מדירה לדירה / ש"י עגנון

אקספוזיציה

הסיפור פותח בתיאור מצבו הבריאותי של הגיבור, המספר עצמו (מספר גיבור). בקורי הרופא בביתו נעשו תכופים. ביתו נתמלא במגוון תרופות, אך אלו לא הביאו מזור למחלתו. להפך- גופו תש, שפתיו נפצעו, גרונו ניחר לשונו העלתה קרום ושיעול אחז בו. המספר מיואש מעצמו. למרות שימות האביב הגיעו ונעשה יותר חם, הוא לא נרפא ממחלותיו. ימות האביב הם סימן לאופטימיות וברגע שהמספר מוציא את עצמו מהעולם הוא אינו יכול להתרפא עמו. כל העולם מצוי בפריחה והתחדשות מלבד המספר. הוא ממשיך להיות חולה, ששום תרופה איננה מקלה על ייסוריו. מחלות המספר אינן כה נוראיות: כאבי גרון, שיעול וכדו‘. הוא חיי בבדידות אך הוא מציין את זוג הציפורים הבונות לעצמן קן- בית. הן מהוות אנלוגיה ניגודית למספר החי בבדידותו. המספר מקבל את עצת רופאו לעקור לעיר אחרת, לתל אביב, על מנת שאוויר הים יביא מזור לייסוריו. הרופא מבין, ככל הנראה, שהבעיה איננה גופנית, אלה נעוצה ברגש. באקספוזיציה לא מתקבל הרושם שהרופא יודע מה היא המחלה. הרופא כותב שמות של נשים על גבי פתקים ותוחב פתקים אלו לכיסו או שם אותם ברצועת שעונו. התנהגות הרופא מלמדת על כך שאין דעתו נתונה לחולה. הוא איננו קשוב למי שמסור בידיו. הרופא חושב על עצמו וענייניו. התנהגות זו מעידה שאולי הריפוי יבוא ממקום אחר. האקספוזיציה מציגה דמות שטוחה - הרופא, דמות המייצגת את האדם הטיפוסי בעולמינו. מקום ההתרחשות הוא ביתו של המספר שכולו מאופיין ומאובזר על ידי החולי. רק בסיום האקספוזיציה נפתח חלון בבית. הדמויות באקספוזיציה הן הגיבור והרופא. באקספוזיציה עולה הבעיה המרכזית שבה עוסק הגיבור. בעיה זו נפתרת בסוף ולכן הסיפור בעל סוף סגור.

החדר בתל אביב

המספר עובר לת“א עפ“י עצת רופאו. הוא שוכר חדר צר ונמוך. חדר שחלונותיו פונים לרחוב הסואן והרועש. המספר איננו מוצא מנוח בדירה זו, שכן הקולות הרועשים מן הרחוב חודרים אל תוך הדירה ביום ובלילה. צעקות של מוכרי גזוז וגלידה, רעש מנועי אוטובוסים, קשקוש גלגלי עגולת האנשים המהלכים ברחוב. נוסף לכל הצרות הללו קפחה השמש על חדרו ולהטה אותו כגיהינום. המספר שכל רצונו לנוח, מוצא עצמו ער בימים ובלילות. גם מיתרונות הים הוא איננו נהנה, שכן הוא כל כך חסר מנוח ותשוש, פיזית ונפשית, עד שאין לו כוח לפשוט את בגדיו ולחלוץ את נעליו, כדי להשתכשך במי הים.

התינוק בובי והגיבור

בובי הוא ילד קטן וחלוש, חולה ומלוכלך, שזבובים ויתושים עומדים על פצעיו כל היום. הילד הקטן מוזנח לא רק מבחינה גופנית, אלא בעיקר מבחינה רגשית. הוריו שעוסקים בענייניהם אינם פנויים לתת לא תשומת לב ואהבה. עד שבא המספר לגור בביתם, גדל בובי בבית סבתו. הורי התינוק התעלמו מקיומו וצרכיו הן הפיזיים והן הרגשיים. בימים הם נהגו להשאיר בידי הילד מעט מזון, לתת לו הוראות מה יעשה והלכו לעיסוקיהם, כשהם משאירים את בנם לשבת לבדו על אסקופת הבית. הילד מתואר כבעל חיים: ”רבוץ על אסקופת הבית מלחך עפר, קולף סיד מהקיר ואוכל“. כשהמספר יוצא מחדרו הילד הבודד והזנוח קופץ עליו, נצמד לגופו ומבקש את תשומת ליבו. כשהמספר היה מרימו, נהג הילד לתחוב את אצבעותיו בעיני המספר ולחייך. הילד שראה את השתקפות בבואתו בעיני המספר צהל משמחה וקרא לו דוד דוד. דבקות הילד והקרבה שנקט עם המספר לא נעמו לו בכלל (לפחות לפי הצהרתו המילולית). בלילה התינוק בוכה וגונח שעות ארוכות. צרחותיו מדירות שינה מעיני המספר. הוריו שעכשיו סמוכים אליו פיזית אינם קמים להרגיעו, אלא נותנים לו להמשיך ולבכות. המספר שמעיד על עצמו שליבו לא נמשך אחר הילד והוא איננו אוהבו, חושב עליו בלילה. הוא דואג לשלומו כשהוא בוכה וחושש אף יותר כשהוא מפסיק לבכות- שמא מת. (מכאן ניתן להסיק, שבתוך תוכו המספר חש קרבה לילד אך אינו מודה בה).

אנלוגיה בין בובי והגיבור

הילד והמספר הן דמויות אנלוגיות זו לזו. שניהם בודדים בעולמם. למספר אין משפחה ולילד, למרות שיש משפחה, הורים ואף סבתא, הוא זרוק לבדו למשך כל שעות היום ונתון בבדידותו המעיקה. המספר איננו רוצה למעט מבדידותו. הוא איננו יודע שמקור חוליו היא הבדידות. הוא רואה בהתנהגות התינוק מטרד. על אף שהוא יודע שהילד זקוק לתשומת לב, הוא לא מעוניין לתת לו אותה. עד כי הוא מעדיף להישאר בחדרו המחניק והמעיק ולא לעבור על האסקופה ולפגוש את התינוק למרות שתמיד לבסוף הוא נשבר ויוצא החוצה. אנו רואים שהתינוק יוצא קרבה גופנית עם המספר. המספר מצטייר אף הוא, כרבות מהדמויות המופיעות בעלילה, כאדם קר ומנוכר. חסרון שמו מעדי על המרחק שהוא יוצר. המספר איננו אוהב את הקרבה שהילד נוקט כלפיו. הוא מבקש להתחמק ממנה כלא רואה את צורכי הילד הקטן, אך לבסוף נכנע לה. המספר אמנם מציג עצמו כמסכן הנאלץ להתעסק עם תינוק מטונף וחולני, אך העובדה שהוא נעתר לבסוף לצרכי הילד (מרים אותו ונותן לו לגעת בעיניו), מלמדת על שהוא זקוק לקשר הזה לא פחות מהילד, אלא שבשלב זה הוא עוד לא מודה בכך. הילד מתעסק בעיני המספר. ידוע שהעיניים הן ראי לנפש. הילד הבודד רוצה לגעת בנפשו של המספר, ליצור קשר חם איתו. הילד קורא לו דויט - דוד. לשון קרבה ומשפחתיות. אמנם המספר איננו מתרשם מכך בתחילה, ואף רואה בכך מטרד, אך במשך הזמן הפעולות הללו יפעלו את פעולתן על נפשו הבודדה והחולה. חבריו של המספר אינם דואגים לו. הם מפצירים בו לעזוב את דירתו הרועשת, ולחפש שלווה בבית נוח יותר. הם מחפשים פתרונות חיצוניים בשעה שהבעיה עמוקה יותר. הם לא מבינים לנפשו ולא יורדים לשורש מצוקתו. המספר שהוא אדם פסיבי איננו ממהר לשנות ולהטיב את מצבו. ידידתו אשה פעלתנית ומעשית מוצאת לו חדר בבית נאה ושלו. והיא אף לוקחת אותו לראות את המקום.

הבית שמחוץ לעיר

הבית שמחוץ לעיר הוא אנטיתזה לבית בתל אביב המתואר כגיהינום. הבית נמצא על גבעה מוקפת פרדסים וכרמים. סביב הבית עצים נאים ודשאים. בחצר בריכת דגים. זהו גן עדן עלי אדמות. למעשה זהו הבית שהמספר חלם עליו. בעלי הבית הם זוג זקנים המקבלים אותו במאור פנים. החדר שבו הם יושבים הוא קריר, חדר שרוחות מנשבות בו. הם מכבדים אותו במים קרים, הזקן מתואר כבעל עיניים כחולות (צבע קר) ומלאות עצב. אמנם האנשים נעימים ומנומסים, אח האווירה קרה. הבית הקריר אנלוגי לאנשים החיים בו. לזוג המבוגרים בת שעזבה את הבית והלכה לחיות בקבוצה. הבית ריק מילדים וקולות אנושיים. הבית ריקני וקריר תרתי משמע.

חדרה של הבת

חדרה של הבת, שאותו עמד המספר לשכור היה חדר נאה המעוטר בכלים פשוטים, שאף אחד מהם איננו מיותר. על הקיר תלויה תמונה שציירה הבת: ”ציור של נערה שנשתיירה יחידה בשדה ומביטה בחמה השוקעת“. הציור מעיד על המתרחש בנפשה, על מהות קשריה עם בני ביתה ועונה לשאלה מדוע עזבה את הבית, שנראה שאין נפלא ממנו. תיאור חדרה של הבת מחזק את התחושה שלמרות אדיבותם של בעלי הבית והנינוחות המוקרנת מהם ומביתם, האמת היא שאין שם אווירה חמה.

עזיבת הדירה הרועשת

המספר מעוניין לעזוב את הדירה הרועשת ולהיפטר מנוכחות הילד החולה והמזוהם אשר הדביק אותו בדלקת עיניים. במשך שמונה ימים טייל המספר ברחבי הארץ. הוא פוגש אנשים השמחים בעמלם. פוגש ילדים בריאים ונקיים וכשהוא מרים ילד הוא חש כאילו ”רוח טהרה עברה על פניו“ - בניגוד לתחושותיו כשהרים את בובי.

החזרה לתל אביב

המספר חוזר לתל אביב, ובעודו ברכבת ליבו שמח שהחדר בדירה הנאה והקרירה מוזמן לו. הוא מתאווה לשינה עמוקה. כל הדרך מתחנת הרכבת עד לבית שמחוץ לעיר הוא משוחח שיחה ערה עם הסבל הנושא את מיטלטליו. משהגיעו לבית נפלה ביניהם דממה. למרות הבית הנאה, קול ציוץ הציפורים והרוח שנשבה מהגן אומר המספר: ”מפל ליבי פתאום, והבטתי על אסקופת הבית. נקיה וצחה עמדה האסקופה... אבל אותו תינוק לא ישב שם ולא קפץ עלי ולא נתלה בי ולא פשט ידיו כנגדי. דמומים נעו הפרחים על האסקופה וכל תינוק לא היה שם“. רק כשמגיע גיבורנו אל מפתן ביתו של הזקן, הוא מבין מה חסר לו. הבית אומנם נאה עד מאד, הוא איננו חם כגיהינום כמו דירתו הקודמת בתל אביב. זהו בית שקט ולא רועש אבל הוא ריקני. המספר חש בהעדרם של קולות אנושיים חמים. הוא זקוק למגע חם ואוהב. אמנם זוג הקשישים קבלוהו במאור פנים והכריזו בפניו שהחדר מוכן עבורו, אך כעת אין לא עניין בנימוסים מעודנים, הוא חפץ בקשר אישי, במגע. ביתם מקרין הסתייגות, ופרישה ניתוק מהעולם והתבדלות. בעמדו מול האסקופה הריקה הוא חש בחסרון הילד הקופץ עליו ונתלה בו. הוא היה זקוק לנגיעת הילד בעיניו, נגיעה שמסמלת את הנגיעה בנפשו. כעט הוא מבין שהבדידות וחוסר של אינטראקציה בין אישית הם המקור לחוליו. בלא אומר דבר הוא סובב על עקביו וחוזר אל הדירה הרועשת.

השיבה לדירה הרועשת בתל אביב

אל הבית בתל אביב הוא צועד בשתיקה ובכובד ראש כשל אדם שעורך חשבון נפש עם עצמו. לצידו הסבל, הנושא את מיטלטליו. ”על אסקופת הבית שכב התינוק מלוכלך בפצעים. ריסי עיניו מעורים זה בזה ומין לפלוף ירקרק חיפה עליהם“. מצבו של הילד היה רע. המספר תוהה אם הילד יכול לראות דבר בעיניו. והנה למרות מצבו העגום של הילד הוא רואה או מרגיש בנוכחותו, ובשארית כוחו קורא לו דוייט, דוייט. המספר נוטל את הילד מרצונו שלו. הילד חולה ותשוש מכדי לבוא אליו. הילד מחזיר למספר חיבוק חזק בכל הכוח שהיה בו. המספר מבחין בחומו הגבוה של הילד, ולדבר שתי משמעויות: א. הילד קודח מחום. ב. הילד מעביר חום גוף אנושי ואהבת אמת למספר. נפשו של המספר נקשרת בנפש הילד האומלל. הוא חש בשמחתו האמיתית של הילד על בואו. הילד נרדם בשלווה על כתפי המספר. רק אחרי שהוא נוכח לדעת שהתינוק רגוע הוא מניחו במיטתו, ואח“כ עולה לחדרו. החדר היה מזוהם, המספר אומר האירוניה שמרוב אבר בו לא ראו את האשפה. וכ“ז הוא פושט בגדיו. ובניגוד לתחילת העלילה שהוא לא מצליח אפילו לפשוט בגדיו בשל הלאות שפשטה בו. למרות קולות הרעש והשאון הוא שלו ונינוח.

סיום הסיפור

סיומו של הסיפור הוא סגור. בעיית המספר נפתרה.

הרעיון המרכזי בעלילת הסיפור הוא ניכור האדם לזולתו

הורי הילד מנוכרים לבנם. הם נותנים לו לחיות בבדידות ועזובה במשך היום, ולא שועים לבכיותיו בלילה. המספר עצמו דואג רק לנוחותו ומנוחתו, ולא אכפת לו מן הילד המשווע לקרבה. הוא עובר מדירה לדירה ולא מוצא מנוח לנפשו. המספר שובר את מעגל הניכור בסיפור, על ידי כך שחש צורך להיות קרוב לילד העזוב ולהעניק לו יחס אנושי שהיה כה זקוק לו. הילד שאיבד תקווה משעזבו המספר, עכשיו התעורר לחיים. המספר שהסתובב בארץ, יודע להעריך את מה שהפגין כלפיו הילד- רגשות תמים וכנים. הוא מבין את מהות החיים. לא העושר או האסתטיקה החיצונית חשובים, אלא האהדה והאהבה ההדדית שבין איש לרעהו. הוא ער לכך שהחיצוניות והחומריות הם בני חלוף, ואילו הקשר העמוק בין איש לרעהו הוא הדבר המשמעותי.

מוטיבים בסיפור

מוטיב המחלה - בתחילת הסיפור מתאר המספר את מצבו. התרופות הרבות לא ריפאוהו. כל מהות המעבר מדירה לדירה הוא על מנת להירפא מחוליו. למעשה הדבר המהותי בעלילת הסיפור היא מחלת המספר.

מוטיב השינה - כמה פעמים בסיפור מוזכרת כמיהתו של המספר לשינה. כשהוא בחדר בתל אביב קשה לו לישון מחמת הרעש. כששכר את החדר בבית הנאה הוא שמח על שיוכל לישון שם. שינה היא התנתקות מהחיים ומהמציאות. יש בשינה חלקיק מן המוות. נראה שהמספר שכל כך נכסף לשינה, מוצא בה בריחה ממצוקותיו, במקום לפתרן. רק כשהוא חש בחסרון הילד, חסרון ברגש האנושי, הוא מתעשת ויודע את מהות תפקידו בחיים ומבין מה באמת חסר לו. לאחר שהוא חוזר אל בית הילד, מחבקו ומרגיעו, הוא נרגע בעצמו. כגודל הנתינה - גודל הקבלה והנה בסוף הסיפור הוא שוכב על המיטה, אך איננו כמהה לשינה. הוא מלא בשלווה.