מלחמת העולם השנייה-סיכום המלחמה וקרבות מפנה

מלחמת העולם השנייה

מבוא

המלחמה נפתחה עם ההתקפה הגרמנית על פולין ב-1.9.1939. היא נמשכה שש שנים והסתיימה עם כניעתה של יפן ב-10.8.1945. היא הייתה מלחמה טוטלית במלוא מובן המילה. כמעט כל מדינות העולם ,57 במספר, השתתפו בה, היא התפרסה על פני כל העולם והתנהלה ביבשה, בים, ובאוויר, ובכל השיטות והאמצעים המוכרים. מספר האבדות בנפש שנגרמו לצבאות היריבים עלה על 15 מיליון איש. האבדות בנפש של האוכלוסייה האזרחית היו כ-20 מיליון איש - ביניהם שישה מיליון יהודים.

שלבי המלחמה:

במהלכה של המלחמה היו תנודות רבות, אך ניתך להבחין ב 4 שלבים עיקריים:

• נמשך מספטמבר 1939 עד יוני 1940 – מצליח הצד התוקף לנצל את הכנותיו המוקדמות ואת יסוד ההפתעה. בשלב זה השתלטה גרמניה על מרביתה של אירופה המערבית ואילצה את אנגליה לסגת מיבשת אירופה ולהיערך לקרב על חייה.

• נמשך מיוני 1940 עד יוני 1941 – אנגליה נלחמת מלחמת יחיד מול כוחות עדיפים ומצליחה למנוע את הניצחון הגרמני.
• נמשך מיוני 1941 עד אוקטובר 1942 – שלב זה מתחיל עם פלישתה של גרמניה לרוסיה (מבצע ברברוסה), ומסתיים עם פתיחת מתקפת הנגד באל-עלמיין שבצפון אפריקה. בשלב זה מתפשטת המלחמה על פני העולם כולו. ארה"ב מצטרפת למלחמה בדצמבר 1941, אחרי מתקפה יפנית על פרל הרבור שבאי הוואי , ובכך נפתחת גם חזית במזרח הרחוק. בשלב זה משתפרים סיכוייה של אנגליה ובעלות בריתה לנצח, בעיקר אחרי כניסת ארה"ב למלחמה, אף על פי כן עדיין נרשמות לזכותו של הצד התוקף הצלחות גדולות.
• נמשך מאוקטובר 1942 עד 10 לאוגוסט 1945 – שלב זה מתחיל עם המפנה שחל בקרב "אל-עלמיין". לאחר שורה של קרבות מכריעים נוטה כף המאזניים לצד בעלות הברית, עד לניצחון הסופי, עם כניעתן ללא תנאי של איטליה, גרמניה ויפן.

הצדדים הלוחמים

הצדדים הלוחמים התארגנו על בסיס המדיניות אותה נקטו המעצמות בשנות ה-30. מצד אחד אנו מוצאים את גרמניה, איטליה ויפן, אשר כרתו ביניהן ברית על רקע המדיניות התוקפנית (מדינות אלה נפגעו במלה"ע ה-1 והרגישו שהן לא קיבלו מהמלחמה את מה שקיוו לו). מולן עמדו המדינות המכונות בעלות הברית: בראשן עמדו בריטניה וצרפת, שהובילו בשנות ה-30 את מדיניות הפייסנות והבינו מאוחר מדי שזאת הייתה טעות. ביוני 1941 הצטרפה אליהם בריה"מ, כאשר גרמניה הפרה את הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובדצמבר 1941 הצטרפה ארה"ב למלחמה בעקבות הפלישה היפנית על פרל הרבור. גרמניה, איטליה ויפן נקראו מדינות הציר, על שם הברית שנכרתה בין מוסוליני להיטלר בשם ציר רומא-ברלין. הצד השני נקרא בעלות הברית: בריטניה, צרפת, בריה"מ, ארה"ב.

שלב א' - ספטמבר 1939- יוני 1940:

המערכה בפולין

ב-1 בספטמבר חוצים מיליון וחצי חיילים גרמניים את הגבול הפולני ללא הכרזת מלחמה, הכניסה מלווה בהתקפה מהאוויר. בריטניה וצרפת הציגו אולטימאטום בפני היטלר לעצור את הפלישה ולסגת מפולין אחרת יממשו את התחייבותם לפולין, האולטימאטום לא נענה וב-3 בספטמבר הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה וכך החלה למעשה מלחמת העולם השנייה.
שלב זה של המערכת עומד בסימן ניצחונות גרמניים, האסטרטגיה הגרמנית מבוססת על שיטת הבליצקריג ("מלחמת בזק"), שמבוססת על פריצת החזית בגזרה צרה. הזרמת כוחות ניידים ומהירים דרך הפירצה, איגוף האויב מהצד ומאחור בשילוב כוחות ארטילריה ואוויר כשהמתקפה מבוססת על הפתעה, שילוב כוחות אוויר, ים ויבשה, פגיעה באוכלוסיה האזרחית בשטח האויב באמצעות הפצצה מהאוויר של ערים, כפרים ודרכי תחבורה על מנת לזרוע בהלה ואיבוד עשתונות בקרב האויב.
תוך פחות מחודש הצבא הפולני חוסל, הבירה ורשה נכנעה ופולין מחולקת בין רוסיה וגרמניה כשהרוסים ממשים את הסעיפים הסודיים של הסכם "ריבנטרופ - מולוטוב" ומשתלטים על מזרח פולין ואילו גרמניה מספחת אליה את מערב פולין ובמרכז פולין מקימה מדינת חסות (פרוטקטורט) שנקרא אזור הממשל הכללי ("גנרל גוברנמן") ובראשה מושל גרמני בשם ד"ר הנס פרנק.

בשעה שגרמניה השתלטה על פולין, בריטניה וצרפת גילו התאפקות מוזרה של חוסר פעילות בחזית המערב, מצב זה של חוסר פעילות בחזית המערב נקרא "המלחמה המדומה" והוא נמשך יותר מחצי שנה והגרמנים מנצלים זאת להמשך הקרבות. לאחר כיבוש פולין, היעד הבא של היטלר היה להשתלט על החופים המערביים של אירופה. דנמרק נכנעת לכיבוש הגרמני והופכת לפרוטקטורט לדוגמא, משום שהדנים נחשבו מהגזע הארי, המלך וממשלתו נשארו על כנם בדנמרק ועד 1943 הגרמנים נמנעים מלהתערב בעיניינים הפנימיים של דנמרק. לאחר מכן היטלר פונה לנורבגיה שכיבושה הושג באמצעות שיתוף הפעולה של קוויזלינג, משתף פעולה נורבגי שהפך לשליט בובה ושמו הפך לשם נרדף לבוגד.

כיבוש מדינות השפלה ונס דנקרק

בבריטניה מתחלף ראש הממשלה צ'מברלין בעקבות הכישלון בנורבגיה והמלך ממנה את צ'רצ'יל לראש הממשלה. לאחר נפילת נורבגיה הגרמנים ממהרים לקראת חיסול צרפת, הם נמנעים מלהיכנס דרך קו מז'ינו, הם עוקפים אותו באמצעות מדינות השפלה (הולנד ובלגיה), הולנד נופלת לאחר 4 ימים של התקפות מסיביות מהאוויר בשיתוף פעולה של בוגדים הולנדים, המלכה ההולנדית וממשלתה נמלטו לאנגליה ובמקומה מונה מושל נאצי שעמד בראש השלטון בהולנד.

הבלגים ניסו לעקב את התקדמות הגרמנים עד לבוא העזרה הבריטית-צרפתית, אך הגרמנים כבשו בקלות את לוקסמבורג, וחדרו לבלגיה מדרום כשהם מתקדמים במהירות מכיוון התעלה, המלך הבלגי, ליאו פולד, נכנע וחיל המשלוח הבריטי שכלל למעלה מ350 אלף חיילים, נלכד בצפון צרפת בחוף דנקרק. היה חשש שאותו כוח יחוסל על ידי הגרמנים וכאן מתחיל אחד המבצעים הנועזים במלחמה, במשך שבוע ימים מתגייסים כל הבריטים בעלי כלי שיט ומפנים בחזרה את החיילים לבריטניה תחת מטר הפגזות והפצצות. טייסי חיל האוויר הבריטי מנהלים קרב מדהים מול הטייסים הגרמניים שהייתה להם עדיפות מספרית עצומה.
הגרמנים לא חיסלו את הכוח הבריטי ממספר סיבות:
1. האזור היה משופע בחולות ובביצות והגרמנים חששו שהטנקים הגרמניים ישקעו בבוץ ויתקעו בו.
2. גרינג, מפקד חיל האוויר הגרמני, רצה את כל התהילה לחיל האוויר וחשב שיוכל להשמיד את הכוח רק באמצעות הפגזות מהאוויר, הוא אומנם ניסה אך לא הצליח.
3. היטלר כנראה התכוון לאחר כיבוש צרפת להציע שלום לבריטניה ועשה מעין מחווה כלפי הבריטים.

נפילת צרפת וחלוקתה

צרפת נופלת במהירות מדהימה בידי גרמניה. לאחר שהממשלה מתפטרת, ראש ממשלה חדש בשם לאוול מקבל את השליטה על צרפת ולצידו יעמוד הגנרל פטן שהיה בן 84 גיבור מלחמת העולם הראשונה, הם פנו לגרמנים בבקשה לחתום על שביתת נשק. על פי ההסכם, צרפת מתחלקת, כל צפון המדינה כולל העיר פריז תחת שליטה ישירה של גרמניה ואילו בחלקה הדרומי תקום מדינת חסות שבירתה תהיה העיר וישי ועל שמה גם תיקרא מדינת החסות. הממשל שיתף פעולה עם הגרמנים, ושטחי האימפריה הצרפתית גם הם הפכו לשטחי וישי שהפכו גם הם הפכו למשתפי פעולה עם גרמניה. מעטים הצליחו להימלט מצרפת והצטרפו לגנרל דה גול שישב בלונדון והקים את "צבא צרפת החופשית".
כניעת צרפת סימלה את החיסול הסופי של הסדר האירופאי שנקבע בחוזה ורסאי. הייתה זו שעתו הגדולה של היטלר, כל המעצמות באירופה חוץ מבריטניה היו נתונות תחת שלטונו או בברית איתו והיה נדמה להיטלר ולעולם ששום כוח לא יוכל לעמוד מול מלחמת הבזק של מכונת המלחמה הגרמנית.

השלב הרביעי - הדרך לניצחון 1942 עד 1945

קרבות מכריעים

ההצלחה שליוותה את הצבאות של ארצות הציר בשלוש השנים הראשונות של המלחמה החלה לפנות להם עורף במחצית השנייה של שנת 1942. המפנים במלחמה התרחשו במחצית שנת 1942 בחזיתות מרוחקות זו מזו. אל-עלמיין בצפון אפריקה, סטלינגרד בדרום רוסיה, וקרבות אי האלמוגים ומדווי במזרח הרחוק. קרב אי האלמוגים היה מכריע מפני שהציל את אוסטרליה מכיבוש יפני ואילו קרב מידווי הביא לפגיעה קשה בצי היפני ובחיל האוויר שלה, דבר שעזר בסופו של דבר לארה"ב. בצפון אפריקה התרחש קרב אל-עלמיין שבו עצרו הבריטים את ההתקדמות הגרמנית ליד אלכסנדריה שבמצרים. כתוצאה מהקרב החל תהליך הנסיגה הגרמנית מצפון אפריקה. (וארץ ישראל ניצלה מכיבוש) בבריה"מ בנובמבר 1942 התרחש קרב סטלינגרד. הקרב נמשך עד פברואר 1943 ובו נהרגו למעלה מ-300 אלף חיילים גרמניים. גם כאן, כתוצאה מהקרב החלה נסיגה גרמנית משטחי בריה"מ.

• לסיכום, לאחר המערכות באל עלמיין, סטלינגרד ומדווי עברו בעלות הברית מהתגוננות להתקפה.

תבוסתה של איטליה

עם כיבוש צפון אפריקה החליטו בעלות הברית לפלוש למערב-אירופה דרך איטליה. בפלישה זו השתתפו כוחות בריטים ואמריקאיים. ההתקדמות הייתה מאוד איטית ונמשכה כשנה, בעיקר מפני שגרמניה באה לעזרתה של איטליה.

מפלת גרמניה בחזית המזרחית (רוסיה)

למתקפה הרוסית הענקית, שהחלה עם בלימת הגרמנים בסטלינגרד, היו שלושה יעדים: הראשון, לסלק את הגרמנים מכל שטחי בריה"מ. השני, לשחרר את ארצות מזרח אירופה מהכיבוש הנאצי. השלישי, לחדור לגרמניה ולכבוש את ברלין. הצבא האדום פעל לאורך חזית של כ-3000 ק"מ, מהים הצפוני ועד לים השחור. הם פעלו בארבעה ראשי חץ: האחד לכיוון פינלנד, השני בכיוון המדינות הבלטיות, השלישי בכיוון פולין והרביעי בכיוון רומניה והבלקאן. ב-1944 התקדמו הרוסים ללא הפסקה. עד סוף 1944 נכנעה פינלנד, נכבשו רוב שטחי הארצות הבלטיות ושטחי פולין עד הנהר הויסלה שליד ורשה. רומניה נכנעה, בולגריה נכבשה ועברה לצד ברית המועצות והרוסים חדרו להונגריה ויוגוסלביה. בתחילת ינואר 1945 פרצו הרוסים לשלזיה ולפרוסיה המזרחית - זאת הייתה המתקפה הגדולה ביותר במלחמה ולא היה שום כוח גרמני שיוכל לעצרה. באפריל 1945, יחד עם שחרור צ'כוסלובקיה נכנס הצבא האדום לברלין. (במקביל התקדמו גם מעצמות המערב).

לסיכום, כל מזרח אירופה, כולל צ'כוסלובקיה שוחרר ע"י הצבא האדום. למצב זה היו השלכות מרחיקות לכת על גורל אירופה.

הפלישה לנורמנדי ומפלת גרמניה בחזית המערבית

בסוף 1943 החליטו צ'רצ'יל , רוזוולט וסטאלין, בועידת טהרן, כי יש לפתוח חזית נוספת באירופה במקביל למתקפה הרוסית ולמתקפה באיטליה. היעד שנבחר היה חוף נורמנדיה שבצפון מערב צרפת.

ב-6.6.1944 נפתחה "החזית השנייה" הגדולה במערב, עם נחיתת צבאות בעלות הברית בנורמנדיה שבצרפת. זאת הייתה הפלישה הגדולה בהיסטוריה, המבצע כונה "אוברלורד", כמפקד הכוח מונה הגנרל אייזנהוואר האמריקאי. הגרמנים ידעו שצפויה פלישה, אך הם שיערו כי היא תיערך במקום הקרוב לאנגליה ז.א. במקום הצר של תעלת לה-מאנש, ולא תיארו לעצמם כי תתבצע בחוף נורמנדיה, שם הציבו כוחות מעטים בלבד (בפיקודו של רומל). בחיפוי אלפי מטוסי קרב ומפציצים התקרבו כ 4,200 כלי שיט, שהנחיתו אלפי חיילים אמריקאים ובריטים על חופי נורמנדיה. בשלושת הימים הראשונים הצליחו לנחות כ 300 אלף חיילים. למרות הפלישה המוצלחת התקדמות בעלות הברית הייתה קשה נוכח ההתנגדות העיקשת של הגרמנים.הגרמנים הכניסו לשימוש כלי נשק חדישים, "פצצות מעופפות" (v1) וטילים (v2) , שהיו בעלי ראש של 1,000 ק"ג חומר נפץ וגרמו לאבדות רבות בקרב החיילים ובקרב האוכלוסייה האזרחית בלונדון , שם נחתו פצצות רבות . במקביל לפלישה ערכו מטוסי ארצות הברית ובריטניה הפצצות כבדות על מאגרי הדלק של הגרמנים , ועל ריכוזי אוכלוסייה , כמו העיר דרזדן , שנהרסה כליל תוך שלושה ימים. הכוחות האנגלים התקדמו צפונה, אל עבר ארצות השפלה. הכוחות האמריקאים פנו אל עבר פריס. במקביל הועלו יחידות של צבאות הברית בחופה הדרומי של צרפת והתקדמו צפונה. באוגוסט 1944 שוחררה פריס, בספטמבר בריסל ובסתיו הגיעו צבאות בעלות הברית לאזור הריין.

ועידת יאלטה

משקרב סיום המלחמה ,בפברואר 1945, נועדו שוב, "שלושת הגדולים" , סטאלין, רוזזולט וצ'רצ'יל. הפעם התקיימה הועידה ביאלטה שבחצי האי קרים. בועידה דנו על הסדרים הקשורים בסיום המלחמה. הוחלט כי גרמניה תחולק לארבעה אזורי כיבוש, אזור לכל אחת מבעלות הברית (צרפת הוזמנה להצטרף) וכן יעשה גם בברלין. הצבא הגרמני והתעשייה הכבדה יפורקו. ייעשו פעולות לעקירת הנאציזם מתוך העם הגרמני, כולל העמדה למשפט על פשעי מלחמה. כמו כן הוחלט שבכל ארץ ששוחררה מהנאצים יערכו בחירות דמוקרטיות ויאפשרו לאזרחים לקבוע את צורת השלטון הרצויה להם. הוחלט גם על הקמת גוף בינלאומי חדש: "האומות המאוחדות" ובנוסף, התחייב סטאלין להצטרף למלחמה נגד יפן שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה.

סיום המלחמה באירופה

על אף מאמציהם של הגרמנים לעצור את ההתקדמות של בעלות הברית, שוחררו כל ארצות מערב אירופה וההתקפה המכרעת על גרמניה החלה באביב 1945. באפריל 1945 נפגש הצבא הרוסי עם צבא מעצמות המערב על אדמת גרמניה על נהר האלבה. הצבא הגרמני התפורר למעשה ונכנע למנצחים. ב-30 באפריל 1945 התאבד היטלר במוצב הפיקוד שלו במרכז ברלין, יחד עם אשתו אווה בראון. ב-7 במאי 1945 נכנעו מפקדי הצבא הגרמני לצבאות הברית.

תבוסת יפן

לאחר קרב מדווי עברה היוזמה בחזית המזרח הרחוק לידי בעלות הברית. הכוחות האמריקאים פעלו עד יפן בכיוון האוקיינוס השקט בשתי חזיתות מבצעיות:

• חזית האוקיינוס השקט המרכזית בפיקוד אדמירל נימיץ, פעלה נגד יפן מכיוון מזרח ודרום מזרח.
• חזית דרום מערב האוקיינוס השקט, בפיקוד גנרל מקארתור, פעלה כגד יפן מכיוון דרום.

בנוסף לכך פעלו נגד יפן עוצבות מפציצים כבדים מבסיסים בסין ובסיסים באיי האוקיינוס השקט המרכזי. ב-1943 נכבשה מחדש גינאה החדשה ובכך הובטח ביטחונה של אוסטרליה. בסתיו 1944 נחלו האמריקאים בביצוע התוכנית לכיבוש מחדש של הפיליפינים. בנסיבות אלו החליטו ראשי הצבא היפני, כי הגיעה השעה להטיל למערכה את הצי היפני כולו על מנת להביא לתבוסת הצי האמריקאי. החלטה זו הולידה ב-25.10.1944 את הקרב על מפרץ לייטי, הנחשב לגדול הקרבות הימיים בהיסטוריה. בקרב זה ספגו היפנים אבדות כבדות. הדבר הותיר בידי הצי האמריקאי שליטה מלאה במימי הפיליפינים. חודשים ספורים לאחר מכן, הושלם כיבוש הפיליפינים במלחמה יבשתית עיקשת. מתחילת 1945 הלכו וגברו ההפצצות האסטרטגיות האמריקאיות על יפן באמצעות מפציצי ענק. כוחות הצי האמריקאי הטילו מצור ימי על יפן ואף החלו לעסוק בהפגזת חופי יפן. עמידתה של יפן הלכה ונחלשה, זאת למרות ניסיונם של אלפי הטייסים המתאבדים ה"קמיקאזה" (שתפקידם היה להתרסק עם מטוס מלא חומר נפץ על אוניות האויב), להרתיע את האמריקאים מפני פלישה ליפן. לאחר מפלתה של גרמניה החלו בעלות הברית בתכנון מבצעי נחיתה ענקיים אל יפן עצמה.

ועידת פוטסדאם

ביולי 1945 התקיימה בפוטסדאם שליד ברלין ועידה נוספת של מנהיגי בעלות הברית . הפעם השתתפו סטאלין, טרומן כנשיא ארצות הברית שכן רוזוולט נפטר , ואטלי כראש ממשלת בריטניה, במקום צ'רצ'יל שנוצח בבחירות. בועידה חזרו ואישרו את ההחלטות שהתקבלו בועידת יאלטה והוסיפו החלטה בדבר ריכוז כל המאמצים לניצחון על יפן.

פצצות האטום וכניעת יפן

ב-26 ביולי הוגש ליפן על ידי בעלות הברית אולטימאטום שנודע בשם: "הכרזת פוטסדאם" ובו שמונה תנאי כניעה. במשך חודש יולי השמיעו היפנים הצהרות הססניות. בסופו של דבר, החליט הנשיא טרומן (שנכנס לתפקיד באפריל 1945, אחרי מותו של רוזוולט), להטיל פצצת אטום על יפן. הנימוק הרשמי של טרומן להטלת הפצצות היה "הצורך להציל מאות אלפים אמריקנים ויפנים כאחד" שכן היה חשש שהמשך המלחמה יגבה קורבנות רבים נוספים. יחד עם זאת , נראה כי היו סיבות נוספות כמו הרצון לבדוק את הנזק האמיתי שגורמת הפצצה על ריכוזי אוכלוסייה ובמיוחד הייתה זו הפגנת כוח מרתיעה לעתיד כלפי ברית המועצות , שחילוקי דעות עמה התחילו להתגלות בתקופה זו. פצצת האטום הראשונה, מסוג אורניום, הוטלה על הירושימה ב-6.8.1945 וגרמה למותם של כ-80 אלף איש ולחורבנה של כל העיר. יומיים לאחר מכן, ב-8.8.1945 הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן, וצבאותיה פלשו למנצ'וריה, דרום סחלין וקוריאה. למחרת ב-9.8.1945 הטילו האמריקאים את פצצת האטום השנייה, מסוג פלוטוניום, על העיר נגסאקי. פצצה זו גרמה להרס של כמחצית העיר ולמותם של כ-50 אלף איש. ב-10.8.1945 העבירה ממשלת יפן הודעת כניעה. בתחילת ספטמבר 1945 חתמו היפנים על מסמכי הכניעה ובזה הגיעה לסיומה מלה"ע ה-2.