תת נושא 4- העלייה החשאית

העלייה החשאית ממצרים

תאריכים חשובים:

 1948- היו 70,000 יהודים במצריים נובמבר.

 1945- נערכות הפגנות אלימות במס' ערים לציון יום השנה ה- 28 להצהרת בלפור נובמבר. 

 1947- ההכרזה על החלטת החלוקה ובעקבותיה שיגור לוחמים לא"י והכרזה על ג'יהאד 14 במאי.

 1948- הקמת המדינה, עצירת מאות יהודים וכליאתם, החרמת רכוש פרטי וציבורי רב (במשך מס' חדשים).

 פברואר 1949- חתימת הסכם שביתת נשק בין מצרים לישראל, הפחתת העוינות. 

 1951 והלאה- פחת הרצון לעליה מכיוון שמצב היהודים במצריים השתפר אביב.
 
 1954- עלייתו של ג'מאל עבד אלנאצר, התחזקות הלאומיות הערבית.
 
 יולי 1954- "עסק הביש", לכידת רשת ריגול יהודית במצריים.

 29 באוקטובר 1956- פרוץ מלחמת סיני.

 11 בנובמבר 1956- מבצע תושיה להעלאת יהודי פורט סעיד.
 
 1957- יצאה הקבוצה הגדולה ביותר ממצריים לישראל בסיוע הצלב האדום.
 
 1960- 10,000 יהודים במצריים, התראות ממשלתיות כנגד שת"פ בין הצלב האדום ליהודים.
 
 1967- מלחמת ששת הימים.
 
 1970- שחרור כל האסירים שהסכימו לוותר על אזרחותם, מאות בודדות של יהודים נשארו במצריים. 

רקע כללי:

בשנת 1948 היו 70,000 יהודים במצריים. רבע מהם אזרחי מדינות אחרות, והשאר נתינים מצרים או חסרי נתינות. עד 1945 מצבם היה יציב מאוד, אך עם התגברות הלאומנות והפאן- ערביות מצבם החל להשתנות לרעה. 2 בנובמבר 1945- נערכות הפגנות אלימות במס' ערים לציון יום השנה ה- 28 להצהרת בלפור. נובמבר 1947- ההכרזה על החלטת החלוקה ובעקבותיה שיגור לוחמים לא"י והכרזה על ג'יהאד. 14 במאי 1948- עצירת מאות יהודים וכליאתם, החרמת רכוש פרטי וציבורי רב (במשך מס' חדשים) פברואר 1949- חתימת הסכם שביתת נשק בין מצרים לישראל, הפחתת העוינות, הגבלות הממשלתיות על היהודים ומיתון ההתקפות בעיתונות.

ארגון העלייה:

עם פרוץ מלחמת העצמאות המשיכו תנועות הנוער החלוציות לפעול, ופרט ללימוד ציונות ועברית הן החלו לחפש אחר מסמכים רגישים בצד המצרי ולהעבירם לישראל. - הממשל לא הקשה על יהודים לעזוב את הארץ, אולם לחסרי הנתינות הייתה בעיה, והם לא יכלו להגר למדינה אחרת. הבעיה נפטרה לרוב על ידי נישואין פיקטיביים בין בני זוג שאחד מהם הוא בעל נתינות.
סוף 1949- הופעלו תקנות למיון העולים לפני עלייתם לארץ. מספר אישורי העלייה היה מוגבל ולא ניתן היה לחרוג ממנו, ניתנה זכות קדימה לבני נוער, רווקים ורווקות עד גיל 40, וזוגות עם ילד 1-2. לא ניתן היה להעלות זקנים, נשים הרות ומשפחות עם תינוקות. - העולים היו מחויבים לעבור בדיקות רפואיות ונאסרה העלאת "מקרים סוציאליים".
1951 והלאה- פחת הרצון לעליה מכיוון שמצב היהודים במצריים השתפר. היהודים לא נפגעו מן המהומות שפרצו נגד הבריטים, שלטונו של הגנרל מחמד נגיב הפגין יחס אוהד כלפיהם ואפילו המירמור באוכלוסיה עקב המצב הכלכלי הקשה לא הופנה ישירות כלפי היהודים. יהודים שהיגרו בשנים אלה לרוב עברו לאירופה ולאמריקה, מכיוון שמקומות אלה טמנו בחובם יותר אפשרויות כלכליות עבורם, לעומת השמועות על קשיי הקליטה בא"י.
אביב 1954- עלייתו של ג'מאל עבד אלנאצר, התחזקות הלאומיות הערבית.
קיץ 1954- לכידת רשת ריגול יהודית במצריים. גם שני גורמים אלה לא הרעו את מצב היהודים באופן דרסטי, אם כי רובם התכוננו להגר בשלב כלשהו מתוך הבנה כי לא יוכלו לחיות במצריים בביטחון לאורך זמן.

מ"עסק הביש" (1954) ועד מלחמת סיני (1956) ה"עסק ביש" – במצריים פעלה חוליית ריגול ישראלית בקהיר ואלכסנדריה. ביולי 1954 יצאו חברי החוליה למשימה שמטרתה הנחת פצצות במספר מוקדי תרבות, כביכול בשם האחים המוסלמים, אשר יבהירו לבריטים שיציאתם המתוכננת מתעלת סואץ רק תחמיר את המצב באזור. לרוע המזל התפוצצה אחת הפצצות מעט לפני הזמן, כאשר עוד הייתה בכיסו של אחד מחברי החוליה, והפלילה את החבורה. אנשי החוליה נתפסו, חלקם הוצאו להורג וחלקם נידונו למאסר ממושך, ושוחררו רק ב- 1968 לאחר מלחמת ששת הימים.
ממלחמת סיני ועד 1960 מלחמת סיני הייתה נקודת תפנית במעמד הקהילה היהודית במצריים. 29 באוקטובר 1956- פרוץ המלחמה כשלושה ימים אחר כך – פרסום צווים ממשלתיים בהם הוכרז על מצב מצור, הוטלה צנזורה ונקבע יסודות לביצוע מעצרים המוניים, שלילת אזרחות ותפיסת בני ערובה. מאות יהודים נעצרו, ורבים אחרים קיבלו צווי גירוש מיידים. על משפחות רבות הוטל מעצר בית בלא אפשרות לצאת אפילו בכדי להצטייד במוצרי מזון ושתייה. רכושם של העצורים הוחרם וגרם לפגיעה בתשתית הכלכלית של הקהילה. "הגירה מרצון"- הגירוש לא היה אמצעי יעיל ביותר 'להיפטר' מן היהודים, ולכן החלו המצרים בהפחדות פסיכולוגיות נגד היהודים, אשר הגדילו מאוד את תנועת היציאה ממצריים. המהגרים 'התנדבו' לעזוב ולוותר על נתינותם. מבצע תושייה- 11 בנובמבר 1956. ניסיון של צה"ל לחלץ את יהודי פורט סעיד. התברר שרק כרבע מיהודי הקהילה מעוניינים לצאת, והם הועברו בספינות לאניות של חייל הים. אלפים נהרו לשדות התעופה במטרה להגר, ונתקלו בפקידי המכס אשר החרימו להם כל דבר בעל ערך. רק לקראת 1958 פחת מספר העוזבים, עקב הפחתת הלחץ מן השלטונות. הרכוש המוחרם הוחזר, אולם המצב הכלכלי בתוך הקהילות היה עדין קשה.
בדצמבר 1956 הסוכנות היהודית יצרה קשר עם הצלב האדום, אל מנת שיסייע ממשרדו בקהיר להוציא את היהודים ממצריים ליעדים השונים. 1957- יצאה הקבוצה הגדולה ביותר ממצריים לישראל. אולם- ב 1958, רוב המהגרים העדיפו יעדים אחרים על פני ישראל. לפיכך – ביקשה הסוכנות היהודית להפוך את ההסכם שנחתם מול הג'וינט והצלב האדום, על מנת שהכספים למען היהודים שמהגרים לאירופה יצאו מקופת הג'וינט אל הצלב האדום, והסוכנות תשתתף רק בתשלום עבור העולים לא"י. עקב העדפות המהגרים לעבור לאירופה הצטמצם מאוד תפקיד הסוכנות היהודית, אם כי העלייה המשיכה לאורך כל הזמן, ועדיין היו אלפי יהודים שהמתינו לעלייה במחנות השונים באירופה. סיוע הצלב האדום: - מתן סיוע כספי למהגרים בתקופה שקדמה להגירה - הזרמת סיוע כספי לקהילה בקהיר - מתן סיוע כספי לנזקקים - טיפול בחשבוניות והחזרים כספיים כנציג הג'וינט

שנות השישים:

בשנת 1960 נותרו במצריים כ- 10,000 יהודים. בראשית שנות ה-60 התבצעה הלאמה של מפעלים רבים אשר פגעה במצבם הכלכלי של היהודים. 1960- נציגי הצלב האדום קיבלו התראה מן הממשל כי עליהם להפסיק באופן מיידי את הסיוע הגלוי שלהם להעלאת יהודים לא"י, כיוון שהממשלה אינה רואה זאת בעין יפה. 1967- עם פרוץ מלחמת 6 הימים הקשו מאוד על חייהם של 2,500 היהודים שעוד נותרו שם. מעל 400 גברים נאסרו, ואלו שלא נאסרו הורשו לעזוב את מצריים רק בתנאי שיוותרו על אזרחותם ויבטיחו שלא לחזור לעולם. לאורך העשור נמשכה כל הזמן העלייה החשאית לישראל, עד שבסופו של דבר, נותרו שם כמעט רק האסירים. בעיית האסירים במצריים הייתה ידועה לממשלה, אם כי לא נעשו מאמצים גדולים לשחררם. ב- 1970 שוחררו כל האסירים שהסכימו לוותר על אזרחותם. לאחר שחרור זה נשארו במצריים רק 12 האסירים שלא וויתרו על האזרחות ומאות בודדות של יהודים שהמשיכו לחיות במצריים.