הצגת המקור של הדף "פעולות עזרה ונסיונות הצלה למען יהודי אירופה"

===הבריגדה היהודית===

מראשית המלחמה פנו הסוכנות היהודית ומנהיגי היישוב לבריטים בבקשה להקים כוח  צבאי יהודי, שיילחם לצד בעלות הברית נגד גרמניה הנאצית. חיים וייצמן ניהל משא ומתן מטעם ההסתדרות הציונית עם הממשל הבריטי, בנסיון להוציא לפועל הצעה זו.
הרשויות הבריטיות נטו לקבל את ההצעות, מסיבות מדיניות וצבאיות, אך שיקולים נגדיים הביאו לדחיית צעדי הביצוע מפעם לפעם. בסוף 1939 החלו הבריטים, ללא שיתופה של הסוכנות היהודית ולמרות התנגדותה, בגיוס בעלי מקצועות טכניים – צבאיים ובהקמת פלוגות חפרים שכללו יהודים וערבים.

כוחות אלה נשלחו במהלך 1940 לחזית צפרת, כדי לסייע בעבודות ביצורים. ביולי 1940, נוכח התפשטות המלחמה למזה"ת, הצטרפה הסוכנות לגיוס, והוא כלל עתה גם יחידות עבריות וכן יחידות להגנה על הארץ מפני פלישה אפשרית. 

באוגוסט 1942 הוכרז על הקמתו של רגימנט ארץ ישראלי, שיורכב מ- 3 גדודים יהודיים ומגדוד ערבי. הנהגת היישוב חתרה להקמתו של כוח לוחם יהודי בעזרתם של הבריטים. ואולם, אף שחוגים מסוימים בממשל ובצבא הבריטי הסכימו לכך, היתה ידם של המתנגדים העליונה.

הסוכנות היהודית המשיכה במשא ומתן, ובמהלכו הסכימה למסגרות הגיוס שהכתיבו הבריטים. עם הזמן הצליחה הסוכנות לשחוק את ההתנגדות הבריטית ולהתקדם צעד צעד:מפלוגות מעורבות לפלוגות עבריות, מפיקוד בריטי לפיקוד יהודי, מיחידות חפרים ליחידות טכניות, ומכאן לפלוגות חיל רגלים ולסוללות תותחנים, ובסוף 1942לגדודים עבריים. בשנות המלחמה הראשונות היתה סיסמתה העיקרית של ההתנדבות "הגנה על ארץ ישראל". מסוף 1942 ואילך איבדה סיסמה זו את משמעותה, לנוכח התפנית במהלך המלחמה העולמית והתרחקות הסכנה מגבולות הארץ.בקרב המתנדבים גבר הרצון להילחם נגד הגרמנים ולהיות בין הנוקמים את נקמתם של יהודי אירופה. 

ואולם, רמת הכשרתם הצבאית וציודם של הגדודים העבריים, ששימשו כגדודי משמר, לא אפשרו לשולחם לחזית ללא אימונים מכינים, והבריטים לא נטו להכינם לקרב. עם המפנה במלחמה ובפרסום הידיעות על השמדת יהודי אירופה, הסתמכה התביעה להקמת צבא יהודי על זכותם של היהודים להילחם במשמידי עמם.

לצורך מימושה של תביעה זו נדרש היישוב לוותר על תביעתו לשירות צבאי בארץ. ואולם ויתור זה עורר מחלוקת והתנגדות בקרב חוגים ביישוב. בסוף 1943 ובתחילת 1944 הגבירה הסוכנות את לחצה על הממשלה הבריטית, אך לא דובר עוד על גיוס מתנדבים חדשים בארץ ובגולה, אלא על צירוף יחידות קיימות לעוצבה מרוכזת אחת, בעלת ייחוד וסימני היכר לאומיים משלה.

על אף התנגדות המטכ"ל הבריטי, החליט ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל לבחון ברצינות את הקמתה של בריגדה יהודית. בספטמבר 1944 נמסרה לסוכנות ההודעה על הקמת החי"ל (חטיבה יהודית לוחמת), או בלשון בני התקופה – הבריגדה. הבריגדה היהודית נכנסה למלחמה זו בחזית האיטלקית בתחילת מרס 1945, כחודשיים לפני סיומה של מלחמת העולם השנייה. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בגרמנים במסגרת עוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. תפקידה ההיסטורי של הבריגדה לא היה בתחום הצבאי דווקא. 

נוכחותם של אלפי חיילים ארצישראליים באירופה סימלה בעיני שארית הפליטה את ארץ ישראל, והם היו מוקד להתרגשות ולהזדהות. אלפים מניצולי השואה זרמו מיד לאחר הניצחון במקום אל חניית הבריגדה, בטארביזיו שבצפון איטליה. שליחי הבריגדה הגיעו בקיץ 1945 למקומות רבים באירופה, כדי לעורר את הניצולים לנוע לכיוון חופי הים התיכון. 

חייליה פעלו בתחנות הבריחה ובמחנות העקורים. הם סיפקו את התשתית הארגונית ולוגיסטית, שבלעדיה היה קשה לבצע את מפעל ההעפלה. הודות לתשתית זו נעו בשנים 1945 – 1946 מאות אלפי יהודים על פני אירופה לעבר הריכוזים של שארית הפליטה בגרמניה ובאיטליה.

עשרות אלפים המשיכו את דרכם ארצה בספינות מעפילים.הבריגדה פורקה ב- 1946.

===המאבק להעפלה===

נוכח מדיניות הספר הלבן ונוכח הידיעות על גורלם של יהודי אירופה, נרתם המוסד לעלייה ב' להבאת יהודים מאירופה אל א"י דרך הים בספינות מעפילים.
בסך הכל בין השנים 1940-1945 הצליח המוסד לעלייה ב' להעלות לארץ כ16,000 עולים בכ16 ספינות שונות.

כמו כן,סייע המוסד לעלייה, להעלות יהודים ממדינות שכנות כגון סוריה ולבנון , בדרך רגלית.


===הצנחנים=== 
במקביל לתהליך הקמתו של כוח יהודי לוחם, ביקשה הסוכנות לשלב שליחים יהודים בפעולות גופי המודיעין שהקימה בריטניה.גופים אלו פעלו מאחורי קווי האויב במדינות הכבושות, ובייחוד בבלקן, שבו שרדו עדיין קהילות יהודיות גדולות. הסוכנות ביקשה מהבריטים לאפשר חדירת שליחים מן היישוב לקהילות אלה, כדי להקים בתוכן כוחות התנגדות.

במהלך 1943 קיבלה הסוכנות את הסכמתן של הבריטים להצניח כמה צנחנים – סוכנים, שתפקידם יהיה כפול:

'''(א)''' הצלת שבויי מלחמה ואנשי צבא בריטים, והפעלת אלחוט בשירות יחידות פרטיזנים;

'''(ב)''' שליחות בקרב יהודים. המועמדים נבחרו מקרב אנשי "המחלקה הגרמנית" ו"המחלקה הבלקנית" של הפלמ"ח, מקרב אנשי היישוב ששרתו בצבא הבריטי, ומקרב פעילים של תנועות נוער חלוציות, שהגיעו זמן קצר לפני כן מאחת ממדינות היעד. למתנדבים אלה היתה מוטיבציה גבוהה, ידיעת השפות והיכרות עם מדינות היעד, וכן קשר רגשי עמוק לציבור היהודי לתנועה הציונית בארצות מוצאם.

המועמדים ליציאה, כ- 110 מתנדבים, עברו הכשרה ממושכת לקראת שליחתם. בשל קשיים טכניים ומבצעיים הוצנחו רק 33 מתוכם, וחמישה נוספים הסתננו למדינות היעד בדרך יבשה.

הם הגיעו למספר ארצות: יוגוסלביה, רומניה, הונגריה, סלובקיה, איטליה, בולגריה ואוסטריה. פעילותם במדינות אלה בחודשים האחרונים של המלחמה נתקלה במכשולים ובקשיים מבצעיים רבים. 12 מבין הצנחנים נתפסו ונפלו בשבי, ושבעה מהם הוצאו להורג. 

שליחים אחדים נקלעו למקומות שבהם לא יכלו לפעול בשל סכסוכים פוליטיים (יוגוסלביה); אחרים הוסגרו כתוצאה ממעשי בגידה של סוכנים (הונגריה). הצנחנים הגיעו לאירופה רק בסוף המלחמה, משום שהבריטים עכבו את הסכמתם לכך, והיישוב לא יכול היה לכפות על בעלות הברית לבצע פעולה שלא רצו לבצע. עם זאת, הצנחנים שהגיעו לכלל פעולה, בעיקר ברומניה ובסלובקיה, מילאו תפקיד חשוב בעידוד הקהילות היהודיות בכלל ותנועות הנוער בפרט, להמשיך ולהאבק על חייהם.

גם לאחר סיום הקרבות נשארו הצנחנים בכמה מן המדינות (רומניה, בולגריה והונגריה), ותרמו תרומה של ממש, הן לארגון החיים היהודיים לאחר השחרור והן בהכנה לקראת היציאה לארץ ישראל. התנהגותם האישית של הצנחנים שימשה דגם חינוכי רב השפעה: למשל חנה סנש והתנהגותה במהלך המשפט שנוהל נגדה בהונגריה; אנצו סירני, שיצא לפעולה מלחמתית למען הצלת אחיו היהודים; פרץ גולדשטיין, שבחר להסגיר עצמו לשלטונות ההונגריים ולא לסכן יהודים אחרים, וכמותם רבים נוספים. 

למרות הכשלון המבצעי, סימלה התנדבותם של הצנחנים את החיבור בין היישוב לבין הקהילות היהודיות בגולה.

===ועד ההצלה המאוחד===

ביישוב נחתמו עצומות המוניות שנמסרו לנציב העליון, לממשלת ארה"ב, לחבר הלאומים ולחברי נציגויות דיפלומטיות בירושלים. הועד אסף כסף ופנה אל מנהיגי מדינות שונות באירופה וארה"ב כדי לשכנעם לסייע בהצלת יהודים. הוא התרכז בפעילות הצלה במיוחד במדינות שבהם היה עוד סיכוי להציל יהודים כמו הונגריה, רומניה ובולגריה, אך רוב הניסיונות נכשלו.

הצלחה הייתה לתוכנית ההצלה של ילדי טהרן כאשר 1000 ילדים יהודים מפולים רוכזו בטהרן והועלו לארץ ע"י הסוכנות היהודית.

=== תוכנית אירופה ופרשת ברנד ===

החל בראשית 1943 טיפלה הנהגת היישוב בו זמנית במספר תוכניות והצעות להצלתם של יהודים. 
====א) תוכנית אירופה:====
תוך כדי דיוניה של הנהלת הסוכנות בתוכנית טרנסניסטריה, בסוף 1942 ובמהלך 1943, הועלתה תוכנית נוספת להצלה בהיקף גדול תמורת תשלום, תוכנית אירופה. 

תוכנית זו הייתה יוזמה של קבוצת מנהיגים יהודים בסלובקיה, שכינתה עצמה בשם קבוצת העבודה, והיא נועדה לעצור את הגירושים מן המדינה באמצעות תשלום שוחד לגרמנים. הפסקת השילוחים באוקטובר 1942 יוחסה לאותם תשלומים, שהועברו לדיטר ויסליצני, מעוזריו הקרובים של אייכמן. בעקבות מה שנראה בעיני קבוצת העבודה כהצלחה, המשיכו אנשיה לנהל משא ומתן עם ויסליצני על הפסקת השילוחים מאירופה כולה, תמורת סכום שתשלם יהדות העולם החופשי במטבע חוץ.

ויסליצני הודיע על נכונותו העקרונית של מפקדו העליון, היינריך הימלר, לשאת ולתת על כך, לאחר קבלת דמי קדימה ובתמורה לשניים – שלושה מיליוני דולרים. הנהלת הסוכנות, שגם אליה הגיעה הקריאה להעביר כספים לתוכנית, היססה זמן רב ולבסוף נמנעה מלפעול, מחשש שמדובר במירמה ואחיזת עיניים, משום שהסכום הנדרש היה פעוט בהשוואה לזה שדרשו הרומנים. במאי 1943 חזר ואישר ויסליצני את הסכמת הימלר לתוכנית. ביוני החליטה הנהלת הסוכנות לשלם את דמי הקדימה, 200,000 דולר, באוגוסט הפקיד שליח הסוכנות בקושטא, טדי קולק, את רוב הכסף בידי בלדר שיצא לבירת סלובקיה. ואולם, אז הודיע ויסליצני כי הגרמנים חזרו בהם מן התוכנית להפסקת הגירושים.


====ב) פרשת ברנד: ====
באביב 1944, עם התחלת השילוחים מהונגריה לאושוויץ, הועברה לידיעת ראשי היישוב הצעת הס"ס שנודעה בכינוי שנתן לה אייכמן: "סחורה תמורת דם". ההצעה הועברה באמצעות יואל ברנד, איש ועד העזרה וההצלה בבודפשט, לאחר שזומן באפריל לפגישה עם אדולף אייכמן ושמע ממנו על העיסקה.

לפי תנאי העיסקה, מוכנים הנאצים לשחרר מיליון יהודים דרך ספרד ופורטוגל תמורת 10,000 משאיות עמוסות סחורה ועשרות טונות של מצרכים חיוניים, שיועברו לחזית המזרחית.

לשם הוצאת העיסקה לפועל אפשרו הנאצים את יציאתו של ברנד לתורכיה, לשם יצירת מגעים עם נציגי היהדות העולמית ועם בעלות הברית. ברנד הגיע לקושטא ונפגש עם נציג ועד ההצלה שפעל במקום. משנודעו פרטי העיסקה לאנשי הסוכנות היהודית, הם העריכו, על סמך ניסיונם בטיפול בתוכניות קודמות, כי בעלות הברית לא תסכמנה למשלוח עזרה לגרמנים.

עם זאת הם קיוו, שעצם קיומו של משא ומתן, אפילו למראית עין, יוכל אולי להביא לעצירת הגירושים. לכן השקיעו חיים וייצמן ובמיוחד משה שרתוק (שרת) מאמצים רבים בפניות חוזרות ונשנות אל בעלות הברית. ואולם ארה"ב, שתחילה התייחסה בחיוב לפתיחת משא ומתן, נרתעה עקב סירובם הנחרץ של הסובייטים. בריטניה, שראתה בהצעה הגרמנית ניסיון לסחיטה וללוחמה פסיכולוגית, הטעתה במכוון כמה פעמים את הנהגת הישוב, כדי להכשיל כל אפשרות של משא ומן בינם לבין הגרמנים. הבריטים פרסמו את הפרשה, ובכך הביאו למעשה לחיסול המשא ומתן, שלא הגיע עד אז לשלב כלשהו של מימוש.

הנהלת היישוב השקיעה זמן ומאמצים בפרשת ברנד. מאמצים רבים הושקעו בניסיונות להציל את יהודי הונגריה, מתוך רצון ברור להציל יהודים באשר הם. אך כל מאמציה של הנהגת היישוב עלו בתוהו: במהלך 1944 נרצחו למעלה מ- 400,000 יהודי הונגריה. "היה זה כאילו הובאנו להסתכל במוות", אמר על כך יצחק גרינבוים.

פרשת ברנד, לצד פרשות נוספות הקשורות בגורל יהודי הונגריה, התגלגלו לאחד האירועים הכאובים בתולדות המדינה: '''משפט קסטנר'''.

ב-1945 הואשם ד"ר ישראל קסטנר, חבר מרכזי בוועד העזרה וההצלה בבודפשט, בשיתוף פעולה עם הנאצים בהונגריה, בניהול משא ומתן עמהם, במתן עדות לטובתו של קצין ס"ס, בהעלמת מידע על ההשמדה מן הקהילות היהודיות, ואף בהסגרת שניים מן הצנחנים הארץ ישראלים לידי הגסטאפו. את כל זאת עשה, ע"פ הטענה, כדי להציל קומץ אנשים, ביניהם קרוביו וידידיו.

ב- 1955 שנה וחצי לאחר תחילת המשפט, פסק השופט בנימין הלוי כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן", כלומר סייע בעקיפין להשמדת יהדות הונגריה תמורת הצלת 1684 קרוביו וידידיו שעלו על רכבת לשוויץ. המשפט גרם סערה ציבורית מתמשכת. באביב 1957, טרם קבלת פסק הדין בערעור, נרצח קסטנר ליד ביתו בת"א.

פחות משנה לאחר הרצח ביטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בנימין הלוי, טיהר את קסטנר מאשמה בשיתוף פעולה עם הנאצים.

[[category:היסטוריה ב']]