בת: "ואני דווקא אהבתי את הזקן הזה… ורציתי ממנו תינוק, אבל בשום אופן לא הייתי מוכנה לתת לו א המפתחות לחיים שלי" (241), כך מתארת לולה כץ-צ'יפרולה לנונו את יחסיה עם פליקס גליק. בעצם, זו משפחה לא שגרתית ! גם הקשר בין זוהרה לבין הוריה איננו שגרתי. את ההחלטות החשובות בחייה היא מקבלת בלעדיהם: כבר בגיל 6 היא מודיעה כי תמות בגיל 26. בילדותה היא נתונה לעצבות בלתי מוסברת, שאיננה קשורה כלל להוריה, וניסיונותיהם לרפא אותה באמצעות רופאים מומחים עולים בתוהו. בגיל 18 היא מחליטה להצטרף לפליקס למסע של פשע, אך לא כ"עבודה", כפי שמגדיר פליקס את עיסוקו, אלא כ"משחק". ביום הולדתה ה- 26 היא מתקשרת להוריה ונפרדת מהם לפני שהיא נעלמת על סוס דוהר, מבלי שיוכלו לעשות דבר. מבחינות רבות יש אנלוגיה בין זוהרה לאימה- שגם היא חיה חיים לא שגרתיים (לא נשואה, הופיעה בלילות, עצמאית), וכן אנלוגיה לאביה- לשניהם יצר הרפתקנות, כריזמה, רצון לריגושים, עבריינות.

ב. יעקב וזוהרה: נישואיהם של יעקב וזוהרה מועדים לכישלון מראש. הוא שוטר, היא פושעת. הוא אדם נוקשה, מסוגר, "מרובע", הפועל בתוך מסגרות נורמטיביות נוקשות כדי להשיג את מטרותיו; היא אישה בעלת עולם פנימי עשיר, הנתונה למצבי רוח קיצוניים ומשתנים, ואשר מתקשה לפעול בתחום הנורמות המקובלות. זוהרה מסרבת לחיות כמו כולם "חיים משומשים" (221) והנישואין הם בעיניה משחק: "ואחר כך נמאס לה. כל דבר תמיד היה נמאס לה… בשבילה היה הכל כמו משחק." (222). חיי הנישואין בבקתה מבודדת בהר הירח נראו, לכאורה, כחיים בגן עדן - עד שמתעורר מחדש בזוהרה יצר הנדודים - שמביא אתו את "ארס הנדודים" (275). רכושנותו של יעקב, ה"מרובעות" שלו, הקשר שלו ל"עולמו הישן" - כל אלו מטריפים עליה את דעתה. גן העדן הופך לכלא, וזוהרה נמלטת ממנו אל החופש - לתל אביב הפרועה והיצרית כמוה. מחויבות לגבר ולילד הם מעל לכוחותיה. ואכן, ביום הולדתה ה- 26 היא מבצעת את אקט השחרור הסופי ונעלמת על סוס דוהר כשהיא מותירה מאחוריה אלמן ותינוק - משפחה פגומה וחסרה.

ג. יעקב וגבי: למרות שזהו הקשר הזוגי ה'צעיר' ביותר המתואר ברומן, הרי שהוא מתאפיין ב'שמרנות' הגדולה ביותר: שאיפתה העיקרית של גבי היא להינשא ליעקב, ולכך היא חותרת במשך שתים עשרה השנים שהם נחשבים לזוג. המכשול העיקרי בקשר זה נעוץ בעובדה שיעקב מעולם לא השלים עם מותה של זוהרה ועם הפגיעה שפגעה בו בדרך בה מתה. במילים אחרות, יעקב, המסוגר והנוקשה, איננו מרשה לעצמו לעבד את אבלו על זוהרה, ולכן איננו פנוי רגשית לקשר חדש. גבי היא ניגודה הגמור של זוהרה: שמנה ומכוערת בעיני עצמה, רגשנית, רומנטיקנית וחולמת על נישואין כמו בסרטים. בניגוד לזוהרה, היא ביקשה את המסגרת, את הקביעות ואת היציבות. כדי להגיע לכך היא מגייסת את חוכמתה, את המניפולטיביות שלה ואת הקשר העמוק שלה עם נונו, ובאמצעות המסע שתכננה היא מכריחה את יעקב לחזור אל עברו ולהתבונן בחייו מחדש. "החיים האמיתיים היו כל הזמן ממש לידי, ואני לא ראיתי. קברתי את עצמי בעבודה קשה, והפסדתי שנים יקרות" (298). בנאום קצר זה מסכם יעקב את השנים בהן היה עיוור לגבי, לצרכיה ולאהבתה - ובאותה מידה היה עיוור לצרכיו הרגשיים שלו עצמו ולצרכיו של בנו. מוטיב המשחק ברומן: השאלה של נונו :מי אני?" שבה ועולה ביצירה, באמצעות דמותה המסתורית של אימו, ובאמצעות סבו וסבתו "המשחקים" לפניו משחקים מוזרים ונסתרים, המאפשרים לו לחפור פנימה לתוכו, לקראת היכרות עם עצמו. פליקס, לולה וזוהרה- כולם משחקים ! כולם מחליפים זהויות. מי הם באמת ? השאלה "מי אני"- היא לא רק שאלתו של נונו. היא שאלתו של דור שלם. יש רצון לגלות, אך יש גם מפגש עם תהומות של פחד, של ההתודעות. (כמו אדיפוס). נונו מגלה את זהותו דרך המרכיבים המשחקיים – תיאטרליים – דרמטיים. "בכל רגע השתנה העולם שלי. בכל רגע, מה שקרה לי בימים האחרונים הואר באור חדש לגמרי, כאילו המציאות היא דבר לגמרי לא ממשי וקבוע, אלא משהו גמיש, חמקמק, מתחלף". מוטיב המשחק ברומן רומז אולי למציאות לא ממשית וקבועה, מציאות משתנה, גמישה וחמקמקה. במוטיב זה אפשר אולי לקבל רמיזה לגבי תפישת העולם העולה מהרומן: האני אינו יציב. הסביבה, העולם- מתנדנדים, מתחלפים. בכל רגע יכול משהו להשתנות: פושע ברכבת יכול להתגלות כסבך, וכך גם שחקנית שכל חייך הערצת, יכולה להפוך לסבתך. לגבי תפקיד מכריע בהחדרת משפחתה של זהרה לתודעתו של נונו (מאחר ואביו מתעלם במכוון). גבי הפגישה את נונו עם דמותה של לולה, גרמה לו לצחוק כשהציגה לו קטעים ממחזותיה של לולה. באמצעות האביזר התיאטרלי (הצעיף של לולה) ומשחקי התיאטרון היא שומרת על קשר בלתי מדובר בין הנכד לסבתו. (ידע בע"פ סצינות שלמות מהצגותיה). גבי לעומת פליקס ולולה הינה דמות יציבה וקבועה בחיי נונו- משמשת משענת, ואכן אליה חוזר נונו בסוף היצירה. גם כאן נניתן לראות אולי רמיזה למסר: ילד מעדיף קביעות, יציבות, מסגרת. תהליך כניסת נונו לתוך ראשה של אימו נעשה ברגישות רבה, נונו מתלבש בבגדי הילדות של אימו, על מנת לגלם את דמותה של תמי. הוא מצליח להיכנס לתפקיד" בלי הרף החלפתי את עצמי בין תמי לנונו. קלי קלות...". נונו בטוח זמן רב כי אביו וגבי תכננו עבורו במדויק את המסע המרתק, ורק כשהוא נמצא בסכנה ממשית...כשהמתח הינו אמיתי ולא דמיוני...הוא חושב שהמשחק הינו שליחות של אביו על מנת לחשל אותו. " אני מקצוען. מקצוען. אמן. אני ילד מתחלף" 132. בתהליך החדירה לראשה של זהרה, מתוודע נונו למרכבי תיאטרון נוספים- ההצגה הגדולה החלה במפגש בין פליקס ללולה. נונו אומר: "משונה. היתה נימה של משחק והתגרות ביניהם. הם דברו כמו שני שחקנים בהצגה". נונו לומד להכיר את המשחקים של שניהם, את הזרות שביניהם. שיאה של ההזדהות של נונו עם אימו- כשהוא מגלה חריץ בקיר, כמו בחדרו, ואילו חור במזרן להחבאת סוכריות... חייה של זהרה מתגלים כמלאי דמיון, פעילויות ומלאי מסכות. זהרה היתה הקמע של התיאטרון (267) , ונונו הוא הקמע של המשטרה. "אני בן של שוטר ופושעת. אפשר להתפוצץ, אפשר פשוט להיקרע לשניים". 222 כל הדרך שעובר נונו בתהליך החדירה אל עצמו, ובהיכרות עם עצמו, חולפת בצד האמצעים שהוא רוכש עמו על מנת להיכנס לראש של אימו. הוא מגלה שאימו לא אוהבת את הכסף עצמו, אלא את ההתרגשות שלקראת השגתו. לסיכום, נונו מחפש את עצמו. אך החיפוש הזה מלווה בפחד. פחד מגלוי האמת, ובשל היותו ילד מתחלף, הוא פוחד מאובדן הזהות: מבן של שוטר שומר חוק, לילד שעובר על החוק. בתיאטרון יש סכנה: לעיתים נעלמת נשמת השחקן, לטובת הדמויות שאותן הוא משחק. מוטיב המשחק מסמן בין השורות שהחיים מלאי אי ודאות, מתנדנדים, לא יציבים, בעלי הפתעות ותהפוכות. (אילאי)