משבר ארבעת החודשים הראשונים

משבר ארבעת החודשים הראשונים

ב-29 בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם החלטה על חלוקת הארץ לשתי מדינות, ישראלית ופלסטינית. החלטה זאת נתמכה ע"י רוב הישוב העברי כולל ההנהגה אבל נחשבה בלתי מתקבלת לחלוטין ע"י הפלסטינים. מרגע קבלת ההחלטה החל תהליך עזיבת הבריטים מהארץ שבו הם נטשו באופן הדרגתי את הערים והאזורים השונים, והחל מאבק חמוש בין הישוב היהודי לפלסטינים.

המאבק התחיל בערים המעורבות: ירושלים, עכו, צפת וכד', ערים שבהם היו גם פלסטינים וגם יהודים במשך שנים הפכו לשדות קרב בין כנופיות ערביות לכוחות ההגנה. מה שהחל כפעולות מבודדות התפתח לקרבות רחוב ארוכים, כשבחלק מהמקומות (כדוגמת חיפה) הבריטים הפרידו בין הצדדים אך במקומות אחרים הקרבות נמשכו ימים רבים.

תחילת המלחמה מצאה את הישוב במצב רגיש: כוחות ההגנה שהיו תחת שליטתה היו מאומנים וחמושים טוב יחסית ובדרך כלל הביסו את הכוחות הערבים באיכותם, אך מעבר ליחידות הפלמ"ח שמנו רק 3,000 אנשים לא היה לישוב כוחות תקיפה או הגנה ניידת. בעוד שמקומות בהם הייתה נוכחות חזקה של ההגנה נשארו בידיים עבריות בבטחה (כגון תל אביב שהותקפה מאזור יפו אך הדפה את כל ההתקפות), ישובים מבודדים יותר סבלו מפשיטות הערבים. הערבים נקטו בכמה שיטות לחימה: היו להם כמה כנופיות מאורגנות תחת שליטת גורמים שונים, וכמו כן מתנדבים זרים תחת "צבא ההצלה" של קאוקג'י והאחים המוסלמים, אך מרבית הכוחות שלהם היו כפריים שנקראו ע"י ראש הכפר לקחת את הרובים הישנים שלהם ולפשוט על היהודים. טקטיקה זאת הייתה יעילה בנטרול שיירות האספקה של היהודים, והקשתה מאוד את הנסיעה בדרכים ממקום למקום. קטע זה של הלחימה כונה "המלחמה בדרכים" בשל הנסיונות החוזרים והנושנים של העברת אספקה לישובים מבודדים בשיירות חמושות, כמו שיירת נבי-דניאל ואחרות.

 המלחמה בערים המעורבות ובדרכים, כמו גם הפשיטות על הישובים הרחוקים, גרמו לבעיה אצל מנהיגי הישוב. ההנהגה חשבה שצריכים להגביל כמה שיותר את האלימות בארץ, כי אחרת האו"ם אולי ישנה את החלטתו וירצה לשים כוח זר בארץ. אבל, כשהלחימה התפתחה והגיעה לשיאה בנפילת גוש עציון וברצח הל"ה, ראו מנהיגי הישוב שמדיניות ההבלגה כבר לר תעזור כי שנתיים אחרי השואה העולם לא רוצה לשמוע על רצח יהודים. ההנגה החליטה לקחת יוזמה בתוכנית ד'.