על מנת לערוך סיכומים נדרש לפתוח חשבון.
נושאי המחלוקת בין "מחנה הפועלים" לבין "המחנה האזרחי": הבדלים בין גרסאות בדף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
(4 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
שורה 1: | שורה 1: | ||
'''המחלוקת בין מחנה הפועלים למחנה האזרחי בשאלת דמות החברה העברית הרצויה ובשאלת דרך בנין הבית הלאומי.''' | |||
המפלגות הדומיננטיות בהנהגת הישוב היהודי היו מפלגות הפועלים (בעיקר מפא"י, אשר בראשה עמד דוד בן גוריון), לעומת המחנה האזרחי (אשר ייצג את בני המעמד הבינוני והגבוה בפילוח של מקצועות, כגון: סוחרים, תעשיינים וכדומה), וכן על-ידי המפלגה הרויזיוניסטית, אשר בראשה עמד זאב ז'בוטינסקי. מחלוקת זו היתה מחלוקת אידאולוגית עמוקה שבה מחנה הפועלים שאף לדרך סוציאליסטית כאשר ההון הלאומי יושקע לטובת מטרות לאומיות, ואילו המחנה האזרחי טען שההון הפרטי הוא זה שאמור להיות מושקע למען החברה ובנין הבית הלאומי. | |||
מחנה הפועלים טען שהחברה הנבנית צריכה להיות שיתופית ושיוויונית. גולת הכותרת של חברה זו היא ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים, שחשובים יותר לבניין הארץ, לטענת מחנה הפועלים, מההתיישבות הפרטית. לכן יש לתת עדיפות להתיישבות החקלאית החלוצית המתיישבת על קרקע הלאום, וזאת בכספי הקרנות הלאומיות אשר ברשות ההסתדרות הציונית. תנועות הפועלים התנגדו להענקת סיוע להתיישבות החקלאית הפרטית מכספי הקרנות הלאומיות. מחנה הפועלים שאף להקים חברה אשר מעניקה שרותי רווחה, סעד ובריאות (כלומר, חברה סוציאליסטית). מחנה הפועלים טען שמדיניות רכישת הקרקעות של ההסתדרות הציונית חייבת להתבסס אך ורק על שיקולים של אינטרסים לאומיים, לדוגמא: רכישת קרקעות באזורי ספר שאינם מתאימים בשלב זה להתפתחות בעל ערך כלכלי ולכן קניית הקרקעות חייבת להתבסס על הרעיון הלאומי ולא על שיקולים כלכליים. מחנה הפועלים הדגיש את חשיבותה של העבודה העברית, ואחד מסמלי המאבק על דמות החברה הרצויה היה המאבק על עבודה עברית. הם תבעו כי על המעסיקים במשקים החקלאיים הפרטיים למסור את העבודה אך ורק לפועלים יהודיים, כי העבודה העברית היא בעלת משמעות לאומית, אשר בסדר העדיפויות עולה על שיקולי רווח והפסד. | |||
ביחסו לעלייה, העדיף מחנה הפועלים עלייה של חלוצים צעירים סוציאליסטיים, כגון חברי תנועת החלוץ, אשר הוכשרו לעבודת האדמה עוד בארץ מוצאם. מחנה הפועלים ראה במאבק המעמדי ובהגנה על זכויות העובדים כמטרה מרכזית. הוא נאבק על זכות הפועלים לשבות וראה בשביתה נשק לגיטימי במאבק על זכויות העובד. לעומתם, המחנה האזרחי טען שכלכלת בנין הבית הלאומי צריכה להתבסס על בעלי הון אשר דוגלים ביוזמה חופשית ואת תקציבי הקרנות הלאומיות יש להפנות גם להתיישבות חקלאית פרטית שמושבות. אנשי המחנה האזרחי התנגדו לגישה הסוציאליסטית שקובעת כי ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים, הם המובילים, והם טענו מנגד כי התעשייה בעיר חשובה לא פחות לבנין הארץ מההתיישבות החלוצית, ולכן הם דרשו שכספי הקרנות הלאומיות יופנו באורח שווה גם לעזרת המשק הפרטי והתעשייה הפרטית. המחנה האזרחי טען כי תרומתם של חבריו העירוניים בני המעמד הבינוני (בעלי מלאכה, פקידים, בעלי מקצועות חופשיים ובעיקר סוחרים ותעשיינים) אינם פחות חשובים מאלו של הפועלים. מסיבות אלו, דרש המחנה האזרחי להפסיק להעדיף את עליית החלוצים הסוציאליסטים החקלאיים, ולתת אפשרות לעלייה המונית לארץ ללא תנאי. | |||
ביחס לעבודה עברית המחלוקת היתה לא על העדפת הפועל העברי אלא על השכר הגבוה יותר שניתן לו ביחס לערבי. כתוצאה מכך טענו אנשי המחנה האזרחי כי הם יתקשו להעסיק פועלים עבריים. המחנה האזרחי התנגד לשביתות, וז'בוטינסקי טען כי יש לשלול את זכות העובדים לשביתה, מהסיבה ששביתה אינה לגיטימית והיא פוגעת במאמץ העיקרי של בנין הבית הלאומי. לשיטתו, יש לקיים במקרה של סכסוך עבודה בוררות חובה שתקבע מי צודק. החלטה זו תהיה מחייבת לגבי כל הצדדים. | |||
[[category:היסטוריה א']] | |||
גרסה אחרונה מ־17:11, 29 ביוני 2006
המחלוקת בין מחנה הפועלים למחנה האזרחי בשאלת דמות החברה העברית הרצויה ובשאלת דרך בנין הבית הלאומי.
המפלגות הדומיננטיות בהנהגת הישוב היהודי היו מפלגות הפועלים (בעיקר מפא"י, אשר בראשה עמד דוד בן גוריון), לעומת המחנה האזרחי (אשר ייצג את בני המעמד הבינוני והגבוה בפילוח של מקצועות, כגון: סוחרים, תעשיינים וכדומה), וכן על-ידי המפלגה הרויזיוניסטית, אשר בראשה עמד זאב ז'בוטינסקי. מחלוקת זו היתה מחלוקת אידאולוגית עמוקה שבה מחנה הפועלים שאף לדרך סוציאליסטית כאשר ההון הלאומי יושקע לטובת מטרות לאומיות, ואילו המחנה האזרחי טען שההון הפרטי הוא זה שאמור להיות מושקע למען החברה ובנין הבית הלאומי.
מחנה הפועלים טען שהחברה הנבנית צריכה להיות שיתופית ושיוויונית. גולת הכותרת של חברה זו היא ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים, שחשובים יותר לבניין הארץ, לטענת מחנה הפועלים, מההתיישבות הפרטית. לכן יש לתת עדיפות להתיישבות החקלאית החלוצית המתיישבת על קרקע הלאום, וזאת בכספי הקרנות הלאומיות אשר ברשות ההסתדרות הציונית. תנועות הפועלים התנגדו להענקת סיוע להתיישבות החקלאית הפרטית מכספי הקרנות הלאומיות. מחנה הפועלים שאף להקים חברה אשר מעניקה שרותי רווחה, סעד ובריאות (כלומר, חברה סוציאליסטית). מחנה הפועלים טען שמדיניות רכישת הקרקעות של ההסתדרות הציונית חייבת להתבסס אך ורק על שיקולים של אינטרסים לאומיים, לדוגמא: רכישת קרקעות באזורי ספר שאינם מתאימים בשלב זה להתפתחות בעל ערך כלכלי ולכן קניית הקרקעות חייבת להתבסס על הרעיון הלאומי ולא על שיקולים כלכליים. מחנה הפועלים הדגיש את חשיבותה של העבודה העברית, ואחד מסמלי המאבק על דמות החברה הרצויה היה המאבק על עבודה עברית. הם תבעו כי על המעסיקים במשקים החקלאיים הפרטיים למסור את העבודה אך ורק לפועלים יהודיים, כי העבודה העברית היא בעלת משמעות לאומית, אשר בסדר העדיפויות עולה על שיקולי רווח והפסד.
ביחסו לעלייה, העדיף מחנה הפועלים עלייה של חלוצים צעירים סוציאליסטיים, כגון חברי תנועת החלוץ, אשר הוכשרו לעבודת האדמה עוד בארץ מוצאם. מחנה הפועלים ראה במאבק המעמדי ובהגנה על זכויות העובדים כמטרה מרכזית. הוא נאבק על זכות הפועלים לשבות וראה בשביתה נשק לגיטימי במאבק על זכויות העובד. לעומתם, המחנה האזרחי טען שכלכלת בנין הבית הלאומי צריכה להתבסס על בעלי הון אשר דוגלים ביוזמה חופשית ואת תקציבי הקרנות הלאומיות יש להפנות גם להתיישבות חקלאית פרטית שמושבות. אנשי המחנה האזרחי התנגדו לגישה הסוציאליסטית שקובעת כי ההתיישבות החקלאית השיתופית, הקיבוצים והמושבים, הם המובילים, והם טענו מנגד כי התעשייה בעיר חשובה לא פחות לבנין הארץ מההתיישבות החלוצית, ולכן הם דרשו שכספי הקרנות הלאומיות יופנו באורח שווה גם לעזרת המשק הפרטי והתעשייה הפרטית. המחנה האזרחי טען כי תרומתם של חבריו העירוניים בני המעמד הבינוני (בעלי מלאכה, פקידים, בעלי מקצועות חופשיים ובעיקר סוחרים ותעשיינים) אינם פחות חשובים מאלו של הפועלים. מסיבות אלו, דרש המחנה האזרחי להפסיק להעדיף את עליית החלוצים הסוציאליסטים החקלאיים, ולתת אפשרות לעלייה המונית לארץ ללא תנאי.
ביחס לעבודה עברית המחלוקת היתה לא על העדפת הפועל העברי אלא על השכר הגבוה יותר שניתן לו ביחס לערבי. כתוצאה מכך טענו אנשי המחנה האזרחי כי הם יתקשו להעסיק פועלים עבריים. המחנה האזרחי התנגד לשביתות, וז'בוטינסקי טען כי יש לשלול את זכות העובדים לשביתה, מהסיבה ששביתה אינה לגיטימית והיא פוגעת במאמץ העיקרי של בנין הבית הלאומי. לשיטתו, יש לקיים במקרה של סכסוך עבודה בוררות חובה שתקבע מי צודק. החלטה זו תהיה מחייבת לגבי כל הצדדים.