עוד חוזר הניגון / נתן אלתרמן

על המשורר

נתן אלתרמן נולד בוארשה בשנת 1910. בית הוריו שימש כמרכז חברתי-תרבותי לאנשי-רוח ולסופרים יהודיים. כשהיה בן 4, חזר עם משפחתו לארץ המוצא – רוסיה. עקב מלחמת העולם הראשונה והפרעות ביהודים, נאלצו בני המשפחה לנדוד עד שבחרו לעלות לישראל בשנת 1925. דמות המשורר הנודד עומדת במרכז שירי ספרו הראשון "כוכבים בחוץ". ספר זה עורר תגובות חזקות, נוכח החידוש שבשירים והיה בו כדי לבסס את מעמדו של אלתרמן כמשורר מוביל. נוסף לשירים, חיבר אלתרמן מספר מחזות ותירגם ממיטב הקלאסיקה הצרפתית והאנגלית. הוא נודע במעורבותו החברתית אותה ביטא במאמרים פוליטיים ובפעילות ציבורית. הוא זכה בפרס ישראל לשירה בשנת 1968 ונפטר בתל-אביב בשנת 1970, כשהיה בן 60.

• השיר "עוד חוזר הניגון" הופיע במקור ללא כותרת והתפרסם בספרו הראשון של נתן אלתרמן "כוכבים בחוץ", שיצא לאור בשנת 1938.

נושא השיר

השיר "עוד חוזר הניגון" מתאר יציאה אל הדרכים ומפגש עם היקום, עם תופעות טבע ועם מראות נוף הנקרים בדרכו של ההלך הפוסע בדרכים. השיר אינו מתאר התרחשות חד-פעמית, אלא סוג של תנועה המתרחשת במעגליות נצחית – "עוד חוזר...", מכאן שנראה כי השיר מתייחס לתקופות שונות בחיי ההלך הנודד בדרכים: עברו כנווד המנסה לשנות את אורח חייו, כמיהתו אל הדרכים בהווה והתווית דרכו לעתיד. לפי הסיום הפתוח של השיר אפשר להבין שעובר-האורח, הנווד הנצחי, אינו יכול להגיע להכרעה ברורה. הוא נודד במסלול חיים נפשי ויצירתי תוך ביטוי יחס דו-משמעי כלפי הניגודים שבדרכו – השקט והסערה, השמחה והצער.

הנמען בשיר

השיר "עוד חוזר הניגון" כתוב בגוף שני ומופנה לנמען כלשהו, המכונה "עובר- ארח". יתכן שהכוונה לנמען סתמי, ואולי הכוונה היא לקורא. אפשר גם שהנמען הנו דמות מסוימת, אליה פונה הדובר וכן אפשרי הדבר שהנמען הוא הדובר עצמו, הנוקט בטכניקה של מונולוג פנימי המתנהל בינו לבינו. ברור שהדמות הראשית היא דמותו של ההלך העומד בפני ייעודו –

להשתחרר מכל מחויבות ולנוע בדרכים!

משמעות הניגון

הניגון שנזנח עשוי לייצג מספר משמעויות פוטנציאליות:

• הניגון הוא השיר/השירה. אפשרות המסיתה את השיר לכיוון ארס-פואטי – על המשורר מוטלת השליחות להפיץ את השירה.

• הניגון הוא סמל לחיים. הכוונה היא למשמעות החיים על היבטיה השונים (אושר / מימוש עצמי / רוחניות וכד').

• הניגון עשוי לייצג את החופש במובן זה שהחזרת הניגון היא ביטוי לשאיפה הטבעית של האדם לזכות בחירות.

• הניגון בחסידות מייצג מהות קדושה במסגרת עבודת ה'. הצדיק, בשעה שהוא משמיע ניגון, זוכה במעמד של קדושה וטהרה, הראוי לזמן של תיקון.

המסקנה העולה מאפשרויות הפירוש של מושג הניגון היא שככל הנראה מדובר בסמל רוחני לנצחיות חיי האנושות, המכילה בתוכה את יכולתו האין-סופית של האדם להתקיים ו/או של המשורר ליצור.

תוכן השיר ומשמעותו

בית א'

השיר נפתח בהצהרה בדבר חזרתו של הניגון שנזנח לשווא. העובדה שהניגוד "עוד" חוזר, מצביעה על כך שיתכן שמדובר בהתחדשות לאחר הפסקה (הניגון נזנח ועתה הוא שוב חוזר מחדש) או אולי מדובר בהתמשכות ללא הפסקה ("הדרך עודנה..." – כלומר תיאור של תנועה במעגליות נצחית שעדיין מתקיימת). כך גם המילה "עוד" בשורה הרביעית, יכולה להתפרש בשתי צורות: שוב או עדיין.

עצם הזניחה לשווא מעידה שמלכתחילה לא היה טעם בניסיון לזנוח את הניגון, שקיומו ככל הנראה מחויב המציאות ואף מוצדק.

• השורה השנייה: "והדרך עודנה נפקחת לאורך" מרמזת באופן מטאפורי למעשה של התעוררות ואף התפכחות. נראה שהשימוש במילה "נפקחת", השאול מהקשר לפעולת איבר העין, נועד על-מנת להציג את היקיצה המתבטאת ביציאה מחודשת אל דרך החיים והשליחות השירית.

יתכן גם שהכוונה בשורה זאת היא אל הניגון (על משמעויותיו השונות), אשר חוזר בכדי לתבוע את עלבונו מן המשורר/ההלך. כאילו שהדרך (דרך החיים) שנזנחה לשווא (לחינם, שלא בצדק) – מאשימה!

• השורה השלישית מתארת תופעות שגרתיות בטבע, בעלות קונוטציות של חורף וקרירות ("וענן בשמיו ואילן בגשמיו"), הזוכות להאנשה המחברת אותן אל ההלך – "מצפים עוד לך, עובר אורח".

משורה זאת עולה פער ניגודי בין המושגים: "מצפים" ו- "עובר אורח". בדרך-כלל עובר אורח הוא מישהו שעובר במקרה ועל-כן לא מצפים לו. כאן הניגוד הבסיסי רומז דווקא למהות הרצויה של עובר האורח, שלמרות שהליכתו בלתי-מתוכננת, עדיין הוא זוכה לציפייה לבואו מטעמם של פרטי הטבע השונים: הענן והאילן.

בית ב'

בבית זה מתוארת בזמן עתיד פעולת ההלך. הוא צפוי לנוע בנוף טבעי, שעל אף הקשרו לחורף, קור ופחד (הרוח והברקים), הוא צפוי לחוש כמי שמצוי בתוך התעלות רוחנית ("והרוח תקום") ומעין משחק ילדים מהנה ("ובטיסת נדנדות"). העובדה שדווקא בעלי חיים מסוג כבשה ואיילת (הכבשה – סמל לרוך, איטיות וכניעה וגם צדק [בנצרות, ישו הוא שה האלוהים] והאיילת – סמל לחיית-בר עדינה, מלאת חן, חופשייה, מהירה, לא טורפת, בלתי-נכנעת המייצגת את היופי התמים), משמשים עדים להתנהגות ההלך, רומזת לקשר בין מהות ההלך לבין מהותן של חיות אלו – צירוף של תום, צדק, יופי. במקרה של ההלך, הכבשה והאיילת הן עדות לכך שהוא אדם חביב ונעים ("שליטפת אותן") אך בהחלט מישהו שנמנע מהתקשרות הגוררת התחייבות ("והוספת לכת- - ").

לפיכך נראה שההלך נחוש בהחלטתו להגשים את הייעוד המתאים לו – לנוע בדרכים מבלי להירתע לא מאיתני הטבע ולא מאפשרויות ליצירת קשרים מחייבים ומגבילי-תנועה.

בית ג'

ההלך מתואר כמי שידיו ריקות ועירו רחוקה – כלומר הוא נתון במצב שהוא דל-אמצעים, אך גם משוחרר מעול אחיזת פרטים שעלולים להקשות את הליכתו. ידיו ריקות לא רק במובן הפיזי (הוא נטול מטען כבד ומפריע), אלא גם במובן סמלי (הוא משוחרר מקשרים לאנשים קרובים ובכך גם משוחרר מרגשות של געגועים ואחריות לקרובים שהשאיר מאחור). הוא נמצא רחוק מעירו, במה שנראה כמו שחרור מתחושת שייכות למקום מולדת כלשהו. במצב זה הוא עשוי ליהנות מהדרך, שכן אין עליו לחץ הנובע מהישארותו קשור פיזית למקום או נפשית לזיכרונות.

ההלך מתואר כמי שלא פעם סגד (האמין עד כדי הערצה) "לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה וצמרת גשומת עפעפיים" – כלומר, הוא מסוגל לאהוב עד כדי התמזגות עם אלמנטים טבעיים ואנושיים פשוטים ביותר וחסרי כל ייחוד. חורשה די סתמית המאופיינת רק בצבעה השגרתי-הירוק, אישה מזדמנת שאינה חשובה יותר מהחורשה או הצמרת ובוודאי אינה מותירה רישום משמעותי על ההלך וצמרת נוטפת גשם – מהווים מוקדי סגידה שבכוחם להצביע על יכולת יוצאת-דופן להתרשם בעוצמה אדירה מהדברים הקטנים שמזמנת הדרך (=החיים) להלך, באשר הוא אדם.

ההלך, הדרך והשליחות

שלושת מרכיבים אלו מהווים את מרכזה של היצירה. ההלך חש שכדי למלא את ייעודו, עליו להישמע לניגון ולהיענות למרחבים הקוראים לו לנטוש את עירו ולצאת אליהם. השיר מזמין את עובר-האורח לפגישה מחודשת עם "הניגון" ו-"הדרך". כבר בקריאה ראשונה אפשר להבין שאותו "עובר-אורח" זנח את הניגון ועזב את המראות שחלפו על פניו. אבל הניגון והדרך ממשיכים בשלהם, והם חוזרים ועולים מתוך מטען החוויות שהמשורר (עובר-האורח) ספג בעבר: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא / והדרך עודנה נפקחת לאורך". עובר-האורח ממשיך לחוות את הנדודים, גם אם בפועל אינו נמצא בדרך: הצלילים מתנגנים באוזן הפנימית שלו, ומראות הדרך מצטיירים בדמיונו. השליחות של ההלך מתבטאת בהיענותו לקול הפנימי הקורא לו לצאת אל הדרך ולמראותיה.

דמותו של ההלך אינה ממשית-קונקרטית (אין לה שם, תיאור מראה חיצוני וכד') – היא דמות סמלית. במבט ראשון, היא מצטיירת כישות קלת-דעת וחסרת דאגות, דמות של טייל המוקסם מן העולם ומשתעשע בו להנאתו, שעה שהוא מהלך בדרכים ונפגש פנים אל פנים עם גילויי הטבע. אולם, חיי ההלך אינם משוללי התחייבות, אלא כרוכים בשליחות שנקבעה לו – מחויבותו שמורה לעצם ההליכה בדרכים.

שליחות זו, שהניגון מסמלה, נרמזת בצירוף "שזנחת לשווא". המילה "לשווא" מבהירה את הכורח שבשליחות, הכרח שאין בכוחו של ההלך לחמוק ממנו. נראה כי המימוש העצמי של ההלך בדרכים, נגזר מתוקפו של צו פנימי המחייב אותו למלא שליחות זאת (גם אם אין הוא מתלהב לבצע אותה – שהרי נציגי הדרך מצפים לו ולא ההפך).

ההלך הנודד בדרכים הוא בחזקת עובר אורח, שאין לו מושב של קבע, אלא באותה עיר רחוקה, שבה לא עובר מסלול הנדודים. עם זאת, העובדה שאלמנטים קבועים בנוף מכירים בו ומצפים לבואו מעניקה לו מעמד ומידה של יוקרה בצד המחויבות להיענות להם. הדרך מחיה בהלך את המהות התמימה-הראשונית ומקרבת אותו אל הטבע ואל קסמיו.

ההולך בדרך הזאת, מאמץ לעצמו אורח חיים מיוחד, השונה מן המקובל. התחייבותו היא העדר מחויבות כלפי בני-אנוש אחרים מחד, וקשירת מגעים חולפים עם מראות הדרך, מאידך.

המפגש בין ההלך לבין נופי הדרך מבטא ניסיון ליצור קשר ומגע בין אדם וטבע, לגשר על הפער העצום שבין שני כוחות בלתי-שקולים אלה, מבחינת ממדיהם ומבחינת העוצמה הגלומה בהם.

אמצעים אומנותיים

• מבנה השיר כמבטא את רעיון המחזוריות - הבית הראשון כתוב בזמן הווה; הבית השני כתוב בזמן עתיד + עבר; והבית השלישי כתוב בזמן הווה + עבר. מבנה זה מדגיש את הקשר ההדוק בין הזמנים, שתפקידו לסמל את המחזוריות הכרוכה בשליחותו של ההלך: העבר הוא חלק בלתי-נפרד מן ההווה שאף הוא צמוד אל העתיד.

• הלשון הציורית

א) האנשה:

1) "והדרך עודנה נפקחת לאורך" – הדרך הופכת למעין בעלת-ברית להלך. היא "נפקחת" למענו (במובן של ראייה למרחק/עתיד וגם פיקחות/חוכמה).

2) "וענן בשמיו ואילן בגשמיו מצפים עוד לך..." – הענן והאילן הופכים לנציגי דרך אנושיים המשתוקקים לבואו של ההלך (במובן של כוחות מעודדים המקדמים את הצלחת השליחות).

3) "וכבשה ואיילת תהיינה עדות..." – בעלי החיים הללו זוכים במעמד אנושי מחמת התפקיד הנכבד והרציני המוטל עליהן – לשמש עדות להלך באשר למילוי שליחותו כנדרש.

ב) מטאפורה:

1) "והרוח תקום ובטיסת נדנדות יעברו הברקים מעליך" – הרוח הקמה היא ביטוי מטאפורי לרצונה הטוב של הרוח לכבד את ההלך המופיע והיא עשויה לשמש סמל מטאפורי לתקומת הרוח במובן של התעוררות רוחנית המאפיינת את היציאה לדרך ואת התנועה במרחבי הטבע. הברקים החולפים מעל ההלך בדימוי המזכיר טיסת נדנדות, מעוררים זיכרון של תקופת הילדות ומשחקיה המהנים.

2) "צמרת גשומת עפעפיים" - לשון ציורית המתארת עץ הרטוב מהגשם, המוצג כדמות שמעיניה זולגות דמעות. בכך נוצר קשר הדוק בין האדם לבין הטבע. שלוש שורות הסיום מבהירות שאין הבדל מעמדי בין החורשה הירוקה, צחוק האישה וצמרת העץ הגשומה. כל הרכיבים הללו הנם חלק מתמונה אחת שלמה.

3) החוויות המצפות להלך מזמנות לו ריגוש המערב חושים שונים.

ג) חריזה ומקצב - בשיר חריזה מסורגת, סימטרית וקבועה: א-ג, ב-ד. לניגוניות של החריזה יש תפקיד בקישור האלמנטים הנפרדים, המופיעים בזה אחר זה, ושיבוצם בתמונה הכוללת. המקצב הקבוע תואם את החוויה השירית: הוא משמש ביטוי להליכה המחזורית האינסופית של ההלך, והוא יכול להיתפס כגילוי מוחשי של כוח הניגון הכפייתי, החוזר ונשנה לעולם.

סיכום

על אף העובדה שהשיר "עוד חוזר הניגון", יחד עם כל שירי הספר "כוכבים בחוץ"

(1938), זכה לפופולריות אדירה עם פרסומו ולאהדה כבירה הנמשכת עד היום, הוא עדיין מסמל פן של ערפול וקושי בהבנת הפרשנויות האפשריות לו. מכיוון שהנימה בשיר היא מכלילה ומנוכרת, בעלת מסירת היגדים הניתנים בלשון ציורית תוך שימוש באמצעי האנשה ומטאפורה , חסרה הבעת רגשות ונטולת תיאורים של נופי חיים ריאליים – נהפכת הקריאה בשיר למורכבת ומסובכת.

באמצעות פיצוח הסמלים מן החי והדומם, המייצגים את העולם, ניתן לחשוף את נורמות הקיום האנושי המיוצגות על-ידי ההלך והדרך:

1. ההולך בדרכים הוא האדם החופשי באמת. הוא כופר בכל הגבלה, שמקורה בשרירות החוק החברתי והמדיני ומנתק עצמו מכל הקשר חברתי, העלול ליטול ממנו את חופש התנועה. בצורה זו, הוא מנתק עצמו מן הקבוע המתיישן ובמקום זאת, הוא מתמסר להתחדשות בלתי-פוסקת מן הבחינה האישית, החברתית והתרבותית. היינו, הוא משוחרר לא רק מן הכבילות לקשרים אישיים או לקשרי מדינה וחברה, אלא אף מקשרי התרבות אליה הוא שייך במקור. הוויית הדרך עשויה להחיות בו את הפראי והתמים שבו.

2. ההליכה בדרך היא הביטוי המובהק של קיום המבוסס על הכמיהה אל האינסופי ועל ההכרה באינסופיותו של עולם החוויות הראויות להחוות. מכאן, שהדרך משמשת רקע וקנה-מידה לסופיות הקיומית של ניסיון החיים, או להפך – בבואה (השתקפות) לאינסופיותו של ניסיון זה (המגולם סמלית בציפיית הענן מההלך שיבקיע אל עולמות עליונים). המסקנה היא שההלך עושה דרכו אל המוות או הולך ומבקיע דרך אל הקיום הרוחני שמעבר לחיים.

3. הדרך היא "דרך החיים" במובן האליגורי הסמלי המקובל: מהלך החיים מלידה ועד מוות. מכאן שההלך הוא ייצוגו של האדם ברצף קיומו הביולוגי.

4. המשמעות הארס-פואטית: הדרך מייצגת את השירה, או את שליחות חייו של המשורר. ההלך הוא הטרובדור (זמר נודד) והנדודים הנם מטאפוריים, בין מחוזותיו של עולם הרוח (גבולות השירה הבלתי-מוגבלים), שגבולותיו משתרעים אף מעבר לחיים (שהרי השיר ממשיך להתקיים גם אחרי מות המשורר). נצחיותו של הניגון (השיר/השירה) היא שכרו של המשורר, כפי שנצחיות חיי האנושות היא שכרו ונחמתו של האדם המחויב להשלים עם גזר-דינו של החלוף המזמן לו את המוות האישי, אך לא מונע את המשך מהלך החיים בדורות שאחריו.

• השיר "עוד חוזר הניגון" מביע בתמציתיות את משיכת הדובר אל הדרך ואל מראותיה. כאמור, הדובר בשיר זה נמצא עדיין בעיר, לאחר שניסה לזנוח את הניגון והדרך. בעיר מתברר לו כי כוחם של אלה חזק ממנו, והוא משתוקק לשוב אליהם. משיכה זו מלווה בתחושה של קשר אמיץ, הדדי, בינו לבין הקיום. הדובר חש כי ענן ואילן מצפים לו, ואף הברקים עתידים לקבלו במעין מטס ברכה.

רצונו לחיות חיים של סגידה והתפעלות מן המראות המזומנים לו בדרכים, מחייבו לנוע בלא-הפסק בדרכי תבל, והוא עתיד לנטוש כל מסגרת המחייבת קביעות.

על ידיו להיות "ריקות" ועל עירו להיות "רחוקה", כלומר, ראוי לו שיצא למסע של אהבה לעולם, ללא התקשרות עם שום גורם, העלול לחסום את המשך הנדודים. ראוי לו שילטף את הכבשה והאיילת, אך ימשיך ללכת. ראוי לו שיסגוד לפעמים לחורשה ואישה, אך מבלי להתקשר אליהן. עליו לעזוב את עירו הבטוחה ולצאת אל הפתיחות הסוערת של העולם בגשמיו, בברקיו – בסכנותיו ובפלאיו - כי רק כך הוא יוכל להגשים עד תום את ייעודו בחיים: להיות חופשי באמת!