אנאבל לי / אדגר אלן פו

"אנבל-לי" – מבוא

"אנבל-לי" הוא אחד השירים הידועים ביותר של אדגר אלן פו. לצד היותו משורר וסופר, היה פו גם הוגה בעל משנה אסתטית מעמיקה ומנומקת וכן מבקר ספרות מבריק. במסתו "העיקרון הפיוטי" הוא מנסח הגדרות אחדות לשירה. הוא קובע כי "ייעודו המיידי של שיר, בניגוד לעבודה מדעית, הוא ההנאה ולא האמת". את השירה הוא מגדיר במילים: "יצירה מקצבית של יופי". בהתבוננות ביופי ניתן לגלות אפשרות להגיע להתעלות מהנה, לריגוש של הנשמה. פו סבר שהריגוש שהוא הרגש הפיוטי, נבדל ללא קושי מהאמת, שהיא הנאתו של השכל. בעיניו "האמן האמיתי ישכיל תמיד לשעבד את האמת בצורה הראויה ליופי, שהוא האווירה והמהות האמיתית של השיר".

"מקורה של השירה הוא בהנאה האנושית המופקת מתוֹאַם" (התאמה). מכאן שהמשוואה באמצעותה מגדיר פו שירה היא: שירה = תוֹאַם = יופי.

נראה כי השיר "אנבל-לי" הוא מודל לאובייקט השייך לתחום היופי (ולא לתחום האמת), המלווה במוסיקליות, והמושתת על איזון בין תואם לבין גיוון. העצב והכאב הזורמים במוסיקליות לאורך השיר, מקנים לו צביון של אובייקט אסתטי מעוצב להפליא.

  אדגר אלן פו טען כי אין לך נושא יפה יותר לשירה מאשר מותה של אישה אהובה...

השיר "אנבל-לי" עשוי להוכיח טענה זו, הלכה למעשה.

תוכן השיר ומשמעותו

בית 1 – השיר נפתח במילים: "זה היה לפנים ולפני שנים / במלכות על ים ערפלי." פתיחת השיר מרמזת על אגדה קסומה, שסופה יתברר כטרגי. אין אזכור למקום וזמן מוגדרים. נוצרת תחושה לממד נצחי של אירוע שיכול היה להתרחש בכל זמן ובכל מקום.

  הדובר הוא ילד המספר על אהבה שחווה בילדותו – אהבה עזה לילדה בת גילו. "שם דרה ילדה – שמה לא תדע: / קראתי לה אנבל-לי." חיבור מילת השייכות "לי" לשם אנבל יוצר רושם כפול: הוא תורם לאסתטיקה המוסיקלית של השיר ומדגיש במצלול "לי" את חד-פעמיותה של הילדה כמי שקשורה לדובר בעבוֹתוֹת של אהבה.

  עוצמת האהבה מודגשת במילים החותמות את הבית הראשון: "משא-לב אחר מלבד אהבה / לא היה גם לה וגם לי" – כלומר, הדובר מצהיר כי לבו ולב אהובתו נושאים במטען אחד בלבד – הוא מטען האהבה, במה שלכאורה נראה כמצב בו אין שום עניין אחר המעסיק את השניים, מלבד אהבתם זה לזו.

בית 2 – הדובר מצהיר כי מדובר בסיפור אהבה של ילדים (סימן לתמימות). הוא חוזר ומציין שההתרחשות היתה "במלכות על ים ערפלי" – מה שמוסיף נופך מסתורי. בדבריו: "אך ידענו אהוב מכל אוהבים" – הוא מביע עליונות וגאווה שבהמשך הופכת להיבריס (חטא הגאווה) ממש: "וראונו שרפי המרום בקנאה, / וזעום זעמו לה ולי" – הדובר מתגרה באלים, שאפילו הם לא ידעו אהבה שכזאת. ההיבריס מחייב את הענשת האדם, ואכן המלאכים בזעם קנאתם יגרמו לטרגדיה.

בית 3 – בבית זה מתבררת הטרגדיה. אנבל-לי משלמת בחייה: "רוח יצא מעבים, וצינן / והמית את אנבל-לי". ואם לא די במותה של אנבל-לי האהובה, נחשף כעת גם מעמדו הנחות של הדובר המנודה על-ידי משפחתה: "ובאו הוריה, אחים, קרובים / מבני אצילי גלילי / ונשאוה ממני לקבר אפל / במלכות על ים ערפלי" – מוטיב האהבה בין בני מעמדות שונים בא לידי ביטוי כואב, כאשר הדובר מאבד את זכותו הטבעית להתאבל על אהובתו, שבמותה מופקעת ממנו לעולמים.

בית 4 – הדובר מחדד את ההסבר לפרשת האהבה הטרגית. הוא מסביר כי לא היה אושר גדול בעולם כמו אושרם של השניים, והקנאה היא שהובילה לפגיעה באנבל-לי.

בית 5 – שוב מדגיש הדובר את גודל אהבתו לאנבל-לי, והפעם מתווסף להצהרתו היבט נוסף: "אך ידעתי אהוב מכולם, מכולם / שרבו שנותם מגילי / ורבה חכמתם משכלי" – אפשר שמדובר באהבה אסורה – אהבת ילדים. יש בה אמנם תמימות רבה, אך כוחה מאיים ואינו מתאים לגילם הצעיר של האוהבים. סיום הבית בהבהרת הדובר כי אין כוח בעולם שישכיח את אהבתו לאנבל-לי: "ואין שרף או שטן בעולם, / ואין סער בים ערפלי, / שיקרע או יגרע את הקו של זהב / ביני ובין אנבל-לי."

בית 6 – סיום השיר באווירה מיסטית-אגדתית בתיאור הרגשות של הדובר שלא מוותר על אנבל-לי. הוא חולם אותה ורואה אותה בעיני דמיונו. למרות מותה של אנבל-לי וקבורתה במקום לא ידוע, ב"קבר על ים ערפלי", הדובר מופיע בסיום כמנצח מן הבחינה הרוחנית: "אך בליל אפלה – עמדי היא כולה, / ואנוח על-יד יונתי הכלה, / בביתנו שלה ושלי - / הוא הקבר על ים ערפלי" – למרות הניסיון להפריד בינו לבין אהובתו המתה, הוא חש כי הוא מתאחד עמה ושוכב לצידה בקבר ההופך להיות ביתם. אפשר לראות בסיום דווקא רמז למוות רוחני של הדובר שבהרחקת אהובתו ממנו, הוא בוחר למות מבחינה נפשית – אך סביר יותר להניח שבאהבתו ובגאוותו, הוא חש דווקא כמי שיכול למוות, שלעולם לא יגדע את אהבתו לאנבל-לי. בכך זוכה האהבה בשיר להאלהה, שעוצמתה בעלת ממדים קוסמיים.

אמצעים אומנותיים

  1. חריזה – לאורך כל השיר יש חריזה מסורגת (ב – ד – ו). נוסף על כך יש חריזה פנימית במלים: "שם דרה ילדה – שמע לא תדע", המתחרזת בעצמה עם המלים אהבה וקנאה – הצליל "אָה" מציין כאב, קינה. 

  2. חזרות – א) חזרה על השם המיוחד אנבל-לי: שם ייחודי שאין לו משמעות אלא עבור זוג האוהבים בלבד. ב) חזרה על המילה "אין" (בתים 4, 5) להדגשת עוצמתה של האהבה, אשר אין כוח בעולם שיוכל להכניעה. ג) בית 4 הוא מעין חזרה על בית 3. מטרת החזרה להדגיש את העוול שנגרם לזוג האוהבים רק בשל אהבתם האדירה, אשר המלאכים לא יכלו לעמוד בה מרוב קנאתם. החזרה על הצירוף "זו הסיבה" נאמרת כמובן באירוניה, שהרי אין בקנאת המלאכים סיבה המצדיקה טרגדיה נוראה שכזאת. ד) החזרה על המלים "ים ערפלי" מדגישה את הרקע המסתורי להתרחשות הטרגית. אין מדובר במקום מוגדר – אלמנט המגביר את תשומת הלב לעוצמת האהבה שהיא מעל ומעבר לכל זמן ומקום. גם ציון מקום קבורתה של אנבל-לי ב"קבר על ים ערפלי" מעצימה את תחושת האין-סופיות שבמותה, כמי שגם לאחר לכתה נמצאת במקום כלשהו – ובוודאי בלבו של אהובה.

  3. מוטיב האגדתיות – "זה היה לפנים..." הוא נוסח רומנטי ברוח האגדה הקלאסית. היות השניים ליד ים מלכותי, מוסיף נופך אגדתי. גם השתתפות הירח והכוכבים בתיאור רגשות הדובר לאהובתו תורמת ליצירת הרושם המיסטי-אגדתי.

  4. מוטיב המסתורין – אהבת בני הזוג אפופת מסתורין וזה מרכיב חשוב בקסמה. השם "אנבל-לי" חסר הפשר, אבל המייצג היטב את החיבור הנחרץ ביניהם, מתחבר אל תמונת הנוף המעורפלת. המוות של אנבל-לי בא מהרוח – תחושה שמותה בא מן השמיים (המלאכים), כאשר סביר להניח שאנבל-לי הצטננה ומתה כנראה משחפת. הדובר מסוגל לחוש בנוכחות אהובתו לאחר מותה – הוא מגלה את עיניה האוהבות בכל כוכב. הקבר של אנבל-לי אפל והימצאותו על ים ערפלי מותירה תחושה כאילו מדובר במוות האופף את כל הים הגדול.
  5. מטאפורות: 

א) "במלכות על ים ערפלי" – ביטוי ציורי למקום מלכותי בלתי-מוגדר המסמל את

   ייחודיות אהבתם של הדובר ואנבל-לי.

ב) "וראונו שרפי המרום בקנאה" – לשון ציורית המבטאת את עוצמת האהבה עד כדי

   כך שאפילו מלאכי המרום ראו אותה וקנאו באוהבים.

ג) "ואין שרף או שטן בעולם ... שיקרע או יגרע את הקו של זהב ביני ובין אנבל-לי" –

   הקשר בין הדובר לאהובתו מתואר בלשון ציורית כקו של זהב. זהו קשר יקר שאין 

   בכוחו של אף אחד להרוס אותו.

ד) "וירח מרום לי לוחש בחלום שירי-זהר על אנבל-לי" – התמודדות הדובר עם מות

   אנבל-לי מתוארת באמצעות האנשת הירח המתגייס לעזרתו בהופעתו בחלום 

   ובלחישתו שירי אהבה יפים לאנבל-לי.

ה) "לי רומז כל כוכב בקרניו – עיניו כעיניה של אנבל-לי" – הדובר מתאר בלשון

   ציורית את הכוכבים המעוררים בו את ההיזכרות  בעיניה הקורנות של אנבל-לי.

סיכום

השיר "אנבל-לי" הוא שיר המתאר את הטרגדיה במלוא תפארתה. בשיר זה היטיב אדגר אלן פו להציג את האמת הפואטית שלו, לפיה העיקר בשירה הוא היופי.

הסיפור האישי המתואר בשיר מעוצב כבלדה, אשר הובלטו בה יסודות אגדתיים, מסתוריים ורומנטיים. מלאכי השמיים לא יכולים להסכים שיש אהבה של בני-אדם שהיא יותר חזקה מאהבה לאלים. לכן הם מקנאים, זועמים וזורעים מוות. הדובר שעומד כנגד האלים המענישים ומאוחר יותר גם כנגד החברה המנדה אותו מנחלת אהובתו, לא מוותר על זכותו לאהוב לנצח. הוא מכריז על נצחיות אהבתו לאנבל-לי ומתמזג עמה במותה. בכך הוא מוכיח שאין כוח בעולם שיוכל להביס את אהבתם.

במרכז היצירה עומד סירובו של הדובר להכיר בסופיות הקשר עם אהובתו שמתה. מבחינתו המוות איננו מהווה את סופה של האהבה. באמצעות חציית הגבול מן הריאליסטי אל המיסטי, מצליח הדובר לשמר את אהבתו ולדחות את הפרידה מאהובתו המנוחה. ייחודה של דרך הביטוי היא במוסיקליות, בפשטות ובקסם הקודר הנלווה לסיפור האהבה הפיוטי והטרגי על זוג הנאהבים הצעירים.