על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
יפן מצטרפת למעגל המעצמות: הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
(אין הבדלים)
|
גרסה מ־19:16, 29 בספטמבר 2006
יפן מצטרפת למעגל המעצמות
מבוא
- יפן שוכנת על קבוצת איים בצורת קשת: האי הצפוני – הוקאידו, האי המרכזי – הונשו והאיים הדרומיים: קיושו ושוקוקו.
שטחה של יפן 378 אלף קמ"ר (קטנה פי 25 מסין) ואוכלוסייתה כ- 195 מיליון בני אדם (נכון לשנת 1995).
היפנים הם ערוב של אוכלוסיה קדומה ממוצא פולינזי עם אוכלוסייה ממוצא מונגולי, והייתה מדינה עצמאים כ- 1500 שנה ברציפות.
יפן הושעה מסין ומתרבותה ומאז המאה החמישית לספירה אימצה את כתב הסמלים הסיני, ובמאה השישית אימצה את הדת הבודהיסטית והפילוסופיה הקונפוציאנית.
מאז המאה החמישית כל משכיל יפני ידע לקרוא סינית קלאסית יחד עם זאת הם השתמשו גם בשפה היפנית ובדת הטבע הקדומה שלהם - השינטו – (דרך האלים).
הקיסר היפני נקרא בשם – טנו- ובניגוד לסין בה התחלפו שושלות הקיסרות היפנית לא התחלפה.
מוצאם של הקיסרים, על-פי המיתולוגיה היפנית, מאלת השמש, והקיסר נחשב ל"אל בדמות אדם". הקיסר שימש ככוהן גדול של דת השינטו המקשר בין האלים ובני האדם ומבטיח את תנובת האדמה.
בניגוד לקיסרי סין שניהלו את המדינה בצורה סמכותית, קיסרי יפן הורחקו מניהול ענייני המדינה ובהדרגה איבדו את כוחם הפוליטי והפכו לדמויות סמליות.
החל מהמאה ה- 12 התרופף כוחו של השלטון המרכזי וגבר כוחם של אנשי הצבא הסמוראים.
שלטון אנשי הצבא גרם להתפוררות המדינה הריכוזית ולצמיחת שלטון פיאודלי בו הכוח התרכז בידי אנשי הצבא.
שלטון הסמוראים גרם לכך שערכיהם הפכו לנורמות התנהגות ובראשם: נאמנות לאדון, אומץ לב, כבוד, הקרבה עצמית, אורח חיים ספרטני ושליטה עצמית.
- "דרך הלוחם" – הבושידו- התבססה על יסודות קונפוציאניים של: ציות, מילוי חובה ואחריות, כשהיא מושפעת מתורת ה"זן" = ריכוז נפשי, שלווה פנימית, ביצוע מושלם ונכונות למות.
במחצית השנייה של המאה ה- 16 החל תהליך איחוד של יפן על-ידי מספר אנשי צבא חזקים( אודה נובונאגה, טוטומי הידשיו) והושלם על-ידי טוקוגאווה אייאסו שקבל את התואר שוגון.
השוגונים שלטו עד 1867 והתקופה נקראת בשפ טוקוגאווה. בתקופה זו הבירה הקיסרית הייתה קיוטו, ואילו הבירה המינהלית הייתה אדו=טוקיו.
קיוטו, טוקיו ואוסאקה נוהלו ישירות על-ידי השוגון והסמוראים שמונו על ידו ואילו שאר האדמות חולקו כנחלות לשליטים פיאודליים דאימיו, שהיו כפופים לשוגון.
החברה היפנית התחלקה לארבעה מעמדות: המעמד הראשון - בניגוד לסין שבה העילית הייתה אזרחית= פקידי הממלכה המשכילים, יפן נשלטה על-ידי מעמד עובר בירושה של אנשי צבא הסמוראים שאיישו את כל התפקידים הציבוריים, מהשוגון ועד החייל הרגלי והיוו כ- 6% מהאוכלוסייה.
המעמד השני – בחשיבותו היו האיכרים שהיווכ- 80% מהאוכלוסייה והיו ברובם צמיתים ואסור היה להם לעזוב את כפריהם.
המעמד השלישי היו בעלי המלאכה הם התגוררו בערים ומקצועותיהם עברו בירושה מאב לבן. המעמד הרביעי היו הסוחרים שהתגוררו בערים והיה להם מונופול על המלאכה והשיווק.
האצולה העתיקה חיה בקיוטו וכללה את המשפחה הקיסרית, וכוהני שינטו ובודוהיזם. הם נהנו מיוקרה רבה, אך חסרו כוח ממשי.
עד המאה ה – 19 סיפקה יפן לעצמה את המזון, והיציבות השלטונית הביאה לצמיחה שהתבטאה ב: שיפור דרכי התחבורה היבשתית והימית, פותחו גידולים מסחריים של: תה, כותנה ותולעי משי. בערים הגדולות קמו מוסדות פיננסיים ופותחו ענפי ייצור כמו: פלדה, משי, נייר וחרסינה.
היציבות השלטונית והפריחה הכלכלית התבטאו בגידול דמוגרפי במאה ה- 17 חיו ביפן 20 מיליון ואילו במאה ה – 19 30 מיליון. במיוחד גדלה אוכלוסיית הערים. באדו(טוקיו) חיו במאה ה- 19 מיליון בני אדם והיא הייתה למעשה העיר הגדולה בעולם.
הפריחה הביאה להתעשרות מעמד הסוחרים, אך נאסר עליהם להפגין את עושרם, או לגור בבתים יפים משל הסמוראים.
העלייה ברמת החיים התבטאה בביקוש לחינוך, תרבות ובידור כך שבראשית המאה ה- 19 כ- 50% מהגברים וכ- 19% מהנשים ידעו קרוא וכתוב.
בתרבות טופחו שתי אסכולות: האסכולה הקונפוציאנית שהדגישה את המוסר החברתי, החשיבה הרציונלית והתועלת החברתית וקידשה את המסורות הפוליטיות הקיימות.
האסכולה השנייה פותחה במאה ה – 18 אסכולת רנגאבו (לימודי הולנד), שעסקה במדע מערביבעיקר בתחומי הרפואה, האסטרונומיה והגיאומטריה. הם למדו הולנדית ותרגמו ספרים מהולנדית ליפנית. כתוצאה מכך על אף הסתגרותם של היפנים הם היו מעודכנים לגבי המתרחש בעולם.
במחצית הראשונה של המאה ה- 19 מתפתחת אסכולה חדשה של "לימודי הלאום" (קוקוגאקו) שקראה לחזור לעבר היפני "הטהור" עוד לפני שהתרבות היפנית התקלקלה על-ידי הסינית. התומכים בה דחו את הדת הבודהיסטית ואת האסכולה הקונפוציאנית ופיארו את התרבות הקדומה של דת השינטו.
המשבר במאה ה –19 והרסטורציה של מייג'י
במהלך המאה ה- 19 התמודדה יפן עם שני משברים: האחד – משבר כלכלי והשני- חדירת מדינות המערב אליה. המשבר הביא לשינוי ביפן.
המשבר הכלכלי
שטפונות וגלי קור גרמו להרס יבולים ומחסור חמור במזון, כתוצאה מכך פרץ מרד של איכרים שהתנגדו להמשיך ולשלם מסים כאילו לא היה משבר.
איכרים רעבים נדדו לערים הגדולות לחפש עבודה, אבל שם המחירים עלו כתוצאה מהמחסור ופרצה התקוממות של עניים. המהומות דוכאו באכזריות אבל התסיסה נשארה.
הסמוראים, שהכנסותיהם באו מחקלאות התרוששו, ואילו הסוחרים שהיו מעמד נחות מהם התעשרו.
ממשלת השוגון יזמה רפורמה והחלה בייבוש ביצות להגדלת שטחי העיבוד והקימה ממגורות לאיחסון אורז לשנות בצורת, כמו כן הטילה פיקוח על המחירים. אבל, הרפורמות בוצעו בחלקן המשרות החשובות עברו בירושה לאו דוקא אל המוכשרים, והשחיתות פשטה. המשבר הכלכלי החליש את מעמד השוגון וכן נחלשו הצבא והצי שציודם לא חודש ובמצב זה נאלצה יפן להתמודד עם משבר נוסף.
חדירת המערב ליפן
הקשר הראשון עם אירופה נוצר במאה ה- 16 , כשהגיעו ליפן סוחרים ומסיונרים פוטוגזים וספרדים. בגלל התחרות בין המושלים המקומיים ביפן, הצליחו הזרים להקים תחנות מסחר ולהביא להתנצרות של 10% מהאוכלוסייה, בעקר בדרום. בתקופת בית טוקוגאוה גורשו כמעט כל האירופים מיפן והדת הנוצרית נאסרה. האירופים היחידים שהורשו להשאר היו ההולנדים, שהוגבלו לאי קטן על-יד נמל נגסאקי בדרום שם הקימו תחנת מסחר כשגם סוחרים סינים הורשו לגור ולסחור בנגסאקי.
בנוסף לגרוש הזרים, נאסר על היפנים לצאת מגבולות ארצם ולבנות אניות גדולות, היכולות להפליג למקומות רחוקים. כך ניתקה עצמה יפן מהמערב וקיימה מסחר מצומצם רק עם קוריאה.
מתחילת המאה ה- 19 החל לחץ של מעצמות המערב על יפן לפתוח את שעריה.
המדינה הראשונה, שניסתה לפתוח את שערי יפן הייתה רוסיה שתבעה בעלות על האי סחלין והאיים הקוריליים שיפן ראתה כשייכים לה.
המדינה השנייה הייתה בריטניה שנכנסה לנמל נגסאקי בחיפוש אחרי אניות הולנדיות שנשלטו על-ידי נפוליאון. הקברניט דרש מהיפנים שיציידו את ספינתו במים ובמזון ואיים בפתיחה באש אם יסרבו. המושל הסכים, אך לאחר מכן התאבד בחראקירי כי הפר את האיסור על מתן אספקה לאניות מלחמה זרות.
המהפכה התעשייתית המריצה את האימפריאליזם האירופאי והלחץ על יפן גבר.
המדינה שפרצה את שערי יפן הייתה ארה"ב. אניות אמריקאיות שהובילו פרוות מארה"ב לסין וספינות דייג שעסקו בצייד לויתנים באוקינוס השקט היו זקוקות לתחנות תדלוק ביפן, כדי להצטייד במים, מזון, עץ ופחם ולמצוא מחסה בעת סערה או במקרה של טביעת הספינה. יפן סירבה לבקשות, ואף פתחה באש על אוניות סוחר אמריקאיות, שהגיעו ב-1846.
בשנת 1848 כשסיפחה ארה"ב את קליפורניה בעקבות הניצחון על מקסיקו, גבר עניינם של האמריקאים באוקיינוס השקט. והחליטו נשיא ארה"ב מילרד פילמור ומזכיר המדינה דניאל וובסטר, לשגר אוניות מלחמה ליפן ולאלצה לפתוח את שעריה.
בשנת 1852 הגיעה שייטת הכוללת ארבעה אוניות מלחמה נושאות תותחים ונחתים, בפיקודו של האדמירל מתיו פרי לנמל אוקינאווה.
פרי לא תקף אלא שלח אגרות המופנות לקיסר יפן בהן תאר את הברכה שתצמח לשתי המדינות מקשרי המסחר ביניהן ורמז שסרוב ימיט על יפן אסון.
המסע של פרי עורר את חששותיה של רוסיה ששיגרה שייטת בת ארבע אוניות מלחמה ליפן ודרשה לפתוח את השערים. מלחמת קרים שפרצה באותה שנה בין רוסיה לתורכיה החזירה את השייטת הרוסית הביתה.
פרי שהמתין לתשובה וחשש שרוסיה תקדים אותו חזר והפליג אל תוך מפרץ טוקיו הפעם עם תשע אוניות מלחמה. יפן החליטה לקבל את התכתיב האמריקאי וחתמה בשנת 1854 על "חוזה ידידות ושלום" לפיו יפתחו שני נמלים ימודה שמדרום לטוקיו ואקודטה שנה לאחר מכן ובהם יוכלו אוניות אמריקאיות להצטייד במזון, מים, עץ ופחם. כן הוחלט לתת למלחים אמריקאים שיקלעו למצוקה יחס הומניטרי. כן קבלה ארה"ב מעמד של "מדינה מועדפת" כל זכיון שתעניק יפן למדינה אחרת, יוענק אוטומטית גם לארה"ב.
הסכם זה הורחב על ידי האמריקאים באיומים נוספים להסכמי סחר, לפיהם יוכלו סוחרים אמריקאים להתגורר בערי הנמל, נפתחו ארבעה נמלים נוספים. אזרחים אמריקאים יורשו לסחור ביפן, אך לא יוכלו לייבא אופיום. נקבע מכס מקסימלי של 5% ונקבעו זכויות אקסטריטוריאליות. וקונסולים אמריקאים ישבו בערי הנמל.
פתיחת הערים סיפקה את המעצמות, אך ביפן התעוררה תסיסה שערערה את מעמדו של השוגון.
המעורבות המערבית הביאה לעליית מחירים שפגעה בעיקר בסמוראים שהתקיימו מהכנסות מחקלאות. מעמדם וכבודם נפגעו כי הזרים לא היו נתונים למרותם עקב הזכויות האקסטריטוריאליות.
כניסת הזרים נראתה כרמיסת כבודה של יפן שהשוגון נתן לה יד.
כתוצאה מכך החלה מהפכה פוליטית שנקראה "אוסיי פוקו" – "החזרת השלטון הקייסרי"
הרסטורציה של מייג'י 1868
הרסטורציה של יפן לא החזירה משטר ישן, אלא הקימה במקומו משטר חדש בראשותו של הקיסר מיצ'והיטו.
הרסטורציה הייתה ללא שפיכות דמים כשהוא נוהג בסלחנות כלפי אנשי המשטר הישן ובכך מנע מהפכת נגד.
השוגון ויתר על מעמדו ולא נענש, אלא הפך לדאימיו של נחלה במרכז יפן.
רבים מבעלי המשרות במשטר החדש שולבו במשטר החדש,שהיה זקוק לאנשים בעלי ניסיון ניהולי.
הקיסר לא יזם את הרסטורציה, אך למוסד הקיסרות היה תפקיד מרכזי בשינוי. בעבר מינה הקיסר את השוגון, וזה ניהל את המדינה ואילו משנת 1868 הקיסר החל רשמית לנהל את המדינה. אך השלטון למעשה היה בידי הממשלה.
השינוי במעמדו של הקיסר התבטא בהופעות פומביות שקודם לא היו, והשתתף בכנסים ובהכרזות חגיגיות.
השינויים:
- השלטון החדש בטל את מוסד השוגונט.
- כ-300 אחוזות הוחרמו לטובת הקיסר
- בוטלו זכויות היתר של הסמוראים
- מרכז השלטון עבר מקיוטו לטוקיו
- מערכת המיסוי אורגנה מחדש ונוצלה להשקעה בתעשייה
- הרחיבו את רשת מסילות הברזל והטלגרף לשיפור התעבורה והתקשורת
- פותחו אוצרות הטבע של יפן
- חוברו ספרי חוק חדשים על-פי דוגמת המשפט המערבי
- נחקק חוק חינוך חובה והוקמו בתי ספר תיכוניים ואוניברסיטאות
- סטודנטים יפנים יצאו ללימודים למערב בעיקר לארה"ב
- הצבא אורגן מחדש על בסיס מודרני, חומש בנשק מערבי ואומן על-ידי מדריכים צבאיים מגרמניה.
- הונהג גיוס חובה
- פורסמה חוקה פרלמנטרית ראשונה על-פי המודל המערבי הגרמני= שיתוף העם בשלטון על-ידי ייצוג פרלמנטרי,אפשרה הקמת מפלגות פוליטיות דוגמת המפלגות במערב, אך הכוח נשאר בידי השלטון. והממשלה מונתה על-ידי הקיסר שהסמיך אותה לפעול בשמו.
- הרשות המחוקקת נחלקה לשני בתים: הבית התחתון- בית הנבחרים אשר ייצג רק את בעלי הרכוש ועסק בהצעות חוק ובענייני תקציב, והבית העליון – חבריו מונו על-ידי הקיסר.
- סמכויות הקיסר כללו: מינוי חברי הבית העליון, מינוי חברי הממשלה, כינוס ופיזור בית הנבחרים על-פי רצונו, עמד בראש הצבא, חתם על הסכמי שלום והכריז מלחמה.
הרסטורציה של מייג'י חוללה שינוי גדול. היא העלתה לשלטון אנשים חדשים והצילה את יפן משעבוד והתפוררות, חיזקה אותה מבחינה צבאית וכלכלית, וחיזקה את מעמדה בקרב האומות.
האיש שסימל את השינוי היה הקיסר וכל אשראי ניתן לו ולא היה מישהו אחר שיכול לדרוש מעמד בכורה. המנהיגים החדשים טיפחו את פולחן הקיסר, משום ששאבו ממנו את מעמדם וכוחם. כך נוצרה ביפן שניות בין מנהיגות סמלית חסרת כוח של הקיסר הקדוש, הנערץ, לבין מנהיגות חסרת הילה שחוללה את השינוי בפועל.
בסוף המאה ה- 19 שינתה יפן את מדיניות החוץ שלה והחלה בעידן של מלחמות התפשטות ואימפריאליזם שנמשך עד 1945.
הסיבות לשינוי במדיניות החוץ היפנית:
המודרניזציה ליפן היה צבא מודרני,
תעשייה מתפתחת,
מינהל יעיל
משטר המבוסס על תודעה לאומית.
יפן ביקשה לחקות את מדינות המערב ואימצה את הנחות המדיניות של המערב:
מדינה מודרנית זקוקה למושבות, המבטיחות חומרי גלם ושווקים.
מותר למדינה מודרנית לשלוט בעמים נחשלים.
התוצאה:
יפן החלה במדיניות אימפריאליסטית.