הלכתי - תהילים מזמור נ'

תהילים מזמור נ'

• המיוחד במזמור זה משאר המזמורים: הקב"ה מדבר אל האדם, ולא האדם אל הקב"ה. דבר זה בולט במיוחד בפסוק ז'.

במזמור זה ה' יוצא נגד הרשעים שחושבים את עצמם לצדיקים ע"י כך שהם מביאים קורבנות. בנוסף, הוא יוצא גם נגד חטאים ומעשיהם הרעים שהם לא מודעים להם.

חלוקת המזמור לנושאים

• א' – ו' – תיאור תופעת ה' וקריאתו לעשות דין ברשעים
• ז' – ט"ו – דברי ה' לחסידים שבעם
• ט"ז – כ"ג – דברי ה' לרשעים שבעם

פסוק א' – "מזמור לאסף, א-ל אלה-ים ידוד דיבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו."

מזמור לאסף (=אסף היה משורר משבט הלווים), א-ל א-להים ידוד (=הא-ל שמעל כל האלה-ים [=מלאכי עליון] אשר שמו הוא ידוד) דיבר ויקרא ארץ (=דיבר וקרא אל יושבי הארץ) ממזרח שמש עד מבואו (=אשר יושבים מהקצה המזרחי של העולם ועד הקצה המערבי שלו). [כלומר אסף מתאר שה' קורא לכל יושבי העולם.]

פסוק ב' – "מציון מכלל יופי אלה-ים הופיע."

מציון מכלל יופי אלה-ים הופיע (=מירושלים שהיא כולה יפה ואין בה פגם הקב"ה הופיע בגילוי שכינתו, וממנה הוא קרא אל כל יושבי העולם ככתוב בפסוק הקודם).

פסוק ג' – "יבוא אלה-ינו ואל יחרש, אש לפניו תאכל, וסביביו נשערה מאוד."

מבקש אסף: (אנא) יבוא אלה-ינו ואל יחרש (=ואל ישתוק על דם עבדי ה' שנשפך ע"י הרשעים), אש לפניו תאכל (=אש שהולכת לפניו תאכל את אותם הרשעים הרוצחים את עבדי ה'), וסביביו נשערה מאוד (=ומסביבו תהיה רוח סערה שתגדיל את האש הזו).

פסוק ד' – "יקרא אל השמים מעל ואל הארץ לדין עמו."

יקרא (ה') אל השמים (=אל מלאכי השמים שנמצאים) מעל (העולם הזה) ואל הארץ (=ואל יושבי הארץ, הגוים) לדין עמו (=לעשות משפט בעם שלו ולהרוג את הרשעים). [אנחנו רואים שה' משתף גם את המלאכים וגם את יושבי הארץ בלקיחת הדין מהרשעים.]

פסוק ה' – "אספו לי חסידי, כורתי בריתי עלי זבח!"

---++++אומר ה' למלאכי השמים וליושבי הארץ: אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח (=אספו לי את החסידים אשר כרתי איתם ברית בדם זבח, וההוכחה לברית הזאת היא כפי שכתוב [שמות כ"ד, 8] "הנה דם הברית אשר כרת ה'…"). ---++++והמלבי"ם פירש אחרת: אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח! (=אספו לי אתם, חסידי, את כל אלה שחושבים שע"י הזבחים [=הקורבנות] שהם מביאים לי הם כורתים איתי ברית, וככה אני לא אעשה להם רעה אלא אוהב אותם).

פסוק ו' – "ויגידו שמים צדקו כי אלה-ים שופט הוא סלה."

(כאשר ה' יעשה דין ברשעים) ויגידו (=אז יגידו) שמים (=מלאכי השמיים) צדקו (=את צדקו) והם יאמרו כי אלה-ים (=שהקב"ה) שופט הוא סלה (=הוא שופט לעולם).

ולפי פירוש המלבי"ם: (כאשר ה' יעשה דין ברשעים) ויגידו (=אז יגידו) שמים (=מלאכי השמיים) צדקו (=את צדקו) והם יאמרו כי אלה-ים (=שהקב"ה) שופט הוא (=עושה משפט אמיתי עם אותם רשעים החושבים את עצמם לצדיקים ע"י קורבנותיהם), סלה (=סיום קריאת ה'). [לפי מלבי"ם "סלה" זו מילת סיום לקטע א' – ו'.]

שיטה שלישית (רד"ק) מסבירה את פסוקים ג' – ו' כך: אסף / החסידים מבקשים מהקב"ה שיעניש את הגוים. ה' יקרא למלאכי השמים להעניש אותם והוא גם יקרא לגוים עצמם לעשות זאת (איך בדיוק? מסביר הרד"ק שה' יעורר מהומות בין הגוים ויהיו ביניהם מלחמות אחים). אחר כך, בפסוק ה', הקב"ה פונה לגוג ומגוג ומצוה אותו לאסוף את כל חסידיו שכרתו איתו ברית אל ירושלים, ואז השמים יגידו את צדקו של ה' ויגידו שהוא שופט לעולם, כי אז הם רואים שה' סוף סוף לוקח את נקמתו מהגוים. (לפי רד"ק אם כן, תחילת המזמור מדברת על מלחמת גוג ומגוג שתבוא בעתיד לפני ימות המשיח).

פסוק ז' – "שמעה עמי ואדברה ישראל ואעידה בך, אלה-ים אלה-יך אנכי!"

מדבר ה' אל חסידיו: שמעה עמי ואדברה (את דברי לך) ישראל ואעידה בך (את הברית שכרתי עמך – פסוק ה'), אלה-ים אלה-יך אנכי! (=הברית שכרתי איתך הייתה כדי שאהיה לך לאלה-ים ולא בשביל מטרה אחרת!)

פסוק ח' – "לא על זבחיך אוכיחך, ועולותיך לנגדי תמיד."

לא על זבחיך אוכיחך (=לא אוכיח אותך אם אינך מקריב לי קורבנות), (ולא) עולותיך לנגדי תמיד (=וגם לא חשוב לי שקורבנות העולה אינן מוקרבות תמיד). [ה' רוצה לומר שהקורבנות זה לא העיקר, ויש דבר שהרבה יותר חשוב מהם שאותו נראה בהמשך.]

פסוק ט' – "לא אקח מביתך פר, ממכלאותיך עתודים."

לא אקח מביתך פר (=אם הייתי צריך עולות לא הייתי לוקח אותם ממך כי בכל אופן הכל שייך לי, והזכיר "פר" ולא "עולה" בפסוק כי הוא החיה הכי גדולה שקרבה על המזבח) , (לא אקח) ממכלאותיך (=מדיר הצאן שלך) עתודים (=תיישים).

פסוק י' – "כי לי כל חיתו יער, בהמות בהררי אלף."

כי (=אכן) לי (שייכים) כל חיתו יער (=חיות היער), (ולי שייכים כל) בהמות בהררי אלף (=כל הבהמות שמסתובבות על אלפי הרים שאין לך יכולת להגיע אליהם בכלל). [ה' רוצה להדגיש כאן שכל החיות שאינם תחת רשות האדם – הם תחת רשותו, כלומר הכל שייך לו, ולכן אין הוא חפץ לקבל מהאדם את מה ששייך לו בעצם – רד"ק.]

פסוק י"א – "ידעתי כל עוף הרים, וזיז שדי עמדי."

ידעתי (את מקומותיהם של) כל עוף הרים (=כל עופות ההרים, שאתה בכלל לא יודע איפה הם נמצאים), וזיז שדי עמדי (=והחיות הקטנות הזזות בשדה [כגון תולעים] – את הכל עליהם אני יודע). [וגם בפסוק זה מודגש הרעיון שראינו בפסוק הקודם.] פסוק י"ב – "אם ארעב לא אומר לך, כי לי תבל ומלואה."

מדבר ה' כעת בלשון ציורית: אם ארעב (=אהיה רעב) לא אומר לך (להאכיל אותי), כי לי תבל ומלואה. [ה' רוצה להגיד בלשון ציורית שאין הקורבנות באים להשביע את רעבונו.]

פסוק י"ג – "האוכל בשר אבירים? ודם עתודים אשתה?"

האוכל (=האם אני אוכל) בשר אבירים (=בשר של בהמות חזקות ושמנמנות)? ודם (=והאם דם) עתודים (=של תיישים) אשתה? [הרי ברור שהבשר והדם של הקורבנות אינם מאכל ומשקה לה', כי הוא בכלל לא אוכל ולא שותה!]

פסוק י"ד – "זבח לאלה-ים תודה, ושלם לעליון נדריך."

זבח לאלה-ים תודה (=הזבח [=הקורבן] הרצוי לפני ה' הוא התוודות על מעשים רעים), ושלם לעליון נדריך (=ודע לך שאני לא מצוה לך לעשות נדר שתביא לי קורבנות, אבל אם כבר נדרת נדר שתביא לי קרבן – אז עליך לקיים את נדרך ולהביא אותו לעליון [=לה'] ). הערה: מכאן אנחנו רואים שעבודת ה' היא התכלית של האדם ולא הקורבנות!

פסוק ט"ו – "וקראני ביום צרה – אחלצך ותכבדני."

(ואם תעשה את המתואר בפסוק הקודם) וקראני ביום צרה (=כשתקרא אלי ביום צרה) – אחלצך (=אחלץ אותך מהצרה) ותכבדני (=ותספר ברבים על אותה עזרה שבאה לך ממני). [ורש"י פירש אחרת "ותכבדני" – כי זה מהכבוד שלי להושיע את הבוטחים בי.]

פסוק ט"ז – "ולרשע אמר אלה-ים: מה לך לספר חוקי? ותישא בריתי עלי פיך?"

פונה ה' לרשעים: ולרשע (=ולכל רשע ורשע) אמר אלה-ים: מה לך לספר חוקי? (=בשביל מה אתה משנן את חוקי התורה?) ותישא בריתי עלי פיך? (=ובשביל מה אתה לומד את דברי בריתי [=בריתי] בלי להכניס ללב את משמעותם?)

פסוק י"ז – "ואתה שנאת מוסר, ותשלך דברי אחריך."

ואתה (=הרי אתה) שנאת מוסר (=מצוות של בין אדם לחבירו – רד"ק), ותשלך (את) דברי (=מצוות של בין אדם לה' – רד"ק) אחריך (כמו שאדם משליך לאחוריו חפץ שהוא לא חפץ בו).

פסוק י"ח – "אם ראית גנב – ותרץ עמו, ועם מנאפים חלקך."

אם ראית גנב – ותרץ עמו (=רצית להשתתף איתו), ועם מנאפים חלקך (=ואתה בוחר להתחבר אל מנאפים [=אנשים שמרבים לחטוא ביחסים מיניים אסורים] ).

פסוק י"ט – "פיך שלחת ברעה, ולשונך תצמיד מרמה."

פיך שלחת ברעה (=את פיך אתה שולח לדבר דברים רעים על בני אדם [=לשון הרע] ) , ולשונך תצמיד מרמה (=והמרמה [=דברים רעים או פירוש אחר: רמאות] מחוברת ללשונך ולא יכולה להפרד ממנה).

פסוק כ' – "תשב באחיך תדבר, בבן אמך תיתן דופי."

תשב (=כאשר אתה יושב בקבוצות של אנשים) באחיך (=על אחיך) תדבר (דברי גנות),

בבן אמך תתן דופי (=תדבר דברי גנאי). הערה: "אחיך" , "בן אמך" – מה ההבדל? תשובה: אחיך = בן אביך. יש בפסוק הדרגה – מילא לדבר על בן אביך דברי גנאי עוד מובן כי אתה והוא חולקים שניכם את ירושת אביכם ולכן יש ביניכם איבה, אבל אתה, אפילו על בן אמך שאיתו אתה לא מתחלק בשום ירושה, ואם כן אין לך שום דבר נגדו – אפילו עליו אתה מדבר רעה! (רש"י) – רק כדי להבין את הפירוש הזה יש לציין שפעם הגבר התחתן עם יותר מאישה אחת.

פסוק כ"א – "אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך, אוכיחך ואערכה לעיניך!"

אלה (=את כל העבירות האלה, המתוארות בפסוקים 16 – 20) עשית והחרשתי (=ושתקתי ולא הענשתי אותך עליהן), דמית היות אהיה כמוך (=חשבת שאהיה כמוך שלא אדע את כל העבירות שעשית, וחשבת ככה כי עד עכשיו פשוט לא קבלת עונש ממני), (כעת) אוכיחה ואערכה לעיניך! (=אוכיח אותך ואראה לעיניך שידעתי כל מה שעשית!)

פסוק כ"ב – "בינו נא זאת שוכחי אלו-ה, פן אטרוף ואין מציל!"

בינו נא זאת שוכחי אלו-ה (=הבינו נא את הדברים שאמרתי ושוב בתשובה, אתם, ששכחתם את ה'), פן אטרוף ואין מציל! (=כי לא אשתוק עוד [כפי שראינו בפסוק כ"א] אלא אשמיד אתכם ולא יהיה מי שיוכל להציל אתכם מידי!)

פסוק כ"ג – "זובחי תודה – יכבדנני, ושם דרך – אראנו בישע אלה-ים."

זובחי תודה (=מי שיביא לי קרבן עם התוודות על חטאיו) – יכבדנני, ושם דרך (=ומי ששם ומכוון את דרכו [=התנהגותו] ולבו אלי אפילו שהוא לא מקריב קרבן) – אראנו בישע אלה-ים (=אזכה אותו לראות בישועת אלה-ים). הערה: מכאן רואים שאפילו זה שלא מביא קרבן לה' אבל רוצה יותר להתקרב לה' – השכר שלו גדול יותר מאחד שרק מתוודה על חטאיו ומביא קרבן. (כי לראות בישועת ה' זה דבר הרבה יותר גדול מרק "יכבדנני" – לתת כבוד בעלמא לה'). הערה: הקטע של דברי ה' לחסידים ולרשעים הסתיים בצורה דומה. בסוף הקטע של דברי ה' לחסידים נאמר "אחלצך ותכבדני", ובסוף הקטע של דברי ה' לרשעים נאמר "זובח תודה יכבדנני", ויש עוד תקבולות דומות במזמור זה.

דברים אחדים לסיכום המזמור, ראינו שהתכלית (=המטרה) של האדם היא עבודת ה' ולא הקורבנות. הקורבנות הם רק תוצר לוואי של העבודה הזו. ראינו שה' מתלונן נגד הרשעים, שאפילו שיש להם כמה מעשים טובים (הם לומדים תורה ומשננים אותה– פסוק 16) זה לא מרצה את ה' – ולמה? כי פשוט התנהגותם נוגדת את התורה שאותה הם לומדים!