הצגת המקור של הדף "שמות כ"ג"

{{תנ"ך כרמל זבולון}}
===שמות – פרק כ"ג===
[[Category:תנ"ך]]
 
'''פסוקים 1 – 3, 6 – 9: עשר דברות ליושב בשער'''

1."לא תשא שמע שוא" – אל תשפוט על סמך שמועות בלתי מבוססות.

2."אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס" – אל תצטרף לרשע להעיד כנגד חף מפשע.

3."לא תהיה אחר רבים לרעות" – אל תצטרף לדעת רבים, נגד הנאשם, אם אתה יודע שהוא חף מפשע.

4."לא תענה על ריב, לנטות אחרי רבים, להטות" – אל תלך אחרי הרוב, לרעת הנאשם, באם אתה  

חושב אחרת מהם. על סמך פסוק זה, אבל בניגוד לטעמים, קבעו חז"ל כלל משפטי: "אחרי רבים להטות", כלומר ההחלטה במשפט נקבעת על-פי רוב דעות.

5."ודל לא תהדר בריבו" – אל תשא פנים לעני. העובדה שאדם עני, אינה מהווה הוכחה לצדקתו, כאשר הוא מתמודד משפטית מול אדם עשיר. כמו כן, אין לרחם עליו ולפסוק לטובתו רק בגלל שהוא עני ומסכן, בעוד העשיר חזק ויכול לדאוג לעצמו גם אם יפסיד במשפט. יש לשפוט על סמך העדויות והראיות.
יש חוקרי מקרא הטוענים כי בפסוק נפלה טעות, והטקסט המקורי היה: "גדל לא תהדר בריבו". זאת על-סמך שלושה נימוקים: א – נימוק עריכתי. אם פסוק 3 עוסק בדל, הרי פסוק 6 עוסק באותו העניין עצמו, ויש כאן כפל רעיון.
ב – נימוק רעיוני-חברתי. מטבעו של עולם לתת כבוד לעשיר ולחשוב, ולא לעני ולמסכן. 
ג – מקבילה תנכית. בויקרא, י"ט 15 נאמר: "לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול".

6."לא תטה משפט אביונך בריבו" –  בבואך לשפוט, אל תעשה זאת על-סמך מצבו הכספי של האדם.

7."מדבר שקר תרחק" – כפשוטו. אל תתמוך בדברי שקר מכל סוג. (הערה – רצוי להפריך אחת ולתמיד טעות נפוצה: בעשרת הדיברות אין איסור לשקר! האיסור לשקר מקורו בפסוק זה.)

8."נקי וצדיק אל תהרוג..." – מדובר כמובן ב"נקי" מן הבחינה המשפטית.

9."ושוחד לא תיקח.." – השוחד גורם לשופט להיות "עיוור" ולא לראות את העובדות כהווייתן.

10."וגר לא תלחץ.." – כפשוטו. גם לגר מגיע להישפט על-פי כללי הצדק הטבעי.

 

'''פסוק 4 – השבת אבידה'''

פסוקים 4 – 5 הם דוגמא לטעות בעריכה. הם השתרבבו אל תוך עשרת הדיברות לשופט בשער, ובכל

מקרה, מקומם של הפסוקים הללו כאן, תמוה.

עליך להחזיר לשונאך, קל וחומר לחברך, את רכושו שהלך לאיבוד. פגע = פגש (לדוגמא: פגוש ברכב)

בדברים, כ"ב 1 – 3 מופיע עניין זה ביתר הרחבה.

 

'''פסוק 5 – צער בעלי חיים'''

אם תראה את חמור שונאך כורע תחת נטל משאו, חובה עליך לעזור לו, אפילו אם הדבר כרוך בטורח.

 

'''פסוקים 10 – 11 – חוק השמיטה'''

החוק, כפי שהוא מנוסח כאן, איננו מחייב שכל הארץ נשמטת בבת-אחת.  
רק על סמך הכתוב במקומות אחרים בתורה (ויקרא כ"ה, דברים ט"ו) אנחנו לומדים שזו הכוונה.  
נוסח החוק כאן כוללני מאד ואינו מפרט את העבודות האסורות בשנה השביעית, למעט זריעה ואסיף.  
כמו כן לא מוגדר כאן מעמדו של בעל השדה, או הכרם.  
האם יש לו 'עדיפות על אחרים לאסוף מיבוליו ופרותיו, או שמא השדות והמטעים הופכים להיות הפקר לכל?  ההרשאה לבעלי החיים להיכנס לשדות ולכרמים הופכת בעצם את החוק לבלתי מעשי מכיוון שפירושו המיידי הוא חיסול הכרם!

החברה הישראלית, בודאי בימי בית ראשון, הייתה חקלאית בעיקרה, וחוק השמיטה גזר בעצם רעב על כל האוכלוסייה! לא לחינם ניתן למצוא בתורה רמזים לכך שחוק השמיטה לא קוים במלואו!

פרשנים וחוקרים מביאים שלושה נימוקים אפשריים לחוק השמיטה: האחד, נימוק דתי. האדמה שייכת לאלוהים, ושנת השמיטה היא "השבת" של הקרקע. השני: נימוק סוציאלי. מתן מזון לחסרי נחלה (נימוק זה נוגד את ההיגיון) והשלישי: חקלאי. השבתת האדמה לשנה, תביא לשיפור היבולים בעתיד.

 

'''פסוק 12-  שמירת השבת'''

*ההנמקה לכך פה היא סוציאלית, וזאת בניגוד להנמקה שבעשרת הדיברות בספר שמות, שהיא הנמקה דתית.