מסע הערב של יתיר / יהושע אברהם ב'

"מסע הערב של יתיר", א.ב. יהושע (מתוך: "מות הזקן", 1963)

תקציר העלילה

שגרת חייהם של אנשי כפר יתיר הופרה רק כאשר רוחות הצפון פקדו את הכפר. אולם בימים כתקנם, התנהלו החיים מתוך שגרה, שעיקרה – ציפייה לבוא רכבת האקספרס, שהיתה חולפת, מבלי לעצור, על פני הכפר, כל יום בשעה 18:27 בדיוק. אנשי הכפר השלימו, בלית-ברירה, עם השעמום והשגרה שבחייהם, אך זיווה, בת הכפר, לא הסכימה להשלים עם מציאות זאת.

  בשיחתה עם המספר, העלתה זיווה רעיון לעצור את מסעה של רכבת האקספרס, ולגרום בכך להידרדרותה לתהום. הסיבה, לדבריה – הסערה הממשמשת ובאה על הכפר, שעלולה לגרום לאסון.

  זיווה והמספר פנו אל ברדון, מזכיר הכפר, והעלו בפניו את תוכניתם. המזכיר הפנה אותם למנהל התחנה הזקן, מר ארדיטי. כאשר פנו כולם אליו והעלו בפניו את התוכנית לעצור את הרכבת ולדרדרה לתהום, חרד מנהל התחנה הזקן וחש בסכנה המתקרבת. הצעתם לא התקבלה על-ידו, ולאחר שפנה אליו ברדון ובצורה מפורשת הבהיר לו, כי בני הכפר מצפים שיקרה אסון לרכבת האקספרס, וזאת מחמת הייאוש וחוסר התקווה הנובעים משעמום חייהם, הזדעזע ארדיטי מעצם הרעיון וניסה להתקומם. ברדון הסביר לו כי למחרת צפויה סערה, ובשעת סערה יכולים לקרות אסונות. לכן, הציע ברדון לארדיטי כי לא יצא למחרת להחליף את המסוטים של המסילה, ומכיוון שהרכבת תמשיך על פני פסי המסילה המסתיימים בכפר, היא תידרדר במדרון ההר, ונוסעיה יהיו נתונים לחסדם ותלויים בעזרתם של בני הכפר.

  ארדיטי זעק כנגד המזימה, התקומם ככל יכולתו, ולבסוף השאיר את ההחלטה בידי אדון קנאות, המפקח הכללי של מסילת הברזל, שעתיד היה לבקר בכפר למחרת היום. באותו בוקר הורגשה הסערה שהיתה צפויה להתחולל. אדון קנאות, שלא הרבה לבקר בכפר, הגיע בקרוניתו האדומה, וישב לבדוק את ספרי התחנה. כאשר ארדיטי סיפר לו כי מתנכלים לרכבת האקספרס, לא התרגש ואף שיבח את הוגה הרעיון על הדברים ששמע. חרדתו של ארדיטי ודבריו לא השפיעו על המפקח קנאות בכלל, שהבטיח לשוב לכפר בערב.

  באותו היום התכוננו כרגיל בני הכפר לצפות ברכבת החולפת על פניהם. ארדיטי לא יצא לתחנה, וכאשר הגיעה הרכבת במלוא מהירותה, הניף המספר את הדגל האדום. נהג הקטר, שהבחין בדגל האדום, לא הספיק לבלום את הרכבת, שהגיעה לקצה המסילה, ירדה מהפסים וצנחה אל התהום. בני הכפר, בראותם זאת, רצו במורד ההר, והשתדלו להגיש עזרה לנוסעי הרכבת הפצועים ולעשות כל שביכולתם על-מנת למלא את חובתם האנושית.

  נעזר בלפיד בוער, חיפש המספר בין אנשי הכפר, ההרוגים והפצועים את זיווה. הוא מצא אותה כשעיניה דומעות, מתבוננת באחד הפצועים. בדברה עמו על ההרס, החורבן ומאות ההרוגים והפצועים, העלתה זיווה את הרעיון שאין ארדיטי יכול להמשיך ולהלך חופשי, וכי עליו לתת את הדין על מעשהו ויש להסגיר אותו.

מבנה הסיפור

"מסע הערב של יתיר" הוא סיפור קצר שהמרכיב העיקרי בו הוא הרעיון המרכזי. שאר המרכיבים: דמויות, רקע, עלילה – משרתים את הרעיון המרכזי של הפגיעה ברכבת האקספרס.

פתיחת הסיפור בהצגת שגרת החיים המשעממת והמדכאת (סיבוך) והרצון להגשמה עצמית. המפנה מופיע עם הרעיון הקיצוני לפגוע ברכבת. נקודת השיא היא במעשה האלימות עצמו והסיום בהגשמת המטרה בצורה חולנית ומעוותת (התרה).

הרעיונות המרכזיים בסיפור

מצוקת הקיום האנושי

תחושות קיפוח, נחיתות, קנאה, הרגשת כשלון, תחושות חרדה

              עולם יצרים כפייתי                      תחושת הפקר של חירות

                 הגורם לטירוף                               אישית אבסורדית

אלימות, תוקפנות

חורבן, מוות

ý מצוקת הקיום האנושית – אנשי כפר יתיר סובלים מחיי שגרה משעממים. הם מנותקים מן העולם החיצון, כאשר הקשר היחיד שלהם אליו הוא באמצעות צפייה נרגשת כל יום מחדש ברכבת האקספרס החולפת במהירות.

ý הדמויות בסיפור שואפות להגשים את עצמן. היעד הוא התמזגות עם חברה זרה ורחוקה והוא נראה בלתי-ניתן להשגה.

ý הכיסופים שאינם מתגשמים יוצרים תחושה של קיפוח, נחיתות וקנאה. תחושות אלו מובילות לאלימות, לרצון להשמיד ולהרוס, כתוצאה מהרגשה של כשלון.

ý הוויית הקיום האנושי באה בסיפור לידי ביטוי באמצעות מספר מצבי יסוד של חרדה ואשמה. רגשות אלו יוצרים, כשהם כפייתיים, מצב של טירוף. כאשר חש האדם כי החירות בידו לקבוע לא רק את גורלו, אלא אף את גורל זולתו, כי השרירותיות המאפיינת את המציאות אינה בידי כוח עליון אלא בידו הוא, מסתבר לו כי הכל הפקר – הכל מותר, וכי אין כללי מוסר שלפיהם חובה לנהוג. תחושה זו של הפקרות, של חירות אישית אבסורדית ללא גבולות, כאשר היא מושפעת על-ידי היצרים, גורמת להתפרצות של אלימות שתוצאתה – חורבן, כליון ומוות.

ý המציאות המתוארת בסיפור היא אבסורדית:

   * אופיים המופרך של הקשרים בין בני-אדם (הסמכות החוקית מאפשרת הפקרות ופריעת חוק, האשמה מוטלת על מי שמסרב לבצע את הפשע, התמיכה במעשה ההרג מעורבת בסחטנות מינית).
   * חוסר קשר בין התכלית לבין האמצעים (התכלית – יצירת קשר עם העולם הרחוק, הזר; האמצעים – הרס אותו עולם).
   * חוסר קשר הגיוני בין היחיד לבין החברה (חוסר הקשר בין תושבי יתיר לבין נוסעי הרכבת).
   * העדר גבולותיה של החירות האישית (תחושת ההפקרות של זיווה ושל תומכיה מכפר יתיר).
   * חוסר בסיס מוסרי ליחיד או לציבור חברתי המבצעים פשע ומדברים על עקרונות הומניים (ביצוע ההרג ההמוני ולעומתו הרצון לעזור לפצועים).
   * יצרים שאין להם היתר במציאות מקבלים "אישור" מוסרי-חברתי (יצרי ההרס וההשמדה המתבטאים בהורדת הרכבת מן הפסים ובהריגתם ובפציעתם של אנשים רבים).

הדמויות בסיפור

זיווה – דמות אינדיבידואליסטית השונה מאנשי הכפר בתפישתה את המציאות ("אך היא לא חשבה כך... זו שבגרה מול מרוצת הרכבת... זו שאגרה מזימותיה בתוך אותה חזרה עצובה ומייגעת, זו שאי-שקט יוקד מחלחל בה ומבעיר את עיניה לבקש פתרונים ברוחות הבאות מן הצפון, רוחות הזעם").

ý השם זיווה מסמל את הזוהר שבדמותה. הזוהר האדום של השמש לפני התרסקות הרכבת לתהום, מתלכד עם הזוהר שבדמותה היפה, המפתה ובעלת היסוד ההרסני.

ý בעלת חשיבה בלתי-נורמטיבית. מורדת במצב הקיים והוגה מזימה מטורפת שתביא לשינוי. היא ניזונה מרגשות תסכול, ועצב מול ציפייה שאיננה מתממשת ומתוך כך היא בוראת את הרעיון ההרס ואחראית על הוצאתו לפועל.

ý עולמה הפנימי מורכב ורב-ניגודים. היא אלימה, אך גם רגישה לכאבם של הפצועים. היא מטפלת בפצוע מתוך רחמים וצער ועיניה דומעות ולפתע נוטשת ובזדון לב מקיימת מעשה אהבה מעוות עם המספר על רקע המוות ולקול יבבות הפצועים הגונחים בסבלם. היא הוגה את רעיון הפלת הרכבת, אך מטילה את האשמה על ארדיטי הזקן וחסר-האונים.

ý המראה החיצוני שלה הוא שילוב של יופי ואימה ("עיניה הכחולות נוצצות"; "עורפה צח"; "קלסטר פניה חטוב"; "זוהרת וענוגה" לעומת "עיניה הקרועות"; דמותה "הקפואה"). שילוב היופי והאימה מבטא את הזוהר הארוטי לצד האישיות האפלה וההרסנית המאפיינים את דמותה.

ý סגנון דיבורה מאפיין את אישיותה. יש בדיבורה ערמומיות, חנופה ויכולת שכנוע באמצעות נימוקים רציונליים.

ברדון – המזכיר של כפר יתיר. מתואר באופן אירוני כ"מזכיר הפעיל", אך למעשה עיקר פעולותיו מסתכמות בעישון מקטרת ובבטלה מופגנת.

ý מראהו החיצוני חסון. הוא בעל שפם עבות, נמוך קומה ורחב גוף. סגנון דיבורו תקיף וחד-משמעי מחד גיסא, אך נאיבי וסנטימנטלי מאידך גיסא. בעירוב של סמכות ורגשנות, הוא מצליח לקדם את רעיון ההרס.

ý הוא מכונה "המזכיר המיושב בדעתו"; "המזכיר האמיץ"; "המזכיר רב-הפעלים" – אך אלו באופן אירוני מציגים את ההפך שבדמותו.

ý הוא טיפוס צבוע וערמומי. בדבריו המנומקים בטיעונים רציונליים, מסתתרים רגשות של נחיתות וקיפוח. הוא מנמק את הצורך באסון על-מנת ליצור קשר עם העולם החיצון, להוכיח עצמיות, להכות ולהרוס כדי להציל ולפעול באופן בלתי-אנושי כדי להוכיח אנושיות. אך מנגד הוא נותן הצדקה מוסרית למעשה מתוך חולשתם של אנשי יתיר, בשל נחיתותם, בדידותם וקיפוחם. בשם חולשה זו הוא מאשר את ההרג הנורא.

ý הוא בעל תפיסה מוסרית מעוותת – בסמכותו של האדם לגרום להרס ובסמכותו להפעיל כוחות אנושיים לצורך הצלה (נאמר עליו שהוא "מנצח" על פעולות ההצלה "בקור רוח ובשום שכל"). לדידו, זכותו של האדם להטיל את האחריות לפעולותיו, לא על עצמו, אלא על זולתו. (הוא מפתה את ארדיטי, ביודעו שלא הוא ישא באחריות לתוצאות המעשה). להשקפתו, הקשר למקום נוצר באמצעות הרג וטבח המוני, כאשר הקורבן הוא הזולת.

ארדיטי – מנהל התחנה העושה את עבודתו הטכנית המדויקת מדי יום ביומו. עבודתו מסתכמת בהחלפת מסוטי הרכבת – פעולה הנמשכת שניות ספורות, אך מלאת אחריות מבחינת שמירת שלומם של הנוסעים.

ý דמות מגוחכת, קומית, גרוטסקית. מתואר כמנהל "העייף והיגע", בעל "חרדה של טיפשות" כאשר מופעל עליו לחץ. הליכתו כפופה וצעדיו מהירים. עיניו אפורות, אדומות ודומעות, מצחו חרוש קמטים ושערותיו מתולתלות. הוא צנום, אגרופיו מצומקים וכאשר פורצת הסערה לחדר, הוא מתנודד ברוח.

ý הוא מפגין ציות מוחלט לממונים עליו. משמעת ללא סייג ואחריות לאנשים שגורלם נתון בידו. הוא מתנגד בתוקף לרעיון האסון, מתריס כנגד ברדון ומתקומם בפני המפקח, אך נאמנותו לסמכות וצייתנותו כה מוחלטים עד שלמרות סערת נפשו אינו מוצא עוז להפריע לאדון קנאות במנוחתו. חובת הציות שהוא גוזר על עצמו מביאה אותו למעשה הנורא. בקונפליקט בין ציות לממונים לבין התנהגות מוסרית-אנושית, הוא בוחר בציות. בכך הוא שותף לאחריות בביצוע הפשע – הוא גם אשם בהרג ההמוני של הנוסעים.

אדון קנאות – המפקח הכללי של חברת הרכבות. דמות מורכבת שהכפילות היא המרכיב המרכזי באישיותה. ממעט בביקורים בכפר יתיר ולמרות זאת הוא דמות ידועה ביותר.

ý המראה של האדון קנאות גרוטסקי: ראשו פחוס מעט, עיניו פוזלניות, זולגניות ועקומות, פיו מגושם, קמטי פניו שמנים, אוזנו מסורבלת, גופו גוץ ועגלגל וידיו קטנות ועבות.

ý השם קנאות רומז לאלוהים. "אל קנא ונוקם" = כינוי לאלוהות הקפדנית.

ý זיהוי האדון קנאות כישות אלוהית ("הוא מוחזק בעיני הרבים כל יכול, אף כי נמצאו שכפרו בו... דבר לא נעלם מעיניו החודרות, שכן רודה הוא ביד רמה וחזקה, אף שאינו נגלה הרבה לבני אדם"). תיאור זה נסמך על תכונות אלוהיות ידועות. האדון קנאות מתגלה מתוך הסערה (בדומה לפרק ההתגלות מספר יחזקאל: "וארע והנה רוח סערה באה מן הצפון" – א' 4 ובדומה להתגלות ה' לאיוב: "ויען ה' את איוב מן הסערה" – לח' 1, מ' 6). מנגד הוא מוצג בנחיתותו האנושית ("אך בשעת הצורך לא היה מונע עצמו לחרף ולגדף"). קולו סמכותי, דיבורו איטי, לשונו נמוכה ("טפו, איזו תחנה נידחת").

ý פעולתו העיקרית – שינה. כל תנועותיו מבטאים עייפות ("הוא קורע את עיניו הלאות, הכבדות, מרים לאיטו את ראשו הכבד, עוצם את עיניו הבוכיות ושוקע בתנומה כבדה"). זאת למרות שהוא מתואר כמי "שעסקיו מרובים ומלאים את העולם".

ý כאשר הוא מביע את הזדהותו עם רעיון המרד, הוא מבצע מעשה סמלי ופותח את דלת החדר לרווחה. "החדר נתמלא רוחות טירוף עזות" – אישור לרעיונם המטורף של אנשי יתיר.

ý תגובתו לרעיון ההרס מנוגדת לתפקידו ולדמותו המוכרת. רעיון ההרס לא רק שלא נדחה על ידו, אלא אף זוכה להנמקה רגשית מצדו ("גאוותנית זו שועטת מצוחצחת לאורך המסילה וכאן רק כפר בודד"). הוא רואה את האחריות שבתפקידו כמייגעת משום שאין היא שקולה כנגד תחושות הבדידות, הנחיתות והמיותרות. התפישה המוסרית האנושית שלו מתירה לאדם לקבוע את גורלו של הזולת. בכך הוא מתפקד בסיפור כסמכות העליונה ביותר (האלוהית אולי) שמתירה את דמם של חפים מפשע, רק בכדי להיענות לגחמותיהם המטורפות של בודדים מיואשים.

עמדת המספר

מספר עד בגוף ראשון. מספר את הסיפור מנקודת מבטו האישית ומערב בה ביטוי למחשבותיו ורגשותיו.

ý עמדת המספר חיובית כלפי רעיון ההרס – מתוך אינטרס אישי: אהבתו לזיווה. הוא הולך שבי אחריה ותומך בה מתוך תשוקתו המינית כלפיה.

ý הוא ניכר בדלות אישיותו. הוא נוהג בפסיביות מתחילת הסיפור וכמעט עד סופו. הוא מתגלה בנחיתותו הן כלפי זיווה והן כלפי שאר הדמויות.

ý בסיום הסיפור הוא מתגלה בעורמתו. הוא מנצל את הסיטואציה הנוראה לתועלתו האישית. בתוקפנות עיקשת, הוא דורש מזיווה לספק את תשוקתו. מוטיבים וסמלים מרכזיים

ý מוטיב הסערה – "רוחות הצפון" המשתוללות בכפר הן סמל למתחולל בנפשם של תושבי יתיר. מוטיב הסערה מופיע בתיאור כל אחת מן הדמויות: זיווה – מפנימה את הסערה; המספר – סערה פנימית מתחוללת בו מעוצמת תשוקתו לזיווה; ברדון – מקשר את הסערה עם התשוקה לאסון; ארדיטי – נסער מעצם הרעיון השטני; אדון קנאות – "האדון הסוער", מופיע מתוך הסערה, מזדהה עמה ונבלע בתוכה. הוא זה הפותח את הדלת לסערה. על-פי סיום הסיפור, הסערה היא עצם מהותו של הקיום האנושי.

ý מוטיב הרכבת והמסע – הרכבת מציינת את היחס הכפול לזמן, הנתפש הן כזמן שגרתי וקבוע ("קצובים גלגליה, אחידות תנועותיה") והן כזמן מיוחד, חולף ("בשעה שש עשרים-ושבע בדיוק מגיחה הרכבת מן ההרים ומתקרבת בנהמה קצובה. סואנת ורותחת היא חולפת בשריקה על פנינו... היא מהירה כבזק"). היחס לרכבת מבטא את הווייתם של אנשי הכפר: ההתייחסות עד כדי קדושה מעניקה לרכבת עוצמה, והופכת את רגע הופעתה לרגע מיוחד ("בכפר לא היו מעלים מעולם על דל-שפתיים את שמה של רכבת האקספרס"; "היום נחצה עד הופעתה של הרכבת ומרגע היעלמותה"). סביב רגע זה נרקם פולחן קבוע, שהרכבת במרכזו ("כך היה היום, כך הוא כל יום, כך יהיה לעולם"). המרד בפולחן הרכבת מהווה ביטוי להתקוממות כנגד חיי השגרה שהרכבת מבטאת. המרד בפולחן נהפך לפולחן עצמו (פולחן היצרים המשתוללים, הטירוף וההפקר), הדורש אף הוא קורבן. הקורבן הם נוסעי הרכבת המשלמים בחייהם ומנהל התחנה ארדיטי שישלם בחירותו. כך הופך המסע לתיאור לא רק של הרכבת החולפת מדי יום בכפר, אלא במיוחד למסעם של תושבי הכפר למציאות חדשה. משום כך אולי, בכותרת הסיפור לא מוזכרת במפורש הרכבת, אלא "מסע הערב של יתיר" בלבד.

ý מוטיב העיניים – הסיפור מרובה בתיאורי עיניים של הדמויות השונות, שיש בהם כדי לעצב את עולמם הפנימי באשר לרעיון הפגיעה ברכבת. העיניים כחלון הראווה לנשמה הנן סמליות ביותר. בפתיחת הסיפור מתאר המספר את הסערה הגורמת ל"עצב חרישי מחלחל בנו, קורע את עינינו הדומעות בהסתוללות הרוחות לבקש לשווא את המרחקים"; זיווה מוצגת כמי "שאי שקט יוקד ומחלחל בה ומבעיר את עיניה לבקש פתרונים רחוקים ברוחות הבאות מן הצפון, רוחות הזעם"; כשהיא מתעסקת בדגל האדום המסמל סכנה "עיניה הכחולות נוצצות"; כשהועלה הרעיון הזדוני בפני ברדון, "אור ניצת בעיניו הפשוטות"; עיניו של ארדיטי "מקושרות בשינה, אדומות ודומעות", כאשר זיווה וברדון משמיעים באוזניו את רעיונם; ארדיטי מגיב בבהלה המתבטאת במעין עיוורון: "אבל למה? זעק בשקט, מצמצם עיניו כמו עיוורון"; זיווה וברדון בסיטואציה זאת מחליפים ביניהם "מבט של הבנה ושמחה"; המספר שאיננו החלטי ונגרר אחרי השניים מעיד על עצמו: "עיני העצומות – רדומות למחצה". העלאת רעיון ההרס מצטיירת כתהליך של פקיחת עיניים.

ý מוטיב הצבע האדום – מופיע בתיאור הדגל האדום המסמן סכנה קרבה; הקרונית האדומה של קנאות ושל האדון עצמו שהוא "צח ואדום"; תיאור השמש לפני הסערה, ש"הציפה את ההר כולו בצבע אדום. הצבע האדום הוא רמז מקדם ואות אזהרה לעתיד להתרחש, ומהווה ביטוי לפן האלים המתפרץ ומגיע לשיא של שפיכות דמים.

ארמזים מקראיים

ý הטקסיות המלווה את הופעת הרכבת מדי ערב, "כך היה היום, כך הוא כל יום, כך יהיה לעולם", רומזת לנצחיות האלוהים המתואר במקורות כמי ש"היה הווה ויהיה".

ý הופעת הרכבת מתוארת כ"התגלות" המזכירה התגלות אלוהית. "צפירת הרכבת נשמעת מרחוק וחרדה אילמת יורדת עלינו", רמז למעמד הר סיני, ככתוב: "ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאוד, ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות, יט' 16).

ý האדון קנאות המעוצב כדמות אנושית עם סימני היכר אלוהיים מובהקים. שמו נגזר מאחד מכינויי האל – "אל קנא ונוקם". הוא מוגדר כ"כל יכול", רמז לפסוק "ידעתי כי כל תוכל" (איוב, מב' 2). נאמר עליו ש"דבר לא נעלם מעיניו", רמז לעיקר העשירי מי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם: "הבורא יתברך שמו יודע כל מעשה בני אדם וכל מחשבותם". הוא מתואר כ"צח ואדום", רמז לפסוק "דודי צח ואדום דגול מרבבה" (שיר השירים, ה' 10), שלפי פירוש חז"ל הריהו מוסב על אלוהים. קנאות אומר על עצמו כשהוא נוקט לשון שבועה: "חי אני!", כדרך שנשבע אלוהים.

ý מעשה הורדת הרכבת מן הפסים רומז לפרשת העקדה. שם נאמר: "וישלח אברהם את ידו [...] ויאמר אל תשלח ידך אל הנער" (בראשית כב' 10, 12). בסיפור נכתב: "אל תבנית מרובעת וארוכה זו, הנושאת חיים שוקקים ומופלאים, לא ישלחו אנשי הכפר את ידיהם הכבדות" ובהמשך כשהרכבת דוהרת לתהום: "אנשי הכפר ניצבים כולם על רגליהם, ידיהם שלוחות אל הרכבת האובדת לעיניהם".

סיכום:

"מסע הערב של יתיר" הוא סיפור אליגורי המתאר מציאות קיצונית, אך אפשרית בהחלט בתנאים של מצוקה קיומית מייאשת.

הסיפור התפרסם ב- 1963 וניתן לראות בו גם לקח לאירועים שהתחוללו במלחמת העולם השנייה. אפשר שהייאוש המתואר בסיפור מסמל את הייאוש ששרר בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה והרעיון ההרסני שמוצג בסיפור כסמל לרעיון "הפתרון הסופי" שהביאה עמה המפלגה הנאצית. בפרשנות שכזאת, אך טבעי הוא שקורבנות הטבח עושים את דרכם אל המוות בנסיעה ברכבת.

בהיבט אוניברסלי, ניתן לראות בסיפור הזה אות אזהרה מפני מציאות המזניחה את איכות חייו של ציבור, שיתעוררו בו באופן טבעי דחפים למרוד ולשפר את מצבו בדרך ביטוי קיצונית של יצרים אלימים שעלולים להוביל להתפרצות תוקפנית, חסרת רסן ואכזרית שסופה חורבן ומוות.