הלכתי - יחזקאל פרק ל"ו

יחזקאל פרק ל"ו

חלוקת הפרק לנושאים:

• א' - ז' - בושה וכלימה יבואו על הגוים שמסביב לישראל
• ח' - ט"ו - ברכה ושפע יבואו על הרי ישראל
• ט"ז - כ"א - העוונות בעבר וחילול שם ה' בגולה
• כ"ב - ל"ב - גאולת ישראל, טהרת ישראל ויישוב ישראל בארץ
• ל"ג - ל"ו - עימות העבר עם העתיד
• ל"ז - ל"ח - העם יהיה רב כמו הצאן

פסוקים א' - ז' - בושה וכלימה יבואו על הגוים שמסביב לישראל

פסוק א' - "ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל ואמרת: הרי ישראל, שמעו דבר ה'!"

ואתה בן אדם, הנבא אל הרי ישראל (=אמור נבואה על ההרים שבישראל), ואמרת: הרי ישראל, שמעו דבר ה'!

פסוק ב' - "כה אמר אד-ני ידוד: יען אמר האויב עליכם 'האח', ובמות עולם למורשה הייתה לנו."

כך אמר ה': יען אמר האויב (=מכיוון שהאויב אמר) עליכם (=על זה שאתם הרים שוממים וישראל לא נמצאים בכם) 'האח' (=הידד!), (ומכיוון שהוא אמר) במות עולם למורשה הייתה לנו (=שארץ ישראל היא הירושה שלנו) לכן... [פסוק הבא] . הערה: האויב הוא אדום עליו גם דובר בפרק הקודם. (מהר"י קרא) הערה: ארץ ישראל נקראת "במות עולם" כי היא גבוהה מכל הארצות (כלומר היא הבמה של העולם) - ואין להבין שבאמת היא גבוהה מכל הארצות מבחינה גיאוגרפית אלא יש להבין זאת בדרך סמלית.

פסוק ג' - "לכן הנבא ואמרת - כה אמר אד-ני ידוד: יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב, להיותכם מורשה לשארית הגוים, ותעלו על שפת לשון ודיבת עם."

לכן הנבא ואמרת - כך אמר ה': יען ביען שמות ושאוף אתכם מסביב (=מכיוון שאדום השתומם ושאף [=השתוקק וחיכה] לרגע שבו יחריבו אתכם העמים שמסביבכם), להיותכם מורשה לשארית הגוים (=שאז הוא ושאר העמים היו יורשים אתכם ולוקחים את ארצכם), ותעלו על שפת לשון (=ומכיוון שכל העמים מסביב דיברו על מפלתכם) ודיבת עם (=וגם היו מדברים עליכם דברי גנות) לכן... [פסוק הבא] הערה: "יען ביען" - הכפילות באה לחיזוק העניין. [כהערת אגב, בד"כ במקרא "יען" = מכיוון ש]

פסוק ד' - "לכן הרי ישראל - שמעו דבר אד-ני ידוד - כה אמר אד-ני ידוד להרים, ולגבעות, לאפיקים, ולגאיות, ולחרבות השוממות, ולערים הנעזבות אשר היו לבז וללעג לשארית הגוים אשר מסביב."

לכן הרי ישראל - שמעו (את) דבר ה' - כך אמר ה' להרים, ולגבעות, לאפיקים (=לנחלים), ולגאיות (=ולעמקים), ולחרבות השוממות (=ולמקומות החרבים והשוממים), ולערים הנעזבות אשר היו לבז (=לביזיון) וללעג לשארית הגוים (=העמים) אשר (גרים) מסביב (לארץ ישראל).

פסוק ה' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אם לא באש קנאתי דברתי על שארית הגוים ועל אדום כלא אשר נתנו את ארצי להם למורשה בשמחת כל לבב בשאט נפש למען מגרשה לבז."

[על הבעיה מדוע פסוק זה פותח שוב פעם ב"לכן כה אמר ה'" ראו הערה.] לכן כך אמר ה': אם לא (=הנני נשבע שאם לא) באש קנאתי (=בכעסי הגדול) דברתי (=אדבר, אשלח עונש) על שארית הגוים (מסביב) ועל אדום כלא (=כולו) אשר נתנו את ארצי להם (=לעצמם) למורשה (=לירושה) בשמחת כל לבב (=בשמחה רבה) (ו)בשאט נפש (=ובביזיון גדול שהם עשו לי) למען מגרשה לבז (=והכל כדי להשאיר את הארץ מגורשת מעמי ובזויה, ומכאן שהם לא רצו באמת לקחת את הארץ אלא רק לבזות את ישראל).

הערה: הסיבה שנכתב "לכן כה אמר ה'" שוב היא כי בפסוק הקודם בא פירוט כל כך גדול, ומדרך המקרא לחזור על הנאמר שוב כשיש אריכות גדולה באמצע. (מצודת דוד) הערה: "אם לא" זו לשון שבועה. זה כמו להגיד "הנני נשבע ש...". אנחנו רגילים שבד"כ צריך להיות כתוב "אם לא... אז..." אבל החלק של "אז..." לא מופיע, וזה מדרך המקרא לכתוב כך.

פסוק ו' - "לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים ולגאיות - כה אמר אד-ני ידוד: הנני בקנאתי ובחמתי דברתי, יען כלימת גוים נשאתם."

אומר ה' ליחזקאל: לכן הנבא על אדמת ישראל ואמרת להרים, ולגבעות, לאפיקים (=לנחלים) ולגאיות (=ולעמקים) - כך אמר ה': הנני בקנאתי (=בכעסי) ובחמתי דברתי (=אדבר, אשלח עונש על הגוים מסביב), יען כלימת גוים נשאתם (=מכיוון שאתם, כל המקומות שהוזכרו - הרים, גבעות וכו' - סבלתם בושה וכלימה מהגוים).

פסוק ז' - "לכן כה אמר אד-ני ידוד: אני נשאתי את ידי, אם לא הגוים אשר לכם מסביב המה כלימתם ישאו."

לכן כך אמר ה': אני נשאתי את ידי [זו לשון שבועה], אם לא (=אני נשבע שאם לא) הגוים אשר לכם מסביב המה (=הם עצמם) כלימתם ישאו (=יחטפו את הבושה והכלימה שמגיעה להם) אז... [הסבר למה לא כתוב "אז..." ראו בהערה השניה לפסוק ה'.]

פסוקים ח' - ט"ו - ברכה ושפע יבואו על הרי ישראל

פסוק ח' - "ואתם הרי ישראל - ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא."

ואתם הרי ישראל - (לא תהיו יותר שוממים אלא) ענפכם תתנו (=תגדלו ענפים) ופריכם תשאו (=ותצמיחו פירות) לעמי ישראל, כי קרבו (=קרובים ישראל) לבוא (אל ארצם בחזרה מהגלות).

פסוק ט' - "כי הנני אליכם, ופניתי אליכם, ונעבדתם ונזרעתם."

כי (=אכן) הנני (אשגיח) אליכם (=עליכם), ופניתי (=ואפנה את פני) אליכם, ונעבדתם ונזרעתם (=ויעבדו בכם בחרישה ויזרעו בכם תבואה, מה שלא נעשה בכם הרבה זמן).

פסוק י' - "והרביתי עליכם אדם, כל בית ישראל כלה, ונושבו הערים והחרבות תבנינה."

והרביתי עליכם אדם (=ותהיו רבים באנשים), כל בית ישראל כלה (ישבו בכם), ונושבו הערים והחרבות (=וכל המקומות שנחרבו) תבנינה.

פסוק י"א - "והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו, והושבתי אתכם כקדמותיכם, והטיבותי מראשותיכם, וידעתם כי אני ה'."

והרביתי עליכם אדם ובהמה ורבו ופרו (=שירבו ויפרו), והושבתי אתכם כקדמותיכם (=ואושיב אתכם בארצכם כמו שישבתם בימי קדם), והטיבותי מראשותיכם (=ואטיב עמכם עוד יותר ממה שהיה לכם בימי קדם), וידעתם כי אני ה'.

פסוק י"ב - "והולכתי עליכם אדם, את עמי ישראל, וירשוך, והיית להם לנחלה, ולא תוסיף עוד לשכלם."

ואומר ה' להרים: והולכתי עליכם אדם (=אנשים), את עמי ישראל (אני אוליך עליכם), וירשוך (=וישראל יירשו אתכם), והיית להם לנחלה (=והיית כל הר והר לנחלה שלהם), ולא תוסיף עוד לשכלם (=ולא תוסיף עוד לגרש את ישראל ממך).

פסוק י"ג - "כה אמר אד-ני ידוד: יען אומרים לכם אוכלת את ומשכלת גוייך היית."

כה אמר ה': יען אומרים (=מכיוון שהגוים אומרים) לכם (שהארץ שלכם) אוכלת (=מאבידה) את (יושביה) ומשכלת גוייך היית (=ומגרשת את ישראל היושבת בה) לכן... [פסוק הבא] [הגוים אמרו זאת על הארץ כי ישראל שישבו בה גלו ממנה בגלויות שונות - גלות 10 השבטים, ואח"כ 3 גלויות שבאו על יהודה: גלות יהויקים, גלות יהויכין, גלות צדקיהו (והן כולן מפורטות בספר מלכים / ירמיהו / ועוד).]

פסוק י"ד - "לכן אדם לא תאכלי עוד וגוייך לא תשכלי עוד, נאם אד-ני ידוד."

לכן (כשישובו ישראל אלייך) אדם לא תאכלי (=הם לא יאבדו בך יותר) וגוייך לא תשכלי עוד (=ולא תגרשי אותם ממך יותר), נאם ה' (=דברי ה'). פסוק ט"ו - "ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים, וחרפת עמים לא תשאי עוד, וגוייך לא תכשילי עוד, נאם ה'."

ולא אשמיע אלייך עוד כלימת הגוים (=ולא יביישו אותך הגוים יותר), וחרפת עמים לא תשאי עוד (=ובושה לא תסבלי יותר מהעמים), וגוייך לא תכשילי עוד (=ולא תגרשי את ישראל ממך יותר), נאם ה'.

פסוקים ט"ז - כ"א - העוונות בעבר וחילול שם ה' בגולה

פסוק ט"ז - "ויהי דבר ה' אלי לאמר."

פסוק י"ז - "בן אדם, בית ישראל יושבים על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, כטומאת הנידה היתה דרכם לפני."

מתאר ה' ליחזקאל בנבואה את המצב שהיה בעבר, לפני הגלות: בן אדם, בית ישראל יושבים (=ישבו) על אדמתם, ויטמאו אותה בדרכם (=בהתנהגותם הרעה) ובעלילותם (=ובמעשיהם הרעים), כטומאת הנידה הייתה דרכם לפני (=כמו הבעל שמצפה לשוב לאשתו כשייגמרו ימי נידתה והוא תאב לשוב אליה - כך להם הייתה תאווה גדולה מאוד לעבוד עבודה זרה).

פסוק י"ח - "ואשפוך חמתי עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ, ובגלוליהם טמאוה."

ואשפוך (=ואני שפכתי) חמתי (=את כעסי) עליהם, על הדם אשר שפכו על הארץ (=על שפיכות דמים שהם עשו), ובגלוליהם טמאוה (=ובגלל הטומאה שהם הכניסו לארץ מהעבודה הזרה שלהם). הערה: 3 העבירות - עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות נרמזים בפסוק י"ז - י"ח. 2 העבירות - עבודה זרה ושפיכות דמים נזכרים במפורש, ואילו גילוי עריות נזכר ברמז: "כטומאת הנידה".

פסוק י"ט - "ואפיץ אותם בגוים, ויזרו בארצות, כדרכם וכעלילותם שפטתים."

ואפיץ (=ואני פזרתי) אותם בגוים (=בין העמים), ויזרו (=והם פוזרו) בארצות (הגוים), כדרכם וכעלילותם (=לפי התנהגותם ומעשיהם - כך אני שפטתי אותם).

פסוק כ' - "ויבוא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי באמור להם: עם ה' אלה ומארצו יצאו!"

ויבוא (=וכאשר בא בית ישראל) אל הגוים אשר באו שם (=אל העמים אשר הגלתי אותם [=את ישראל] לשם - ראו הערה), ויחללו (=ויגרמו ישראל לחלל) את שם קדשי באמור להם (=בכך שהגוים אמרו להם): עם ה' אלה ומארצו יצאו! (=הנה עם ישראל יצא מארצו ולה' אין יכולת לשמור עליו!) [כלומר חילול ה' שיש כאן הוא התמונה שהגוים מקבלים - עם ישראל גולה מארצו - המסקנה העולה להם ממצב שכזה היא שפשוט ה' לא יכול להשגיח על ישראל!] הערה: "אל הגוים אשר באו שם" - זה מדרך המקרא לכתוב בכפילות כזאת שקצת מבלבלת. זה כמו להגיד "אני באתי אל החדר אשר הגעתי לשם". הערה: "ויחללו" - למה לא "ויחללו" ממש? תשובה: כי ישראל לא באמת חיללו את שם ה'. רק עצם היותם בגולה גרם לשם ה' להתחלל בגלל מה שהגוים אמרו על מצביהם, אבל הם לא חיללו אותו בעצמם.

פסוק כ"א - "ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה."

ואחמול (=ואסלח) על שם קדשי אשר חללוהו (=אשר נתחלל על ידי) בית ישראל בגוים אשר באו שמה. [ומכאן שהגאולה תבוא כדי שלא יוסיף שם ה' להתחלל, כפי שנראה גם בקטע הבא.]

פסוקים כ"ב - ל"ב - גאולת ישראל, טהרת ישראל ויישוב ישראל בארץ

פסוק כ"ב - "לכן אמור לבית ישראל - כה אמר אד-ני ידוד: לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם."

לכן אמור לבית ישראל - כך אמר ה': לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת, את הוצאתכם מן הגוים), כי אם (=אלא) לשם קדשי אשר חללתם (=אשר נתחלל על ידיכם) בגוים אשר באתם שם.

פסוק כ"ג - "וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאם אד-ני ידוד, בהקדשי בכם לעיניהם."

וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגוים אשר חללתם (אותו) בתוכם, וידעו הגוים כי אני ה', נאם ה' (=דברי ה'), בהקדשי בכם לעיניהם (=כאשר אהיה מקודש על ידיכם). [ומהי הפעולה שתגרום לשם ה' להתקדש? תשובה: כל מה שכתוב בפסוקים הבאים - "ולקחתי אתכם מן הגוים..." ]

פסוק כ"ד - "ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם."

ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי (=ואאסוף) אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם. [וכאשר אעשה זאת - אז יתקדש שמי.]

פסוק כ"ה - "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם."

וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (=אני אכפר על עוונותיכם ואזרוק עליכם מים טהורים [=מים עם אפר של פרה אדומה] כדי לטהר אתכם מטומאת המת שבה אתם נמצאים), מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם (=ומכל תועבותיכם) אטהר אתכם. הערה: אדם נחשב לטמא מת כאשר הוא נוגע למשל במת, ועוד. (היום אגב כולנו טמאי מתים)

פסוק כ"ו - "ונתתי לכם לב חדש, ורוח חדשה אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר."

ונתתי לכם לב חדש (=לב שלא הולך יותר אחרי עבודה זרה), ורוח חדשה (=ויצר טוב) אתן בקרבכם, והסירותי את לב האבן (=את יצר העבודה הזרה) מבשרכם ונתתי לכם לב בשר (=ואתן לכם יצר טוב, יצר שיגרום לכם לברך אותי וליראה ממני). [הפירוש לפסוק זה הוא לפי מהר"י קרא.]

פסוק כ"ז - "ואת רוחי אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם."

ואת רוחי (=ואת רוח הנבואה) אתן בקרבכם, ועשיתי את אשר (=ואעיר את לבבכם כדי ש)בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם (=תשמרו בלב ותעשו אותם).

פסוק כ"ח - "וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם, ואנכי אהיה לכם לאלה-ים."

וישבתם בארץ אשר נתתי לאבותיכם, והייתם לי לעם (המאמין בי ושומר מצוותי), ואנכי אהיה לכם לאלה-ים (העוזר לכם ומושיע אתכם).

פסוק כ"ט - "והושעתי אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו, ולא אתן עליכם רעב."

והושעתי (=וארחיק) אתכם מכל טומאותיכם, וקראתי אל הדגן והרביתי אותו (=ואשלח ציווי אל התבואה לגדול ולהתרבות), ולא אתן עליכם רעב.

פסוק ל' - "והרביתי את פרי העץ ותנובת השדה - למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים."

והרביתי את פרי (=פירות) העץ ותנובת (=וצמחיית) השדה - למען אשר לא תקחו עוד חרפת רעב בגוים (=כדי שלא תהיה לכם חרפה [=בושה] מלבקש אוכל מהגוים, כי כשמבקשים אוכל מהגוים אז הם יוצאים במסקנה שאתה אחד שחסר לו אוכל, אחד שרעב - וזה דבר מבייש שמשהו חושב עליך כך - מלבי"ם).

פסוק ל"א - "וזכרתם את דרכיכם הרעים ומעלליכם אשר לא טובים - ונקוטותם בפניכם על עוונותיכם ועל תועבותיכם."

וזכרתם (=וכאשר תזכרו) את דרכיכם הרעים (=התנהגותכם הרעה) ומעלליכם (=ומעשיכם) אשר לא טובים - ונקוטותם בפניכם (=אז אתם תהיו בזויים בעיניכם) על עוונותיכם ועל תועבותיכם. [ואתם תרגישו כך כי תראו כמה רעות עשיתם וכמה טובות אתם מקבלים ממני.]

פסוק ל"ב - "לא למענכם אני עושה, נאם אד-ני ידוד, יודע לכם, בושו והכלמו מדרכיכם בית

ישראל!" 

לא למענכם אני עושה (את הגאולה הזאת, את הוצאתכם מן הגוים), נאם ה' (=דברי ה'), יודע לכם (=יהיה ידוע לכם שאין הגאולה הזאת למענכם), בושו והכלמו מדרכיכם בית ישראל! (=עליכם להתבייש על כל מעשיכם שבגללם הגאולה הזו בכלל לא ראויה לבוא!) [וה' חוזר על אותו דבר שאמר בתחילת הקטע (בפסוק כ"ב) וזאת כדי להדגיש שוב לישראל שעליהם להכיר שהגאולה לא באה בזכותם.]

פסוקים ל"ג - ל"ו - עימות העבר עם העתיד

פסוק ל"ג - "כה אמר אד-ני ידוד: ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם, והושבתי את הערים, ונבנו החרבות."

כך אמר ה': ביום טהרי אתכם מכל עוונותיכם (=ביום שאכפר על כל עוונותיכם), והושבתי (=אז איישב) את הערים (באנשים), ונבנו החרבות (=והמקומות שנחרבו יבנו מחדש).

פסוק ל"ד - "והארץ הנשמה תעבד, תחת אשר הייתה שממה לעיני כל עובר."

והארץ הנשמה תעבד (=והארץ השוממה תעבד בעת הזו ע"י חרישה וזריעה), תחת אשר הייתה (=כתחליף להיותה) שממה לעיני כל עובר.

פסוק ל"ה - "ואמרו: הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו!"

ואמרו (העוברים בארץ): הארץ הלזו הנשמה הייתה כגן עדן (=הארץ הזאת שהייתה שוממה היא עכשיו נהפכה להיות כמו גן עדן), והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו! (=והערים שהיו חרבות ושוממות והרוסות נתיישבו באנשים ונבנו בהם מגדלים והם כעת ערים בצורות וחזקות!) [אנחנו רואים אם כן שבעוד שבעבר - כל מי שעבר בארץ קיבל ממנה רושם של ארץ ריקה ושוממת (פסוק ל"ד) - כעת כשהוא יעבור בארץ הוא יקבל בדיוק את הרושם ההפוך ויהיה תמה איך הכל השתנה (פסוק ל"ה).]

פסוק ל"ו - "וידעו הגוים אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני ה' דברתי ועשיתי."

וידעו (=אז ידעו) הגוים (=העמים) אשר ישארו סביבותיכם כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה (=הקמתי מחדש את השממה), אני ה' דברתי (שיהיה כך) ועשיתי (=וקיימתי את דברי).

פסוקים ל"ז - ל"ח - העם יהיה רב כמו הצאן

פסוק ל"ז - "כה אמר אד-ני ידוד: עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם - ארבה אותם כצאן אדם."

כך אמר ה': עוד זאת אדרש לבית ישראל לעשות להם (=גם את הדבר הזה אעשה לבית ישראל) - ארבה אותם כצאן אדם (=ארבה אותם במספרם כמו המספר הרב של הצאן). הערה: הקב"ה בקטע הקודם הבטיח להקים מחדש את הערים בארץ, אבל איך כל הערים יהיו מיושבות אם בני ישראל מעטים? תשובה: לכן הוא אומר בקטע זה שהוא ירבה את בני ישראל. (מלבי"ם)

פסוק ל"ח - "כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה - כן תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם, וידעו כי אני ה'."

כצאן קדשים, כצאן ירושלים במועדיה (=כמו המספר הרב של הצאן שהביאו ישראל 3 פעמים בשנה לקורבנות שלמים כשעלו ברגל לירושלים) - כן (=כך גם) תהיינה הערים החרבות מלאות צאן אדם (=מלאות בהרבה בני אדם), וידעו כי אני ה'. הערה: "צאן אדם" = הרבה בני אדם. הביטוי בפסוק זה בא בדרך של דימוי כדי להמחיש לנו שמספרם של ישראל יהיה רב מאוד. (מצודת דוד)