|
|
| שורה 195: |
שורה 195: |
| 3. ואהבת לרעך שהוא כמוך.<BR> לדעת פרשנים אלה המצווה היא לאהוב רק את בני עמך, שהם כמוך.<BR> הפרשנים הטוענים כי הציווי מתייחס רק לאהבה כלפי ישראלים מסתמכים גם על התקבולת: לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך.<BR> [נגד פרוש זה יש לביא את פסוק 34. מבחינה רעיונית גם הגר נכלל בין אלה שיש לאהוב אותם.] | | 3. ואהבת לרעך שהוא כמוך.<BR> לדעת פרשנים אלה המצווה היא לאהוב רק את בני עמך, שהם כמוך.<BR> הפרשנים הטוענים כי הציווי מתייחס רק לאהבה כלפי ישראלים מסתמכים גם על התקבולת: לא תיקום ולא תיטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך.<BR> [נגד פרוש זה יש לביא את פסוק 34. מבחינה רעיונית גם הגר נכלל בין אלה שיש לאהוב אותם.] |
| <BR> | | <BR> |
| מצוות ואהבת באה בסוף המצוות שבין אדם לחברו משום שהיא משותפת לכולם. מהווה מעין סיכום לכולם. | | מצוות ואהבת באה בסוף המצוות שבין אדם לחברו משום שהיא משותפת לכולם. מהווה מעין סיכום לכולם. |
| | |
| <BR>'''פס` 19- איסור כלאים ושעטנז.'''
| |
| אסור לזווג מינים שונים של בעלי חיים כגון: <BR>
| |
| סוס ואתון. <BR>אסור לזרוע זרעים מעורבים ממינים שונים באותה חלקת אדמה כמו: דגן וירקות.<BR> ואסור ללבוש בגד שהוא שעטנז, כלומר בגד עשוי ארג הארוג מצמר ופשתן.<BR> ההסבר לכך: ה` ברא את הצומח ואת החי למינהו, ואסור לשנות מסדר בראשית.<BR> וייתכן כי יש כאן התנגדות למנהגים מאגיים של עובדי האלילים.<BR>
| |
| '''``חוקותיי'''``-סוג חוק אפודיקטי, שאין להם נימוק מוסרי או הגיוני. <BR>
| |
| '''
| |
| פס` 20-22 – דין שפחה חרופה'''
| |
|
| |
| נחרפת- מילה יחידאית במקרא ופירושה אינו ברור. <BR>
| |
| 1. יש הסוברים כי המילה נגזרת מ``חרפה`` ומפרשים שפחה כנענית <BR>
| |
| 2. יש סבורים כי מקור המילה הוא ``חורף``- בימי צעירותי. שפחה נחרפת= שפחה צעירה. <BR>
| |
| 3. שפחה מיועדת לאיש, מאורסת. <BR><BR>
| |
| לפי דברים כב` 23-24 אם איש שוכב עם נערה מאורסת, שני בני הזוג מוצאים להורג בסקילה. <BR>במקרה שלפנינו המחוקק אינו דורש עונש מוות , לא לגבר ולא לאישה, כי האישה היא בסטטוס אחר- היא אינה בת חורין, ולכן אין חלים עליה דיני המאורסת בת חורין. <BR><BR>
| |
| | |
| | |
| המחוקק מדגיש שלוש פעמים כי למרות אירוסיה- השפחה אינה חופשיה: <BR>
| |
| 1. ``והפדה לא נפדתה``- לא פדו אותה מעבודתה. <BR>
| |
| 2. ``או חופשה לא ניתן לה``- האדון לא העניק לה חופשה גם ללא פדיון. <BR>
| |
| 3. ``לא חופשה``- לא זכתה להיות בת חורין. <BR><BR>
| |
| מכאן שלפי החוק שלפנינו אין להוציא להורג את השפחה ואת הגבר ששכב עמה. אבל ביקורת תהיה: <BR>
| |
| 1. בדיקה וחקירה על ידי בית דין. האם הדבר נעשה נגד רצונה או ברצונה. <BR>
| |
| 2. פיצויים ,קנס שמוטל על הגבר. הקנס בוא הבאת אשם לה`, העלאת איל כקורבן.<BR>
| |
| 3. מלקות בעזרת שוט מעור בקר. <BR>
| |
| [קורבן אשם הוא קורבן היטהרות שמקריבים על מעילה, גזילה או פגיעה אחרת ברכוש הזולת. <BR>
| |
| <BR>
| |
| הקשר בין חוק זה לבין החוק הקודם: עירוב מין שאינו במינו. מדובר כאן בשפחה ששכבה עם גבר בן חורין.
| |
| <BR>
| |
| פס` 23-24-דיני פרי עץ מאכל <BR>
| |
| '''`` וכי תבואו אל הארץ``-''' המצווה הבאה כאן היא מצווה התלויה בארץ. מצווה הקשורה בארץ ישראל ויש לקיימה בארץ ישראל.<BR>
| |
| '''``וערלתם ערלתו את פריו``-''' ערלת העץ היא הפרי הראשון , המפריע לצמיחה התקינה של העץ ויש להסירו. הפרי ייחשב לעורלה בשלוש השנים הראשונות. <BR>בשנה הרביעית הפרי הוא פרי הילולים. [קודש הילולים לה`]. יש להביא את פרות השנה הרביעית למקדש, ובכך להלל את ה`. <BR>
| |
| | |
| אם היבול רב מכדי להביא את כולו למקדש, ניתן לחללו, להפכו לחולין, על ידי מכירתו ומסירת התמורה למקדש. משנה חמישית ואילך הפרי מותר לאכילה ולשימוש ללא כל הגבלה. <BR>
| |
| '''``להוסיף לכם תבואתו``-''' יש רואים כאן נימוק תועלתני; כדאי לחקלאי לוותר על יבולי ארבע שנים , כי בזכות קיום המצווה ה` יגרום לכך שיבולו יהיה רב מהמצופה. <BR>
| |
| '''``אני ה` אלוהיכם``-''' ה` מצווה להימנע מלאכול את הפרות במשך 3 שנים ראשונות לאחר נטיעתו של העץ. ובתמורה מבטיח להרבות למען העם את פרי העץ ואת תבואת השדה. <BR><BR>
| |
| | |
| '''פס` 26-31- איסור מנהגי עובדי אלילים''' <BR>
| |
| - ``לא תאכלו על הדם``- בבראשית פרק ט` נאמר: ``אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו``.<BR> הדם הוא הנפש, ואין לאכול בשר שיש בו דם.<BR> יש מפרשים, כי הדין מתייחס לאיסור מנהג אלילי.<BR> עובדי האלילים אכלו בשר עם דם כחלק מטקס מאגי. <BR>הדם נחשב למקור החיים של הבהמה ואין לאדם זכות לאוכלו.<BR> ישנה דעה האומרת כי אסור לבצע מעשי כישוף בעזרת הדם. <BR><BR>
| |
| - ``'''לא תנחשו ולא תעוננו``-''' התורה אוסרת על כל שיטות המאגיה של עובדי האלילים. <BR>
| |
| - ``'''לא תעוננו'''``- אל תשתמשו בהסתכלות בעננים לשם ניחוש או כישוף. <BR>
| |
| - ``'''לא תקיפו'''``-איסור על תספורת ועל תגלחת שהיו מקובלים על עמים עובדי אלילים.<BR> יש סבורים כי מנהגים אלה היו קשורים לאבל אצל עובדי האלילים.<BR> הכותב אוסר את גזיזת השער באופן כזה , שהשערות בצדדים תהיינה שוות לשערות מאחורי האוזניים והמצח. <BR>
| |
| - ``'''לא תשחית את פאת זקנך'''``- חז``ל תלו בקטע זה את איסור השחתת הזקן ,וטענו כי אסור לגלח בתער את הזקן. <BR>
| |
| -''' ``ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם``-''' שריטה לאות אבל על מת לא תעשו בגופכם. מנהג זה יסודו בפולחן המתים הקדום, אזהרה זו באה בדברים יד`1 בנוסח אחר. <BR>
| |
| - ``'''וכתובת קעקע לא תתנו בכם``-'''כתובת החרותה בעור והחודרת לתוך הבשר אל תחרתו בגופכם.<BR>
| |
| - '''``אני ה```-''' ה` אוסר מעשי כישוף וכל יתר המעשים המוזכרים בפסוקים אלו כי הם ממנהגי עובדי אלילים. <BR>
| |
| | |
| '''קבוצה זו של איסורים מנוסחים בנוסח אפודיקטי.'''
| |
| <BR>
| |
| '''פס` 29-30:'''פסקה זו כוללת איסור חילול בנות ע``י מסירתן לזנות.<BR> מנהג זה של עובדי עבודה זרה כרוך בהפקרת הבנות לזנות דתית או אחרת ע:י אבותיהן.<BR> ניתן לפרש איסור זה כאיסור בעל אופי מוסרי, וניתן לבארו כאיסור מוסרי- פולחני: אין לעודד הווצרות זנות פולחנית , כפי שהייתה נהוגה אצל הכנענים. <BR><BR>
| |
| | |
| '''``את שבתותי תשמורו``-''' הכתוב חוזר כאן על שמירת השבת, משום שהיא אחת האותות המבדילים בין בני ישראל לבין הכנענים, כניגוד ``לאותות `` שהוזכרו קודם המאפיינים את הכנעניים.<BR>
| |
| '''``ומקדשי תיראו``-''' תתנהגו ביראה, כאשר אתם עולים למקומות המקודשים.<BR>
| |
| '''``אני ה```-''' אני ה` ,שקבעתי לשמור את השבת, ובחרתי את המקומות המקודשים. <BR>
| |
| פסוק זה שונה מאחרים בקטע כי הוא כולל מצוות המחייבות את האדם בישראל לשמור על הזמנים המקודשים ועל המקומות המקודשים , בניגוד לעבודת אלילים.
| |
| <BR>
| |
| | |
| '''פסוק 31-''' הפסוק אוסר את הפניה לאובות ולידעונים, כלומר אוסרת את הדרישה אל רוח המתים, שהייתה שכיחה בין עובדי האלילים.<BR> [אובות וידעונים היו מיני כישופים או מכשפים, שפעילותם הייתה כרוכה בדרישה אל המתים.<BR> יש האומרים שהאוב היה רוח שדרכו נהג בעל האוב להעלות כביכול את המת הנדרש, כדי שישמיע את העתיד, לעומתו הידעוני היה נותן , כביכול , לרוח לדבר מתוך פיו.] <BR>התורה אוסרת דרישה אל המתים, כי היא בניגוד לדרישה אל האלוהים. הפנייה אל האוב או אל הידעוני והדרישה דרכם מטמאות את המבקש בגוף ובנפש ומטות אותו מדרך ה`. <BR><BR>
| |
| | |
| '''פס` 32-36 : בין אדם לחברו''' <BR>
| |
| -`` מפני שיבה תקום`` יש לקום מתוך הבעת כבוד לפני אדם בגיל שיבה, ויש להדר, לכבד את הזקן. <BR>מתן כבוד לזקנים הוא מערכיה של החברה המתוקנת.<BR> הכתוב מבהיר, כי גם אם הזקן עצמו אינו יכול לתבוע את עלבונו, מפאת גילו וחולשתו, הרי עלבונו ייתבע על ידי ה`, ולכן נאמר, ויראת מאלוהיך``.<BR>[ הפסוק עוסק בכבוד הזקנים, שהם בעלי החוכמה, בעלי ההוראה, בעלי המשפט]. <BR><BR>
| |
| '''-`` כאזרח מכם יהיה לכם הגר``''' -הכתוב מצווה להתנהג בצורה נאותה אל הגר. הגר הוא אדם זר, הבא לגור בין בני ישראל, והוא חסר נחלה ומקורות קיום. הדין אוסר על הונאת הגר. <BR><BR>יש להתייחס אל הגר כמו אל אזרח, תושב המקום בעל זכויות. התייחס אליו באהבה, כפי שאתה רוצה שיתייחסו אליך. אמנם הגר חסר הגנה, אך ה` יגן עליו. <BR>
| |
| הנימוק לדרישה להתייחס כהלכה לגר הוא '''`` כי גרים הייתם בארץ מצרים``.''' <BR>
| |
| | |
| '''-`` לא תעשו עוול במשפט, במידה, במשקל ובמשורה``-''' הפרשנים חלוקים בשאלה: בכמה נושאים עוסקים הפסוקים 35-36. יש הרואים כאן שני עניינים: איסור על עוול במשפט ואיסור על עוול במסחר.<BR> ויש הרואים כאן עניין אחד: איסור על עוול במסחר. <BR>לפי זה הביטוי ``במשפט`` הוא לפי פרוש זה שם כללי למידות ולמשקלות. <BR>
| |
| - משורה- כלי בעל נפח קבוע , המשמש למדידת נוזלים. <BR>
| |
| - מידה- מידת אורך. <BR>
| |
| - מאזני צדק- מאזנים המעידים על צדק, כלומר מאזניים נכונים. <BR>
| |
| - אבני צדק- אבני משקל נכונות. <BR>
| |
| - איפה- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת היבש. <BR>
| |
| - הין- כלי בעל נפח קבוע המשמש למדידת הלח. <BR>
| |
| | |
| '''פס` 37: הפרק מסתיים בהוראה המסכמת.'''
| |