העליות הגדולות מארצות האסלאם בשנים 1948 -1967

ציון בציונות – המדיניות הציונית בשאלת ירושלים 1937-1949 פרק א' התנועה הציונית וירושלים בשלהי המאה – 19 ועד 1936 הצגת הספר: סיפרו של דר' מוטי גולני, ראש החוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. הספר נכתב בשנת 1992.

שאלה: על פי שם הספר – במה דן הספר ציון בציונות ? מקומה של ירושלים בציונות? לנו נראה מאוד ברור שירושלים תמיד במרכז הציונות, הלא הכמיהה לציון היא בעלת כפל משמעות. ציון כארץ ישראל וציון כירושלים – בשנה הבאה בירושלים הבנויה, אמר כל יהודי. מעצם הצגת השאלה ברור שהנושא אינו חד משמעי והיו כאלה שהטילו ספק במקומה של ירושלים בציונות, מסיבות כאלה ואחרות (קושי דתי – היותה קדושה לכל הדתות, אופי האוכלוסייה היהודית בירושלים וכד')

ירושלים היתה אחת מארבעת ערי הקודש היהודיות בארץ ישראל בהן חיו יהודים עד התחיה הציונית. (ירושלים, חברון, צפת וטבריה). היהודים חיו בירושלים בתוך החומות עד שבשנות ה-60 של המאה ה-19 קמה והתפשטה ירושלים החדשה אל מחוץ לחומות, קודם בצפון מערב העיר, על שטח שרכשה ממשלת רוסיה ("מגרש הרוסים"). לאחר מכן הוקמו ממערב לעיר השכונות היהודיות הראשונות מחוץ לחומות, בעיקר לאורך צירי התנועה הראשיים לשפלה ולבית לחם. ראשונה לשכונות היתה משכנות שאננים (1860), שנוסדה ע"י משה מונטיפיורי וזכתה גם לטחנת רוח שתסייע בפרנסת תושביה ודאגה לקמח זול יותר לעניים. אחריה באו שכונות רבות, ביניהן: מחנה ישראל (1868), נחלת שבעה (1869), המושבה הגרמנית (1872), מאה שערים (1874), משכנות ישראל (1875), ימין משה (1892). היהודים היו אז יותר ממחצית האוכלוסייה בעיר - 10,600 לעומת 5,300 נוצרים ו-5,000 מוסלמים (1873). לקראת סוף המאה הוקם שירות דיליג'אנסים קבוע מיפו לירושלים, נפתחו בעיר בתי מלון ומסעדות וסניפי בנקים. ב-1869 נסלל הכביש הראשון בארץ ישראל, יפו-ירושלים, ובשנת 1892 נחנכה מסילת הברזל יפו-ירושלים. את היציאה מחומות העיר העתיקה, שבנה הסולטן התורכי, סולימאן המפואר בראשית המאה ה- 16, החלו אנשי הישוב הישן מסיבות לא ציוניות. הסיבות בגינן יצאו מהחומות היו מאוד ארציות: הצפיפות הרבה בתוך החומות, והעדר מקורות פרנסה – עוני רב. הקהילה היהודית בתוך החומות – הישוב הישן – היתה מאוד קנאית – דתית בתגובה לתהליכי ההשכלה והמודרניזציה בקרב יהודי אירופה באותה תקופה. ניתן לומר כי היוצאים מתוך חומות ירושלים ובוני ירושלים החדשה עשו זאת מתוך רצון לשמר את דופי חיהם ודתם ולא מתוך רצון לאומי לשנות. (הגדרתו של ברטל, עמ' 12 – "התפשטות הישן בכלים מודרניים ללא מניעים לאומיים"). החל משנות ה-80 של המאה ה-19 החלה העלייה הראשונה, שהביאה זרם של עולים מאירופה, מתימן ומאסיה, ורבים מהעולים השתקעו בירושלים, בירושלים היה רוב יהודי ועשר שכונות מחוץ לחומות. ב-1898 זכתה ירושלים בביקורו של קיסר גרמניה, וילהלם השני, ולכבודו הורחב שער יפו. בעקבות הקיסר היגיע גם הרצל לירושלים עם עוזרו דוד וולפסון. למעשה היהודים הציונים שעלו בעליה הראשונה מצאו את יהודי הישוב הישן ראשונים בבניה והרחבת ירושלים. הרצל ביקר לראשונה בירושלים ב- 1896 והעריך ש: עמ' 10: "ריבונות יהודית בארץ ישראל אין פירושה באופן אוטומטי שירושלים תהייה בירתה של ישות ריבונית זו. הרצל לא התקשה לראשות בירושלים מחוץ לישות היהודית בתנאי שתקום ישות כזו בארץ ישראל. כבר אז זוהתה ירושלים כמכשול מרכזי בדרך להקמת המדינה היהודית." בביקורו הבא של הרצל בירושלים ב- 1898, (עמ' 11) לאחר שלמד את הגאוגרפיה של העיר בתצפית מהר הזיתים גיבש הרצל תוכנית חדשה לעיר: 1. העיר העתיקה תהיה תחת שלטון בינלאומי. 2. היהודים יוכלו לבנות היכל תפילה בשטח העיר העתיקה – לא באזור הר הבית (לא בגלל קדושת המקום למוסלמים, אלא בעיקר בגלל כיפת הסלע שנראתה היטב מהר הזיתים. 3. מחוץ לחומות תוקם עיר בסגנון אירופאי מודרני שתהייה בירתה המדינית, תרבותית ומדעית של העם היהודי. הרצל, למעשה, הניח בתוכנית זו את היסודות לתוכניות החלוקה השונות של ירושלים. סיכום ביניים: עד כה ראינו שתי בעיות שהחלו בתקופה זו ונמשכות עד עצם היום הזה: 1. שאלת הזהות היהודית – ציונית של ירושלים. 2. שאלת הריבונות המדינית בירושלים.

בשנים שקדמו למלחמת העולם הראשונה ניכרה עלייה ניכרת בכל שטחי החיים. בשנת 1912 מנתה אוכלוסייתה של ירושלים 72,200 נפש, מהם 48,400 יהודים, 16,750 נוצרים ו-10,050 מוסלמים. מעמד ירושלים בעיני התנועה הציונית: הן אנשי העליה הראשונה והן אנשי העליה השניה לא בנו את המושבות, המושבים והקיבוצים באזור ירושלים ו/או חברון אלא באזורי יפו, חיפה, צפת וטבריה. הקמת סניף בנק אפ"ק וביה"ס לאומנות בצלאל בירושלים היתה מאוד חריגה ביחס לכל שאר המוסדות שהוקמו בארץ באזור הגליל או יפו (המשרד הארץ ישראלי, "השומר" וכד'). (בן גוריון, מאנשי העליה השניה ביקר לראשונה בירושלים רק שנתיים אחרי שעלה לארץ וברל כצנלסון רק תשע שנים אחרי העליה). יחד עם זאת החלו אנשים שונים (בעיקר ויצמן ואושסקין) בתנועה הציונית כן לחפש את הדרך לחיזוק הבסיס בירושלים. נפתחה הגימנסיה העברית הראשונה ב- 1909. אחרי המלחמה התישב בירושלים ועד הצירים – הנציגות הרשמית של ההסתדרות הציונית והונחה אבן הפינה לאוניברסיטה העברית. האוניברסיטה הייתה אפיק חילוני מודרני לשילוב היהודים בירושלים, ולמעשה היתה הגשר בין הישן לחדש. על מפגשו הראשון של ויצמן עם העיר ניתן לקרוא בעמ' 15 (מרכז הפיסקה התחתונה): "... עגום, עגום מאוד בירושלים!...." אחרי דברים אלה קמו בירושלים שכונת בעלות צביון חילוני – ציוני מובהק כמו רחביה, תלפיות ובית הכרם, הוקם בירושלים בסיס, יחסית, גדול של ארגון ההגנה. יחד עם זאת עיקר הפעילות הפוליטית הייתה בתל אביב. בפועל גישתו של הרצל לירושלים הובילה את מדיניות התנועה הציונית כלפי ירושלים. למרות שהיהודים היו רוב האוכלוסייה בעיר. מבנה מועצת העריה נשמר עוד מתקופת התורכים והבריטים לא העזו לשנותו. לכל דת היו שני נציגים – כלומר שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים. יצא שלערבים היו ארבע נציגים וליהודים רק 2. היהודים לא דרשו לשנות את המצב וביקשו רק אוטונומיה מוניציפלית בשטחי מערב העיר בהם חיו היהודים ובכך הנציחו את הגישה ההרצלינית – לחלוקת ירושלים.