ראי אנחנו שניים מספרים / יהודה עמיחי

ראי אנחנו שניים מספרים / יהודה עמיחי.

זהו שיר אהבה, המדבר על זוגיות. המשורר משתמש במושגים מתמטיים, כדי לתאר זוגיות זו: "שניים מספרים", חיבור – עליה, חיסור – מורד (משהו חסר). "משתנה" – נעלם, היחסים משתנים, אי אפשר לצפות אותם מראש."כפל" – אושר. "שברים" – עצב, משהו נשבר ביחסים. "קו שבר" – רמז לרעידת אדמה, לשבר ביחסים". "מכנה משותף" – פשרה. יש כאן אירוניה מסויימת כי כידוע המתמטיקה וההגיון שלה רחוקים מרחק בלתי אפשר מהאהבה.

השיר פותח בפנייה אל בת הזוג, כל הביטויים המתמטיים מתארים את העליות והמורדות ביחסים בין בני הזוג. בני הזוג מתחברים או מתחסרים, ז"א לפעמים חסר משהו ביחסים, והסימן המשתנה מזמן לזמן הוא דו משמעי, היחסים משתנים אבל הם גם מהווים נעלם (משתנה), הם לפעמים חיוביים ולפעמים שליליים. המשורר מתאר את הקשיים וכן את רגעי האושר שבני הזוג עברו עד שהגיעו למצב של עמידה יחדיו. האושר בא בכפילות היה גדול מאוד. השברים מתארים שבר ביחסים, גם בהווה כאשר הם עומדים יחדיו איננו בטוח. השבר גם מייצג את העובדה שהם אינם שלמים לבדם ואלי שהם אפילו פחות מעצמם כשהם נפרדים. "העולם קו שבר" – הקרקע לא יציבה. היחסים עלולים להשתנות, ואולי דווקא העולם הוא שנשבר משתנה , אבל על בני הזוג להשאר יחד, למרות השבר בעולם.

המשורר שוב פונה אל בת הזוג כדי להרגיע את חששותיה. "אל תיראי", אולם גם בתוך מילות ההרגעה שלו, יש מסר דו משמעי .

"מעבר לאותו הקו פרח לנו עכשיו המכנה המשותף" – מצד אחד, מתחת לקו השבר יש מכנה משותף. פרח – מציין פריחה, פריחה ביחסים, אולם המילה גם מרמזת לכך שהמכנה המשותף שהם הגיעו אליו עלול לפרוח – לברוח. אמצעים אמנותיים כל בית מורכב משתי שורות וכל שני בתים מהווים משפט אחד. באמצעות המבנה הזה מדגיש המשורר את הרעיון המרכזי של השיר – הזוגיות. כך השיר כולו הוא חטיבה אחת שכן בין השורות ובין הבתים יש גלישה – פסיחה, מה שמוכיח שאי אפשר להפריד בין זוגות הבתים, כשם שאי אפשר להפריד בין בני הזוג למרות העליות והמורדות ביחסים. העובדה שיחסים בין בני הזוג הם לא אבסולוטיים.

המשוררת רחל בלובשטיין נולדה ברוסיה בשנת 1890. כבר בילדותה ציירה וכתבה שירים ברוסית. היא למדה עברית רק אחרי שעלתה לישראל, כשהיתה בת 19. זמן קצר לאחר עלייתה ארצה, הצטרפה לחווה החקלאית לבנות במושבה כנרת, ואחר-כך – לקבוצת דגניה.

  בשנת 1913 נסעה רחל לצרפת כדי ללמוד אגרונומיה ובשנת 1919, כאשר חזרה לישראל, קיננה בה כבר מחלת השחפת, אשר מנעה ממנה לשוב ולהשתלב בחברה הכפרית שעל שפת הכנרת. חולשת גופה והחשש שמא תדביק אחרים במחלתה, יצרו לחץ חברתי שהביא לעזיבתה ולנדידתה ממקום למקום (צפת, ירושלים, תל-אביב). מחלתה הלכה והחמירה, ומצבה הכלכלי הורע מיום ליום. היא היתה אישה גאה, ולא ביקשה עזרה ממכריה, שהיו בין מנהיגי היישוב באותן השנים.
  פרק הזמן האחרון בחיי המשוררת רחל עבר עליה בבדידות, חולי ומחסור. היא היתה מודעת לחומרת מחלתה ולמותה הקרוב, והדבר משתקף בכמה משיריה. 
  סיפור החיים של רחל משקף את קורותיהם של בני דורה. זהו המצע התוכני והרגשי שעליו נכתבו שיריה, ולא במקרה מצאו בני היישוב את עצמם בתוך השירים. שירי רחל דובבו במלים פשוטות ובהירות את עולמם הנפשי, את מתח הניגודים החריף בין חדוות העשייה החלוצית לבין הסבל של חיי היומיום – חיים של מחסור, עבודה קשה, חולי, מוות בטרם-עת וגעגועים לרוך ולחמימות האוהבת והמגוננת של בית ההורים הרחוק. 
  רחל נפטרה בשנת 1931 ולפי בקשתה, היא נקברה בבית-העלמין של המושבה כנרת.

רקע השיר "רק על עצמי" הוא אחד האחרונים של רחל, והוא כלול בספר "נבו" שיצא לאור שנה אחרי מותה. זהו שיר אישי של התבוננות עצמית, מעין סיכום של חיים ויצירה. "רק על עצמי לספר ידעתי. / צר עולמי כעולם נמלה" – מצהירה המשוררת, ובכך היא קושרת את נסיבות חייה לשירים שכתבה. היא מגדירה את שירתה כשירה אישית, והדימוי של עולמה הנפשי ל"עולם נמלה" תוחם שירה זו במסגרת צנועה ומצומצמת – כי מה היא בסך-הכל נמלה? אך נראה שהצמצום וההפחתה הם רק לכאורה. רחל שמה על עצמה מסכה של אישה קטנה שכותבת שירים תמימים ונוגעים ללב. אבל מאחורי אותה מסכה הסתתרה משוררת בעלת תודעה עצמית גבוהה, שביטאה תכנים מורכבים במלים פשוטות ובהירות.

תוכן השיר ומשמעותו בית א' – השיר פותח בשלושה משפטי חיווי בגוף ראשון. הדוברת מציגה את עצמה בסדרה של פעלים, תארים ושמות: א) אני מספרת "רק על עצמי"; ב) "צר עולמי"; ג) את "משאי עמסתי" על "כתפי הדלה". הבית הראשון מתמקד סביב דימוי אחד: הדוברת כנמלה מבחינת עולמה הצר ומבחינת המשא הכבד ששתיהן מעמיסות על עצמן, משא מעל לכוחן. בית ב' – השיר ממשיך ומפתח את הדימוי המרכזי של הדוברת לנמלה. גם דרכה, כדרכה של הנמלה, היא "דרך מכאוב ועמל", וגם היא, כנמלה, עושה את דרכה ל"צמרת" מתוך חרדה מפני "יד ענקים זדונה ובוטחת", המתנכלת לה ו"שמה לאל" (מבטלת) את כל מאמציה. מכאן מתברר שמצבה של הדוברת אף קשה מזה של הנמלה. בית ג' – בחלקו האחרון של השיר חל מפנה מסוים - לא מוזכרת כלל הנמלה. ההתמקדות היא במשוררת. זהו מעין סיכום ומיצוי של חווית-היסוד שבשיר באמצעות שני היבטים: א) משפט חיווי: "כל אורחותיי הליז והדמיע פחד טמיר מיד ענקים" – פחד נסתר, נעלם, לא ידוע מפני כוח נסתר, נלוז (עקום, סוטה מדרך הישר), בלתי-צפוי ומאיים, משבש ומעוות את כל דרכי חייה של הדוברת. ב) שני משפטי שאלה: 1. "למה קראתם לי, חופי הפלא?"; 2. "למה כזבתם, אורות רחוקים?" – החוף המופלא והאור הרחוק מסמלים את נוכחותו של כוח חיצוני מושך וסוחף. זהו כוח קורא, אך גם מאכזב או מכזב (מלשון כזב), משום שאין הדוברת מסוגלת להתגבר על אותו "פחד טמיר מיד ענקים" ולחרוג מתחום עולמה ה"צר" כ"עולם נמלה". בבית זה רחל חוזרת ומתבוננת בנתיב חייה, והפעם – בראייה רחבה וכוללת, שמביאה אותה להכרה טרגית. כעת היא מבינה את שורש הסבל בעולמה: פחד ואכזבה. פחד מסתורי לא מוסבר מפני כוח אלים ששיבש ועיוות את חייה ומילא אותם חרדה, כאב, צער ודמעות.

  עוצמת הפחד ניזונה מן הפער בין תקוות ואכזבות. הדוברת טעתה לחשוב שהתקוות וההבטחות להגיע אל "חופי הפלא" יתממשו, אבל אלה התגלו כאשליה כוזבת, ונשארו רק "אורות רחוקים". 

הנושאים המרכזיים בשיר ואופן ייצוגם הדוברת והנמלה בשני הבתים הראשונים הדוברת מדמה עצמה לנמלה, ומוצאת כי גורלן דומה: "יד ענקים" שולטת עליהן. בסיומו של השיר מתברר שבכל זאת יש הבדל בין הנמלה לבין הדוברת והוא בא לידי ביטוי בשני תחומים: במהות עולמן של השתיים ובמודעות שלהן כלפי העולם. עולמה של הנמלה הוא עולם צר, פיזי וקונקרטי, ללא אורות רחוקים וללא חופי פלא, והצמרת שלה היא צמרת ממשית. בבסיס עולמה של הדוברת בשיר מצויות תקוות ושאיפות, משאלות וכיסופים, ולצמרת של עולם זה יש משמעות מטאפורית של פסגה חברתית-תרבותית. עולמה של הנמלה צר משום שאין היא מודעת לחסרונו של הממד הרוחני. לעומתה, עולמה של הדוברת צר דווקא משום שהיא מודעת לחסר הזה ושואפת למלא אותו. היא רוצה להגיע אל הצמרת המטאפורית, אך כנראה איננה מסוגלת.

  לדוברת בשיר, שלא זכתה להגיע אל מחוז כיסופיה, לא נותר אלא רק על עצמה לספר, על עולמה הפנימי בלבד.
  היבט נוסף מתייחס לערך העבודה המתקשר לדימוי הנמלה. בספר משלי מופיע הפסוק המוכר: "לך אל הנמלה, עצל, ראה דרכיה וחכם" (פרק ו', פסוק 6). באותה שנה שבה כתבה רחל את השיר (1930), היא פרסמה מאמר על הספר הצרפתי "חיי נמלים" מאת מוריס מטרלינק. "הספר הוא שירת-הלל לנמלה, כותבת רחל ומצטטת את המחבר: "הנמלה היא אחד היצורים האציליים ביותר, הרחמניים ביותר, המסורים ביותר, הנדיבים ביותר על פני אדמתנו". בהמשך מציינת רחל שהמחבר מאמין שהתכונות המופלאות של הנמלה נובעות מ"אהבת הזולת ואהבת הדור הצעיר". היא סוקרת את האופן שבו תיאר מטרלינק את חיי הנמלים, ומתעכבת על פרט אחד, משמעותי מאוד בעיניה: "בשוב נמלה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא עמוסה משא גדול ממנה פי שלושה, ממהרות חברותיה לקראתה, מאכילות אותה, מוחות את האבק מעליה ומובילות אותה לקיטון (תא קטן) שבו היא שוקעת בשינה עמוקה". 

גם רחל שבה הביתה מדרך רחוקה, כשהיא נושאת משא כבד של בדידות וחולי. אבל היא לא זכתה לתמיכה וסיוע של חבריה וחברותיה. להפך, הם הרחיקו אותה מעליהם. בסוף הרשימה התייחסה רחל לתהייה של מחבר הספר אם "התופעות המדהימות" בחיי הנמלים מעידות על כך שהן חוננו, בדומה לבני-אדם, ב"ערך רוחני, [...] תקוות פאר סתומות". רחל הסכימה עם המחבר, וחיזקה את דעתו בשאלה אם היתרון השכלי של בני-האדם על היצורים האחרים "משנה שינוי כלשהו את חוקי היקום וחוקי הנצח?"; זוהי שאלה שתשובה בצידה, והמסקנה – "אכן, בפני אלה קטונו כנמלים".

  לפיכך, ניתן לפרש את הדימוי "צר עולמי כעולם נמלה" באופן הבא: מול מרחבי האין-סוף, בני-האדם קטנים כנמלים, למרות מעמדם הרם בין הנבראים. מכאן ניתן להסיק שרחל לא ראתה בנמלה יצור נחות, אלא יצור קטן – חלש בגופו וחזק בנפשו. מבחינה זו ישנה הקבלה בין הנמלה לבין המשוררת. אך נראה שזוהי הקבלה חלקית, משום שמצבה של המשוררת קשה מזה של הנמלה – היא כורעת תחת נטל של קושי גופני ונפשי ודרך החיים שלה היא "דרך מכאוב ודרך עמל" (עמל = א. עבודה קשה; ב. סבל). 
  לאור זאת, נראה כי תפקיד דימוי הנמלה הוא אירוני. מטרתו לשבור את המחשבה המקובלת באשר לאנושיותן של הנמלים ולהוכיח את בני-האדם הנוהגים בחלש בניכור ואף באכזריות.

יד ענקים מהי אותה "יד ענקים" העומדת בדרכן של הדוברת ושל הנמלה, ומונעת מכל אחת מהן להגיע אל צמרת עולמה?

  יד הענקים היא ייצוג של סיוט מתמשך, של כוח עליון מסתורי המתעתע בחלשים ממנו וגורם להם סבל. מעין מפלצת שטנית שאין אפשרות להשתלט עליה בגלל מימדיה העצומים ומהותה הזדונית. עוצמתה של ה"יד" מבליטה את חולשתן של הנמלה ושל הדוברת. שתיהן נאלצות לשנות כיוון עקב ההתנכלות התמידית. היד הזדונית משפיעה על חיי הדוברת הרצופים חרדה ופחד בלתי-מובנים. אפשר שיד הענקים היא ייצוגה המטאפורי של אותה סביבה חברתית מרושעת ומתנכרת, אליה הרגישה רחל שהיא משתייכת בשובה ארצה כשהיתה חולה ודחויה – זאת בניגוד לקהילה התומכת של הנמלים, שתוארה במאמר על הספר "חיי נמלים".

האכזבה מקסם השווא מתגלה באמצעות שתי מטאפורות המביעות תקווה, אושר וכיסופים: "חופי הפלא" ו- "אורות רחוקים". לפניהן מופיעים שני פעלים: "קראתם" ו- "כזבתם", המנפצים את האשליה. בשתי השורות האחרונות של השיר מתבררת הסיבה לרגשות הסבל והמרירות, הבאים לידי ביטוי באמצעות סימני השאלה הרטוריים. כגודל התקווה והציפייה, כך עומק האכזבה. "חופי הפלא" הקוראים ממרחק מתגלים ככזב, כמקסם שווא.

אמצעים אומנותיים 1. הדימוי המרכזי – עולמה של הדוברת כעולם נמלה (הן מהבחינה הפיזית והן מהבחינה הרוחנית-רעיונית). 2. המטאפורה המרכזית – "יד ענקים" כביטוי לגורל הזדוני, המשבש את דרכה של הדוברת למימוש עצמה ולהצלחה. 3. שאלות רטוריות – שאלות הסיום של השיר מבטאות את תחושת האכזבה והייאוש מאותם "חופי פלא" ו"אורות רחוקים" שהכזיבו, כלומר הטעו בדרך לאי-הגשמת השאיפות והחלומות. בנוסף לכך, שאלות אלו חושפות גם נימת מחאה התואמת את עוגמת-הנפש של הדוברת. סיכום רחל היתה אישה אינדיבידואליסטית שחיה לבד, למרות שהיו לה קשרים חברתיים רבים. היא נטלה על עצמה משימות רבות, למרות – ואולי משום – שמחלתה החלישה אותה מאוד מבחינה פיזית. כאישה שאפתנית ניסתה לפלס לעצמה דרך "אל צמרת", וחלמה להגיע אל "חופי הפלא" שכביכול קראו לה. אבל הדרך כלפי מעלה נבלמה על-ידי "יד ענקים", ו"חופי הפלא" התגלו כ"אורות רחוקים" וכוזבים. היו שראו בשיר "רק על עצמי" ביטוי לאכזבתה של רחל מחייה בארץ ישראל. לפני שעלתה ארצה היתה מלאת ציפיות וחלומות, ומשהגיעה גילתה את קשיי החיים בארץ, הן במישור הפרטי והן במישור החברתי.