הצגת המקור של הדף "תת נושא 3- העלייה מלוב"

'''תאריכים חשובים:'''<br>  
1911- תחילת הכיבוש האיטלקי בלוב.<br>
1938 – החלת אכיפת חוקי הגזע על יהודי לוב.<br>
דצמבר 1940- כיבוש קירינאיקה בידי הבריטים.<br>
אפריל 1941- הקורפוס הגרמני-אפריקאי כבש את לוב בשנית.<br>
נובמבר 1941- כיבוש שני של לוב ע"י הבריטים.<br>
ינואר 1942- כיבוש נוסף על ידי הגרמנים והאיטלקים.<br>
אוקטובר-נובמבר 1942- כיבושה האחרון של לוב בידי הבריטים, הקלה משמעותית בסבלם של היהודים.<br> 
מרץ 1943 – נפתח בית הספר העברי בבנגאזי.<br>
קיץ 1943- הבריטים נתנו הוראה לסגור את בית הספר.<br>
1943 – שחרור טריפולי.<br>
מרץ 1943- תחילת פעילות ארגון "מכבי".<br>
יולי 1943- חידוש פעילות ארגון "בן יהודה".<br>
1943- הגעת שליחים סמויים מן ה"הגנה" בארץ.<br>
קיץ 1944- הושג הסכם לתמיכה ממשלתית בבית הספר, עם הסכמה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם התלמידים ילמדו ערבית מכתה ב'.<br>
4-7 לנובמבר 1945- פרצו פרעות ביהודי לוב.<br>
1946- הגעת שליח מא"י – ישראל גור- על מנת לארגן את ה"הגנה".
12 ביוני 1948- התפרצות אלימה שנייה בלוב.<br>
בין 1946 ל- 1948 הצליחו להעפיל מלו לא"י כ- 3500 יהודים, שהיוו כ0 10% מתושביה.<br>העלייה הגדולה מלוב החלה בשנת 1949, והקהילה שם נעלמה אט אט.<br><br> 

'''המערכה הצבאית:''' לוב נשלטה במשך שנים רבות (מ- 1911 עד 1940) ע"י האיטלקים.<br> 
1938 – החלת אכיפת חוקי הגזע על יהודי לוב. מצבם של יהודי לוב הורע יותר ויותר ככל שמצבה במלחמה של איטליה הידרדר. היהודים שהתגוררו בקירינאיקה סבלו ביותר, שכן שם הייתה החזית, והם ספגו הפצצות בנוסף לחוקים המפלים.<br>
דצמבר 1940- כיבוש קירינאיקה בידי הבריטים. הבריטים התקבלו כמשחררים על ידי היהודים, אשר סייעו להם רבות על ידי מידע מודיעיני קריטי שהעבירו להם (הבריטים סיפקו בתמורה סיוע חומרי לנזקקים). היהודים יצרו קשר טוב מאוד עם החיילים הבריטים הארצישראליים, אשר  סיפקו להם ספרי לימוד בעברית, העבירו שעורים, לימדו שירים והציגו את המפעל הציוני.<br> 
אפריל 1941- הקורפוס הגרמני-אפריקאי כבש את לוב בשנית. הבריטים ניסו להבריח עמם בנסיגתם כמות גדולה ככל היותר של יהודים אשר חששו שיתנכלו להם עקב קשריהם הקרובים עם הבריטים. היהודים שנתפסו על ידי הגרמנים על שיתוף פעולה עם הבריטים נשלחו לכלא.<br>
נובמבר 1941- כיבוש שני של לוב ע"י הבריטים. הפעם נזהרו היהודים מאוד בקשריהם עם הבריטים כיוון שפחדו מכיבוש נוסף של הכוחות הגרמניים וההתנכלויות שיבואו אחריו. הבריטים סיפקו מזון לנזקקים אולם לא נוצרו קשרים הדוקים בינם לבין היהודים.<br>
ינואר 1942- כיבוש נוסף על ידי הגרמנים והאיטלקים. הפעם יכלו הבריטים להבריח כמויות קטנות יותר של יהודים, ורבים נאלצו לברוח עצמאית. גורלם של הנמלטים היה טוב יותר מזה של הנשארים, שכן עם חזרתם הטילו הגרמנים והאיטלקים הגבלות חמורות מאוד על היהודים. הם עצרו יהודים רבים, הוציאו להורג 3, ושלחו את רוב יהודי קירינאיקה (כ- 3000) למחנה ריכוז מדרום לטריפולי. התנאים במחנה היו קשים מאוד, רבים מתו כתוצאה מתת תזונה ומגיפות שהתפרצו.<br> 
אוקטובר-נובמבר 1942- כיבושה האחרון של לוב בידי הבריטים, הקלה משמעותית בסבלם של היהודים. <br><br>
'''סיוע החיילים הארצישראליים ליהודי לוב:'''<br> 
עם כיבושה השלישי של לוב ע"י הבריטים מצב היהודים השתפר באופן משמעותי. היהודים שגורשו למחנות הוחזרו לבתיהם, יהודים חזרו לשרת במשרות ציבוריות בעירייה, מערכת המשפט, המשטרה ועוד. נוצר שיתוף פעולה טוב בין היהודים לערבים מתוך אמונה במשטר הבריטי ולמען עתיד טוב יותר. מערכת החינוך היהודית  שבה לפעול בקירינאיקה וטריפוליטניה, ואף האגודות הציוניות חידשו פעילותן.<br> 
קבלת הפנים לבריטים הייתה מאופקת מאוד, עקב חשש היהודים מתגובה גרמנית-איטלקית, ולכן לקחו החיילים הארצישראליים את היזמה לידיים וסייעו רבות למשפחות וילדים במצוקה.<br>
בית הספר העברי: מרץ 1943 – נפתח בית הספר העברי בבנגאזי בבנין תלמוד התורה הישן. הוא החל עם שני מורים ו- 70 תלמידים, אך גדל בקצב מהיר מאוד עקב כמות הילדים הגדולה אשר שבה מג'אדו, ותודות למורים שנשלחו מא"י ללמד שם. בבית הספר נלמדו שעורי עברית, חשבון, אנגלית גיאוגרפיה, מולדת ושירה. האווירה בבית הספר הייתה טובה מאוד והשפה העברית הפכה לשגורה בפי הילדים.<br> 
קיץ 1943- הבריטים נתנו הוראה לסגור את בית הספר כיוון שהעברית אינה שפה רשמית במדינה, ועל כן לא יקבל בית הספר מימון ממשלתי, ותלמידיו יועברו לבית ספר ממלכתי ערבי. החיילים הפצירו במנהיגי הקהילה שלא לסגור את בית הספר, ולבסוף הוא עבר להתנהל באופן פרטי תחת מימון הקהילה.<br> 
פעילות החיילים בלוב: פעילות החיילים הארצישראליים לא הסתיימה בבתי הספר, והתפרשה על מגוון גדול מאוד של תחומי חיים: גיוס תרומות לקהילה, הברחת ספרי לימוד, הברחת עולים לא"י, הכשרת סגל המורים, פתיחת מרפאה וסיוע במזון.<br> 
קיץ 1944- הושג הסכם לתמיכה ממשלתית בבית הספר, עם הסכמה כי שפת הלימוד תהיה עברית, אולם התלמידים ילמדו ערבית מכתה ב' ואנגלית מכתה ה. בנוסף- הוכנסו 3 מורים ערביים לסגל המורים. עם עזיבת החיילים נותר כל נטל ההוראה על המורים המקומיים.<br> 
קירינאיקה- העיר בה התחדשה ראשונה הפעילות הציונית, בתי הספר, תנועות הנוער וההעפלה. כל זאת התנהל תחילה בגלוי ולאחר מכן בחשאי, עד לשנת 1949, בה החלה העלייה הגדולה  לא"י.<br> 
1943 – שחרור טריפולי- החיילים הארצישראליים השפיעו רבות על הקהילה, עודדו פעילות ציונית, סייעו כלכלית ואף הציבו שמירה על הרובע היהודי למנוע מעשי אונס וביזה מצד החיילים האפריקנים.<br><br>

'''חידוש הפעילות הציונית:'''
הבריטים לא עודדו או התירו פעילות ציונית, אולם זו פעלה במסווה של פעילות חינוכית ולכן לא עוררה התנגדות. 
מרץ 1943- תחילת פעילות ארגון "מכבי" בתחומי הספורט, התרבות והציונות. פעילות זו התחזקה עם חנוכת האצטדיון ב-1944.<br>
יולי 1943- חידוש פעילות ארגון "בן יהודה", אשר שינה את שמו ל"הארגון למען התרבות העברית בן יהודה", ונחשב סניף של "ברית עברית עולמית". ארגון זה סייע לבית הספר במתן שעורי ערב למבוגרים, חיזוק התודעה הציונית ופעילות בעלת אופי תרבותי ציוני. הארגון גדל במהרה ותוך שנה כבר היו לו 9 סניפים ברחבי הארץ, והמשיך לגדול גם לאחר מכן.<br>  
"בן יהודה" הקים שני מפעלים חשובים: תנועות "החלוץ" ו-"הנוער". הנוער – לנוער עד גיל 18, והחלוץ לנוער מעל גיל 18 אשר התכוון לעלות לארץ, ועיקר פעילותה הייתה הכשרתם לעבודה והגנה על הארץ. 
1943- הגעת שליחים סמויים מן ה"הגנה" בארץ, במטרה לסייע בהעפלה, תנועות הנוער וגיוס להגנה. השליחים הקימו בעבור חברי תנועת "החלוץ" חוות הכשרה על מנת להכשירם לעבודת האדמה, ולאחר שזו נסגרה, המשיכו את הכשרתם בבנין בעיר. הקבוצה הראשונה שהוכשרה נקראה גרעין "ביכורים", והיא החלה את הכשרתה ביוני 1944.<br> 
הקשיים: פעילות "החלוץ" נתקלה בקשיים בלתי צפויים מצד החיילים הארצישראליים. החיילים, אשר ראו עצמם מכירים יותר ובעלי ניסיון עם האוכלוסייה המקומית סרבו להישמע להוראות השליחים, אשר מיהרו להתלונן בפני ההנהלה הציונית בירושלים. הייתה מחלוקת סביב חלוקת 20 הסרטיפיקטים הראשונים, אשר לבסוף יושבה בפגישה בה הוחלט כי 5 מהם יוקצו לבני גרעין "ביכורים" והשאר להחלטת החיילים. 
אגודות נוספות: הוקמו גם אגודות נוספות באותה תקופה, בעלות גוון ציוני אשר פנו לדור הצעיר. הבולטות שבהן- "האיחוד", "הצופים העבריים"  ו- "בני עקיבא – ברית חלוצים דתיים". תנועות אלה התמידו בפעילותן גם בימי העלייה הגדולה כאשר קהילת לוב הלכה והתחסלה.<br><br> 

'''פרעות 1945 והשלכתן על הפעילות הציונית:'''
כיבוש לוב ב-1942 ע"י הבריטים עורר בכלל תושביה תקווה לעתיד טוב. תחילה שררו יחסים טובים בין הערבים ליהודים, אולם מצב זה לא נמשך זמן רק והדרדר עקב מספר גורמים עיקריים:<br>
1.	משבר כלכלי- הפריחה שהייתה לאחר הכיבוש הבריטי נעצרה והמדינה שקעה במיתון, אשר כלל מובטלים רבים והכנסה נמוכה.<br>
2.	לאומנות ערבית- לאחר המלחמה קמו קבוצות אשר תבעו עצמאות ערבית, ובשל כך פעלו לעורר לאומנות ערבית ושנאת הזר. טופח פחד מפני עליונות היהודים והם הפכו עד מהרה לשעיר לעזאזל אשר אשם בכל תחלואי החברה. התנועות הציוניות עוררו את זעמן של התנועות הערביות, בעיקר לנוכח המתיחות הגוברת בא"י.<br> 
3.	התנהגות הבריטים- הבריטים, אשר הושפעו מן המתרחש בישראל ומן ההתמודדות עם המחתרות היהודיות שם לא ניסו לסייע ליהודי לוב. הם לא פעלו על מנת למנוע את ביטויי האלימות מצד הערבים ובכך בעצם עודדו אותם להמשיך בהתנהגותם העוינת.<br> 
4-7 לנובמבר 1945- פרצו פרעות ביהודי לוב. הטריגר היה שמועות שהגיעו מא"י על פגיעה של יהודים במוסלמים ובמקומות הקדושים להם. מרגע שניתן האות החלו המוסלמים ברצח המוני והריסת בתי כנסת, עסקים ובתי מגורים. בסיום הפרעות נספרו כמעט 150 הרוגים, ויהודים רבים נותרו ללא קורת גג, רכוש ופרנסה. הקהילה היהודית (אשר הייתה בקשיים עוד לפני כן) והממשל הבריטי נאלצו לסייע ליהודים חסרי הכול במשך זמן רק לאחר מכן.<br> 
ההתפרצות עוררה תחושת ניכור וחוסר שייכות בקרב היהודים, אשר לא חשו עוד חלק מן החברה הלובית. היחסים בין שני העמים התערערו לחלוטין, והיהודים נחלו אכזבה קשה מן הבריטים, אשר אולי לא היו אחראים לפרוץ הפרעות אך ללא ספק לא סייעו במניעתם.<br> 

ארגון ההגנה היהודית: מיד לאחר הפרעות (ואפילו תוך כדי) החלו להתארגן קבוצות צעירים, בני תנועות הנוער במטרה להקים גוף אשר יוכל לספק הגנה לתושבים במידת הצורך.אולם, הצעירים אמנם היו חדורי רוח התלהבות ומוטיבציה, אולם לא היה להם כלל ניסיון ארגוני או ידע צבאי. התארגנותם לא צלחה, עד למאי 1946, אז הגיע שליח נסתר מא"י בשם ישראל גוריליק (גור). גור, אשר היה ידוע בכינוי "הדוד" נשלח ע"י המוסד לעליה ב' וההגנה על מנת לסייע בהקמת הארגון בלוב. גור הצליח במשימתו ותוך זמן קצר ניכרו הישגיו בנשק, אימונים ובמבנה החשאי. <br>
הארגון פעל בחשאיות גמורה, והתאמן בשטחים פתוחים ובבתים. היה מידור גבוה מאוד על מנת לנסות ולמנוע חשיפה. הארגון מנה כ- 200 חברים, מתוכם כ-50 נשים, אשר פעלו הן מאחורי הקלעים והן בפעילות היומיומית עם הגברים.<br> 
הארגון נתקל בשלושה קשיים עיקריים:<br>
1.	יחס החיילים הבריטים, אשר ריגלו בקרב היהודים והדליפו לשלטונות.<br>
2.	ההתנגדות המוסלמית לקיום הארגון.<br>
3.	התגברות המתח בין יהודים למוסלמים לאחר הפרעות.<br><br>

קיום ההגנה היה ידוע לבריטים אולם הם לא הצליחו לפצח את סודותיו ולהגיע אל הגרעין הקשה. ב-1947 אולץ "הדוד" לעזוב את טריפולי לאחר שהבריטים עלו על עקבותיו. עזיבתו פגעה בארגון אך לא מוטטה אותו. גם כאשר היו נתפסים חברי ההגנה הם לא היו נשברים חרף העינויים הקשים ולא היו מוסרים מידע. 
12 ביוני 1948- התפרצות אלימה שנייה בלוב.הפורעים נתקלו בהתנגדות קשה ומאורגנת מן הצד היהודי, ושני הצדדים ספגו אבידות קשות. (כ- 14 הרוגים לכוחותינו, כ-30 לכוחותיהם). המתיחות נמשכה לאורך כל הקיץ שלאחר מכן ואירעו מספר תקריות אלימות. באיגרת ששיגרו ראשי הקהילה למועצת האו"ם  כתבו "שחררו אותנו, שחררו אותנו, שחררו אותנו". <br><br>

עליה בלתי לגאלית לארץ ישראל: לאור המצב המעורער בלוב, תרו מרבית יהודיה אחר מקום מחיה טוב יותר אליו ניתן להגר. באופן טבעי (ובעיקר בזכות הפעילות הענפה של התנועה הציונית) היעד המועדף היה א"י. אולם, בפני המעפילים עמדו שני מכשולים עיקריים: היציאה מלוב והכניסה לא"י. על שתיהן היו אחראים הבריטים, ובשני המקרים הם נהגו ביד קשה ולא התירו עזיבה או כניסה לא"י. עקב הקשיים היה על היהודים למצוא דרכים חלופיות לעלייה, בניהן: נישואין פיקטיביים לחיילים בריטים ארצישראליים, לבישת מדים והתחזות לחיילים הנוסעים לחופשת מולדת, זיוף תעודות ואשרות יציאה מלוב לאיטליה (בסיוע משת"פים מן הממשל).<br>
הדרכים לעלות היו דרך איטליה, צרפת או מצריים, כאשר לכל דרך היו את הסכנות והיתרונות שלה. הצעירים העולים היו נלהבים מאוד וחדורי מוטיבציה, ולא חששו להסתכן בהעפלה באמצעות סירות דייג רעועות ומעבר במדינות עוינות.<br> 
'''העפלה דרך איטליה:''' היה על המעפילים לחצות את הים מלוב לאיטליה. החצייה התבצעה באמצעות סירות שהצליחו שליחי המוסד לשכור. מי שלא שפר מזלו לא חשש להסתכן ולחצות את הים על גבי סירת דייג קטנטנה. פעמים רבות נתקלו המעפילים בסערות ונאלצו לתפוס מחסה בנמל בדרך ובכך להאריך את מסעם במספר ימים נוספים. היו סירות אשר נשארו ללא אספקת מזון ומי שתייה במשך מספר ימים.<br> 
'''העפלה דרך תוניסיה:''' המעפילים היו מתחפשים לערבים ובעזרת מורה דרך ערבי מבריחים את הגבול בין לוב לתוניסיה, משם היו ממשיכים בספינות למרסי שבדרום צרפת, שם חיכו להם פעילי המוסד לעליה ב'. בהגיעם לתוניסיה היה עליהם להמתין עד שיגיע תורם לעלות. בעת ההמתנה היו מתקבלים בלבביות על ידי הקהילה היהודית, ואף עוברים אימונים בנשק.<br><br>

'''סיכום העלייה לפי שנים:'''
בין 1946 ל- 1948 הצליחו להעפיל מלו לא"י כ- 3500 יהודים, שהיוו כ0 10% מתושביה. העלייה הגדולה מלוב החלה בשנת 1949, והקהילה שם נעלמה אט אט.

[[קטגוריה:הפעילות הציונית בארצות האסלאם בימי מלחמת העולם השנייה(זמני)]]