כף יד רשעה / דליה רביקוביץ'

• לחץ כאן כדי לחזור לסיכומים בספרות

---

כף יד רשעה / דליה רביקוביץ'

א

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי.
כָּל הָעוֹמְדִים צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה,
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ב

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא הִכָּה עַל כַּף יָדִי.
הוּא אָמַר שֶהִיא כַּף יָד רְשָעָה.
מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.

ג

קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
אַבָּא חָדַל מֵהַכּוֹת אוֹתִי.
הַיָּד הָרְשָעָה צִמְּחָה אֶצְבָּעוֹת
וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם.

ד

קַוִים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן
פַּחַד לוֹחֵךְ אֶת הַכַּף הָרְשָעָה
אַבָּא חָדַל מֵהַכּות אוֹתִי
אַךְ הַפַּחַד הַזֶּה שָרִיר וְקַיָּם.

---

לכאורה, במבנה של השיר נראה כשיר טרום-מודרני.
שיר מאורגן היטב מבחינת הבתים והשורות, אך רק לכאורה.
מה שעושה אותו לשיר מודרני הם בעיקר: נושא השיר, הלשון המטאפורית, תיאור החוויה והאווירה שתיאורים אלו יוצרים בשיר.
כמקובל במאפייני השירה המודרנית, נושא השיר לקוח מעולמו החוויתי האישי של המשורר, ואם נוסיף לכך את ביטול החריזה, החזרות בשיר, היוצרים מקצב ומצלול במקום החריזה, ונעקוב אחר המבנה הסגור של ארבעת הבתים (שורה ראשונה ואחרונה בשינויי ניסוח, חוזרות על עצמן – "קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן" ו – "מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב.") נקבל שיר מודרני לכל דבר.

נושא השיר: תיאור טראומטי של אירוע מתקופת הילדות של הדוברת.
האב הכה בכף ידה של הילדה הקטנה לעיני אנשים.
האירוע נעשה, כנראה בחדר אפוף עשן.
מעורר את האוסוציאציה של חדר מלא אנשים מבוגרים המעשנים סיגריות וקרני האור החודרים מבעד לתריסים או חריצי חלון, יוצרים תמונה ציורית של קווים אלכסוניים של קרני-אור ספוגי עשן.
"קַוִּים שֶל עָשָן נִטּוּ בִּמְלֻכְסָן" ובאמצע ילדה קטנה שבתעלוליה ככל הנראה, הרגיזה את האב וזה הכה אותה על כף ידה.
העומדים מסביב "צָחֲקוּ לַמַּרְאֶה" לאב המכה ולעומדים מסביב האירוע הוא טריוויאלי וחסר חשיבות, אך לדוברת הדבר נחרט כזיכרון כואב ומשפיל.
עובדה, שכאשר היא צמחה וגדלה והחלה לכתוב שירים, החוויה הטראומאטית עלתה והניבה ביטוי שירי אישי כואב.

• מבנה השיר בנוי מחזרות רבות- השורה הראשונה ("קווים של עשן ניטו במלוכסן") בכל בית חוזרת על עצמה לכל אורך השיר, והשורה האחרונה ("מה שסיפרתי אמת ויציב" ; "וכל מעשיה שריר וקיים"- לשון של שבועה) חוזרת על עצמה בכל 2 בתים.
  

חזרות אלו מעידות על מצב של קיבעון (אובססיביות), שנובע מפחד.
למרות שהמשוררת מתבגרת (היד שגדלה במהלך השיר מייצגת אותה), ההלם לא נעלם ואפילו הולך ומתעצם עם הזמן.

בית א'

כמו בשאר הבתים, השורה הראשונה והאחרונה סוגרות את הבית.
מעין קיבעון של הדוברת שנבע מהאירוע הטראומטי.
תיאור של חדר מלא עשן, כשהאב מכה על כף ידה של הדוברת ולכולם עומדים מסביב וצוחקים, וודאי שלא מרוע –לב, אלא שבמבט של ילדה, כאשר היא מקבלת מכת-ענישה מצד האב והאחרים צוחקים, זה מעליב, זה משפיל.
והחזרה הזאת של השורה האחרונה: "מַה שֶּסִּפַּרְתִּי אֱמֶת וְיַצִּיב." ניתן לפרש בכמה מובנים, למשל: שהאירוע אכן קרה, האב הכה והשפיל.
זה ההסבר הפשוט, או הסבר אחר; הזיכרון שהשפיע על חייה בהמשך, אכן נבע מאותו אירוע, וגם כעת בהתבגרותה, הזכרון אינו מרפה.
הוא חי תוסס ומשפיע על חייה עד עצם היום הזה.
האב בבית זה הוא: "בא שלי" כביטוי של התייחסות של ילדה קטנה לאביה.
בת הנותנת אימון, אהבה בלתי מסוייגת לאביה.
וכן גם תלות והערצה, והנה הוא במחי מכה על כף היד, שבר את האימון, ביטל ומוסס את האהבה וניטרל את הערצה של הבת לאביה.
כי בהמשך האב כבר אינו "אבא שלי" אלא "אבא"! בפשטות.
וכשבגרה הוא חדל מהכות אותה, אבל זה כבר לא אותו אבא נערץ ואהוב.
העלבון וההשפלה עשו את שלהם.

בית ב'

התיאור של האב המכה את בתו נעשה יותר ספיציפי, הוא מכה על כף היד בניגוד לבית הראשון, שם התיאור הוא: "וְאַבָּא שֶלִּי הִכָּה אוֹתִי." בבית השני הוא הכה על כף היד, ועוד הוסיף "חטא על פשע" וכינה את היד " יד רשעה", כלומר, היום כשהיא כותבת שירים ומבוגרת, היא מבינה בדיעבד, שהכף עצמה אינה רשעה, אלא היא, הילדה הייתה בחזקת ילדה רשעה.
והטראומה כאילו מתעצמת.
בשל המשך התיאור בבית ג', כאשר האב חדל מהכות אותה.

בית ג'

כאן היא בוגרת יותר, עובדה שהאב חדל מהכות אותה, אולם היד ספגה את העלבון והוא גדֵל יחד איתה.
היד כאילו ומצמיחה אצבעות, והטראומה צומחת יחד עם היד, יחד עם הילדה שמתבגרת.
היא אדם עצמאי שכותב שירים באצבעותיה, אבל זיכרון של כף היד הרשעה עדיין חרוט באותה יד, כלומר באותה נשמת-הילדה הקטנה היא עדיין מושפעת מאותו אירוע ומאותו עלבון והשפלה ואינה נרגעת.
כי אכן: "וְכָל מַעֲשֶיהָ שָרִיר וְקַיָּם." מעשיה של מי? של היד הצומחת וכותבת שירים? של הילדה שבגרה וזוכרת ועל כן פועלת ומתנהלת כ"יד רשעה"? כלומר חיה עדיין בתחושה של אשמה ואבססיה על הסטיגמה שהטיל האב בבתו: שהיא ילדה רשעה?

בית ד'

והנה כאן מתגלית האמת הפנימית של הדוברת.
זיכרון העלבון וההשפלה עשו את שלהם ורבצו על לבה, עד כי הפחד הוא מה שמוביל את התנהלותה בחיים.
האב חדל כבר מזמן להכות אותה, אבל מעשיו משכבר הימים החדירו בה את הפחד.
והפחד אינו סתם מתקיים, הוא "מלחך את כף היד" ביטוי מטאפורי, הנותן תחושה כאילו והפחד אופף ועוטף את כף היד, כלומר הפחד חדר ועטף את נשמתה של הדוברת עד הלום והוא שריר וקיים עד עצם היום הזה.

דרכי העיצוב בשיר:

1. מיסגור הבתים באופן קבוע וכמעט סימטרי בין השורה הראשונה והאחרונה, והחזרות הקבועות של המסגרת והשורות, זהו מבנה טכני שיוצר תחושה של קיבעון.

2. הלשון הציורית של תיאור המיקום והאירוע הטראומטי מתקדמים יחד עם תיאור התבגרותה של הדוברת.
בתחילה הלשון היא ילדותית משהו ("אבא שלי הכה אותי ; כף יד רשעה ; כולם צחקו"), אולם בהמשך כשהיא בוגרת, הלשון והתיאורים נעשים יותר שיריים, ביטויים ציוריים ומטאפוריים ("קוים של עשן"- מצב נפשי ; "שריר וקיים/אמת ויציב" ; "צימחה אצבעות") זוהי כבר לשון של אדם בוגר, ומתאימים לתיאור הנפשי שלה בשיר- חוויה שקיבעה אותה ולא נתנה לה להתבגר (היא מתבגרת פיזית אך מהבחינה הנפשית היא "תקועה" כילדה).
3 .

כותרת השיר: היא הנושא, לא הכף עצמה כמו את מה שהיא מסמלת.
בכף היא הדוברת והיא עדיין חיה בתחושת העלבון שהעליב אותה האב לעיני כולם.

---