שחר אבקשך / שלמה אבן גבירול

סוג השיר: שיר קודש – רשות לתפילת "נשמת"

רשות לנשמת

הרשויות הן פיוטים (שירים) המשמשים כפתיחות קצרות לתפילות מסוימות.

הרשות לנשמת היא פתיחה לתפילת "נשמת כל חי" הנאמרת בשחרית של שבת ויום-טוב (חג) שעניינה סיפור שבחו של הבורא.

ברשות לנשמת מופיעה לרוב המילה "נשמת" בבית האחרון. מקורו של המונח "רשות" בכך שבפיוט זה פתח החזן את תפילתו ובאמירתו ביקש רשות מן הציבור לשמש שליחם לפני האל.

הרשויות כללו לרב ארבעה עד חמישה בתים בלבד ולכן צורתן הקצרה דרשה מן המשורר ריכוז של המחשבה והביטוי.

תוכן השיר

בבית הראשון - הדובר פונה אל האלוהים ומכנה אותו בשם "צורי ומשגבי" (צור=סלע, משגב=מגן, מקלט). הדובר אומר כי הוא עורך את תפילותיו לפני האל - תפיל השחרית (בוקר) ותפילת הערבית (ערב)

בבית השני אומר הדובר כי הוא עומד נפעם (מתפעל, מתפלא) ונבהל מול גדולת האל אשר מסוגל לראות את כל מחשבות לבו של האדם.

בבית השלישי אומר הדובר כי לאדם קיים קושי להתמודד עם הגדולה האלוהית, הוא אינו יכול לעשות זאת באמצעות הלב (נחשב כמרכז החשיבה) הלשון (הדיבור) וכן לא באמצעים רוחניים אשר נתונים בתוך מגבלות גופניות ("מה כוח רוחי בתוך קרבי?").

בבית הרביעי אומר הדובר כי מאחר ותפילות האדם ("זמרת אנוש" הן רצונו של האל – הוא מודה לו בתפילות כל עוד הוא חי "אודך בעוד תהיה נשמת אלוה בי!"

ניתוח השיר

בשיר קיימת אוירה של מתח ושל קדושה.

המתח נוצר כי מצד אחד הדובר רוצה לשבח את האל ולערוך לפניו את תפילותיו, אך מצד שני הוא מרגיש מוגבל מאוד בעמידתו מול האל: האל גדול ויודע את כל מחשבות האדם, ומלבד זאת האדם עצמו מוגבל ביכולתו השכלית, הגופנית והרוחנית.

הדובר מתגבר על המתח הזה בזכות "נשמת האלוה" שנמצאת בתוכו, בזכותה הוא מצליח לפנות לאל בתפילה "זמרת אנוש".

הביטוי "נשמת אלוה" מבטא את האמונה לפיה הנשמה היא חלק מן המהות האלוהית והיא מושאלת לאדם לזמן קצוב. (הופעת המילה "נשמת" בבית האחרון של השיר , היא אחת ממאפייני שירי רשות לנשמת)

השיר מסתיים בתחושה של הרמוניה ושלמות, תפילת האדם מתקבלת על ידי האל, והאדם מצליח להודות לאל על שהחזיר לו את נשמתו.

השיר הוא שיר יהודי-אוניברסאלי מאחר והוא מבטא את הרגשתו של כל יהודי המתפלל תפילת שחרית.

אוצר המילים בשיר כולל מלים המתארות את מצבו של האדם כשהוא נמצא לפני האל:

   *
     "אבקשך", "אערוך לפניך", "אודך" - מלים המתארות את פניית האדם לאל.
   *
     "אעמוד ואבהל" - מלים המבטאות את מצבו של האדם בעומדו מול האל.
   *
     "מחשבות לבי", "רוחי בתוך קרבי" - מלים המבטאות את מצבו הרוחני של האדם בעומדו מול האל"
   *
     "הלב והלשון" "זמרת אנוש" - מלים המטאות את יכולת הבטוי של האדם.
   *
     "נשמת אלוה בי" - ביטוי לאחדות ולהרמוניה של האדם מול האל.

בשיר יש שתי פסיחות אשר מערערות את האיזון בין המשפט התחבירי לתבנית השיר ויוצרות מתח אשר מבטא את הניגוד והמתח בין האדם לאל:

"מה זה אשר יוכל הלב והלשון/ לעשות……"

"הנה לך תיטב זמרת אנוש, על כן/ אודך…."

ניתן לראות כי הפסיחות מופיעות בתוך הבתים. בין הבתים עצמם אין פסיחות וכל בית בנוי ממשפט תחבירי שלם.

קישוטי השיר

בשיר זה קישוטי לשון מעטים, מכיוון שהתפילה צריכה להצטיין בפשטותה ובכנותה.

תפארת הפתיחה

הבית הראשון בשיר מביע את נושא השיר - עמידתו של הדובר מול אלוהיו.

קיימת חריזה בין הדלת לסוגר בבית הראשון

שיבוצים:

רוב השיבוצים בשיר זה לקוחים מספר תהילים או מתפילת שחרית לשבת (גם תפילת "נשמת" שהשיר הזה מיועד להוות לה פתיחה נאמרת בשחרית של שבת".

ספר תהילים הוא ספר הלל לה', ומכיוון שהשיר בא להלל את האל, לקוחים רבים מן השיבוצים מספר זה.

בשיר קיימים גם שיבוצים ממקומות אחרים בתנ"ך:

שחר, רוחי בתוך קרבי- "אף רוחי בקרבי אשחרך" (ישעיה כ"ו, 9)

צורי, משגבי- "ה' צורי וגואלי, וקרן ישעי משגבי" (תהילים י"ח, 3)

לפני, אבהל- "על כן מפניו אבהל" (איוב כ"ג, 15)

מחשבות לבי- "מחשבות לבו לדור ודור (תפילת שחרית)

זמרת, אודך- "למען יזמרך כבוד …, ה' אלוהי לעולם אודך" (תהילים ל', שחרית לשבת)

אונומטופיאה (מצלול)

בשיר יש שני צלילים דומיננטיים "בי" , "ך"

• הצליל "בי" מציין כינוי שייכות של גוף ראשון יחיד.

• הצליל "ך" מציין גוף שני יחיד.

שני הצלילים הנ"ל מבטאים את עמדת הדובר ("בי") מול האל ("ך").

הצליל "בי" מופיע גם כחרוז בסיומי הבתים (חרוז מבריח) וכן בתפארת הפתיחה (בחריזה בין הדלת והסוגר בבית הראשון בשיר)

אקרוסטיכון

האותיות הראשונות של כל הדלתות בשיר מהוות יחד את שמו הפרטי של המשורר – שלמה.

מטאפורה

"מה יוכל הלב והלשון לעשות" - מטאפורה המתארת את אפסותו של האדם ומגבלותיו הרוחניות והגופניות בעומדו מול האל.

צימודים

צימוד נוסף: שחר- שחרי

                  מה- ומה

                  לבי -בי