ההפוגה הראשונה וקרבות עשרת הימים

ההפוגה הראשונה מה- 11 ביוני עד 9 ביולי 1948

לפי תנאי ההפוגה אסור היה לכל אחד מהצדדים לעשות צעדים שיעניקו לו יתרון צבאי כלשהו, אך המפקדה הישראלית ניצלה את ההפוגה הראשונה להתארגנות מחדש, הבאת אנשים מהמחנות בקפריסין וגיוסם לצה"ל (גח"ל – גיוס חוץ לארץ) וכן גיוס מתנדבים (מח"ל – מתנדבי חוץ לארץ)והבאת משלוחי נשק, דלק ומטוסים דרך האוויר והים מצ'כוסלובקיה, רומניה, בולגריה ויוגוסלביה.

ניסיונות להסדר מדיני

הרוזן השבדי פולקה ברנדוט מונה כמתווך מטעם האו"ם לנסות ולהגיע להפסקת אש בין הצדדים. יחד עמו הגיע ארצה עוזרו האמריקאי ד"ר ראלף באנץ עם צוות משקיפים של האו"ם. ברנדוט ראה בתוכנית החלוקה משגה שגרם לשפיכות דמים ושאף להגיע לפתרון אלטרנטיבי לפיו:

ארץ ישראל המערבית ועבר הירדן הם יחידה טריטוריאלית אחת שבו תהיינה שתי מדינות יהודית וערבית שתהיינה קשורות בברית ובאיחוד כלכלי, שביחד יחליטו בנושא העלייה ואילו התושבים שנעקרו מבתיהם יחזרו למקומם. כמו כן הציע ברנדוט ששטח המדינה היהודית יכלול את הגליל ואילו הנגב וירושלים יכללו בשטח המדינה הערבית חיפה ולוד יהיו נמלים חופשיים. ישראל דחתה את הצעתו ודרשה שתוכנית החלוקה תהיה הבסיס לכל מוצא והצעה וכמו כן שיהיה צורך להתחשב בשינויים הטריטוריאליים שהתרחשו בשטח כתוצאה מהצלחתה של ישראל להדוף את התוקפנות הערבית. לגבי הפליטים הערבים טענה ישראל שהפתרון ימצא רק במסגרת הסדר שלום כולל וסופי.

פרשת "אלטלנה"

במהלך ההפוגה הראשונה התרחשה אחת הפרשיות הטרגיות בתולדות הישוב.

האונייה אלטלנה של ארגון האצ"ל יצאה מצרפת ועליה 900 עולים, וכן כלי נשק ותחמושת. כשנודע דבר בואה דרשה הממשלה מהאצ"ל להעמיד את האונייה לרשות הממשלה. האצ"ל סרב והתנה תנאים למסירת האונייה. הממשלה עמדה בתוקף על מסירת האונייה וריכזה כוח כדי למנוע מהאצ"ל להשתלט עליה:

" אין שום מדינה יכולה לסבול, שאנשים פרטיים או ארגון פרטי יכניסו לארץ, בלי רשות הממשלה, אפילו את הכמות הקטנה ביותר של נשק, לא כל שכן כמויות גדולות של רובים, מקלעים ותחמושת"

האוניה הגיעה ב-20 ביוני לחוף כפר ויתקין ופעולות האיבה בין צדדים החלו, בלילה חמקה האוניה והגיעה לחופי תל-אביב ואנשי אצ"ל החלו לזרום לחוף תגבורת הוזעקה מצה"ל ובמהל הקרב נפלו קורבנות פגז פגע בבטן האונייה והאונייה טבעה.

לאחר הפרשה פוזר מטה האצ"ל ובוטל ההסכם לפיו הצטרפו אנשי האצ"ל לצה"ל בגדודים משלהם והם גוייסו כבודדים ליחידות צה"ל השונות והתמזגו במסגרת הכללית.

כשתמה ההפוגה ניסה ברנדוט להאריכה ללא הצלחה והקרבות התחדשו.

קרבות עשרת הימים 9 ביולי עד 19 ביולי 1948

עם סיומה של ההפוגה הראשונה החליט הפקוד העליון של צה"ל להתרכז בשתי נקודות מרכזיות: האחת בחזית הצפון מול ראש הגשר הסורי במשמר הירדן ומול נצרת והכפרים סביב לה שם התמקם "צבא ההצלה" של קאוקג'י. השנייה בחזית המרכז לשם כיבוש לוד רמלה והכפרים בסביבה ובכך להרחיב ולבסס את השליטה בפרוזדור ירושלים ולמנוע את התחברות הלגיון הירדני עם הצבא המצרי בשפלה. כמו כן תוכננו מספר התקפות נגד המצרים בדרום. לשם ביצוע התוכנית הוכנו שלושה מבצעים: ברוש, דקל ודני.

מבצע "ברוש"

המטרה עקירת הסורים מגזרת משמר הירדן, כדי למנוע השתלטות סורית על הכביש הראשי ראש-פינה – מטולה ובכך לבתר את הגליל המזרחי ולכבוש אותו.

במסגרת התוכנית תוכנן להשתלט על מספר משלטים בעבר הירדן המזרחי, בעורף הסורים לכתר אותם ולגרום לכניעתם. המבצע לא השיג את מטרתו עקב יוזמה מקבילה של הסורים, אך הצליח לשבש את התוכנית הסורית ולמנוע את ההתקפה על אצבע הגליל.

מבצע "דקל"

מטרת המבצע הייתה לכבוש את מוצבי האויב ברכסי הגליל המערבי, כדי להבטיח את רצועת החוף שנכבשה במהלך מבצע "בן עמי" ולהכות את "צבא ההצלה בבסיסיו ולמנוע ממנו לתקוף את עכו.

במהלך המבצע עליו פקד חיים לסקוב, נכבשו הכפרים כפר יאסיף ואבו סנאן, תל-כיסאן.

במקביל כוחותיו של קאוקג'י תקפו את סג'רה בסיוע מטוסים ומשוריינים וגרמו לאבדות כבדות, חיל האוויר הישראלי תקף את כוחות קאוקג'י וגרם לצבא ההצלה לסגת. באותו זמן נותרה מפקדתו של קאוקג'י פרוצה , מהגליל המערבי התקדמו כוחות צה"ל לעבר שפרעם שנכבשה בתאום עם הדרוזים ויחד עמה הכפר עיבלין משפרעם התקדמו הכוחות לנצרת וטור משוריין הפגיז את עמדות הערבים בנצרת וכבשו אותה. כבוש נצרת הביא לנפילת הגליל התחתון והמערבי בידי כוחותינו וכל בקעת נטופה נפלה בידי צה"ל.

מבצע "דני" – לרל"ר (לוד, רמלה, לטרון, רמאללה)

• המבצע נקרא על שמו של מפקד הל"ה, דני מס.

מטרות המבצע היו:

1. להסיר את האיום מעל תל-אביב: הערבים שלטו על יהודייה ועל שדה התעופה לוד והאיום על תל-אביב ופתח תקווה היה מוחשי.

2. כבוש לטרון מידי הלגיון הירדני והשתלטות על הדרך לירושלים.

3. כבוש רמאללה.

בשלב הראשון כותרו הערים לוד ורמלה בתנועת מלקחיים, והופצצו מן האוויר כשיחידות של משוריינים פרצו לעיר לוד. החלה מנוסת בהלה של תושבי לו כשאליהם מצטרפים תושבי רמלה שנכנעה. במהלך הקרב נכבש שדה התעופה לוד והכפרים הערביים בסביבה. המסגרת המבצע כבש גדוד של "אלכסנדרוני" את מגדל אפק מידי הכוחות העראקים, יומיים לאחר מכן כבש הגדוד את ראש העין. הכבוש העביר לידינו את השליטה על מקורות הירקון שמהם סופקו מים לירושלים.

המשימה של כבוש לטרון לא הושגה. במסגרת מבצע דני בוצעו שני ניסיונות נוספים לכבוש את לטרון הראשון על-ידי גדוד "הראל" ב-16 ביולי והשני על-ידי גדוד של "יפתח" שיצא בליווי זחל"מים וטנק מסוג קרומוול אל בשני המקרים לא הצליחו לכבוש את המוצב שנשאר בידי הלגיון עד מלחמת ששת הימים.

המשימה לכבוש רמאללה בוטלה מאחר והוחלט לצמצם את היקף המבצע ולהתרכז בדרך תל-אביב-לטרון-ירושלים.

חזית הדרום

במסגרת התוכניות שהוכנו לקרבות עשרת הימים הוחלט בחזית הדרום לבצע רק תפקידי בלימה, כשהתוכניות ההתקפיות היו בצפון ובמרכז.

ערב כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף השתלטו המצרים על משטרת עירק סוידאן ועל אף ההתחייבות לאפשר מעבר שיירות בתקופת ההפוגה הם סרבו לעשות זאת. לפני תום ההפוגה תקפו המצרים את משלטי הצומת והשתלטו על כאוכאבה, חוליקאת ומשלט 113. בכך השיגו שליטה עלהצומת והחלו להתקיף את נגבה. בתגובה הכין צה"ל את מבצע "אנפאר" (אנטי פארוק) במגמה להשתלט על משטרת עירק סוידאן ולפרוץ את הדרך לנגב. יחידת "גבעתי" כבשה את משלט אבדיס ואת הכפר עירק סוידאן אך הניסיון לכבוש את המשטרה נכשל. הישוב כפר דרום נותק ומאחר ולא ניתן היה להעביר לו סיוע נתנה הוראה לפנותו וכשהגיעו אליו המצרים היה הישוב ריק. ניסיונם של המצרים לכבוש את נגבה ובארות יצחק נכשל , אך הדרך לנגב נותרה חסומה.

סכום קרבות עשרת הימים

בפרק הזמן שכונה "קרבות עשרת הימים" תקפו כוחות צה"ל בשלוש חזיתות בגליל ובמרכז לשם שחרור שטחים ובדרום כדי לסכל יוצמת מצרים ולהבטיח מסדרון אל הנגב הנצור.

בחזית הצפון ובמרכז הושגו הישגים חשובים שהגדילו את שטחה של מדינת ישראל: נצרת וסביבותיה נכבשו, לוד ורמלה וסביבתם נכבשו והובטח מסדרון בדרך לירושלים עוקף לטרון, שלא הצליחו לכבוש. בדרום נבלמה ההתקפה המצרית, אך הדרך לנגב נותרה חסומה.